אודות צור קשר קישורים מדריך חוברות פעילות הכותבים תרומה English
תרמו לעמותת חופש
מאמרים וספרים לחיות חופשי יומן חדשות החזרה בתשובה יוצאים בשאלה השתלטות חרדית עיתונות חרדית במות חופש עוד
     ראשי > מאמרים וספרים  לגירסת הדפסה     

אלוהים הארור

מאת אורי ברייטמן

הקטע הבא לקוח מתוך ספרו של רודולף ורבה, 'ברחתי מאושוויץ', שיצא לאור בשנת 1998 בהוצאת אוניברסיטת חיפה וזמורה-ביתן. ורבה, יהודי ממוצא סלובקי הצליח להימלט ממחנה ההשמדה אושוויץ בשבעה באפריל 1944, ביחד עם ידידו אלפרד וצלר. השניים כתבו דו"ח מפורט אודות שיטות ההשמדה של הנאצים ומסרו אותו לידי מנהיגים יהודיים (כולל ישראל קסטנר), כדי שיזהירו את מנהיגי העולם מפני השמדת יהדות הונגריה. בזכות דו"ח זה, שהגיע לידיעתם של מנהיגים פוליטיים באותה תקופה, ניצלו, ככל הידוע, מאות אלפי יהודים. ורבה, פרופסור לרפואה, עבד במכון ויצמן וסייע לתובעים במשפטים רבים נגד פושעי מלחמה נאצים. ספרו, ששמו המקורי באנגלית היה "אינני יכול לסלוח", יצא לאור לראשונה בשנת 1963 ומאז פורסם באחת-עשרה מהדורות ברחבי העולם. הוא גם השתתף במספר סרטים תיעודיים אודות השואה.

רודולף ורבה
רודולף ורבה

(עמ' 172)

כאשר נדרשו גברים לעבודה של יום אחד בבירקנאו, שכפי הנראה נסתיימה והלכה, התנדבתי; וחצי שעה מאוחר יותר כבר הייתי בדרכי ללב מרכז ההשמדה הגדול ביותר של הימלר, מאושר שאוכל להשלים את המידע שאני מלקט. אך כלל לא מודע לכך, שמה שאראה שם יחליא אותי עד עמקי נשמתי.

דאגתי היחידה היתה הקור באותו יום קשה של דצמבר; אך אפילו אותו יכולתי לסבול,מפני שמתחת לחולצת הזברה שלי לבשתי בגדים תחתונים מצמר עבה ואפודה חמה, שבחרתי בקפדנות מחנות הכלבו הענקית של קנדה [הערה: 'קנדה' היה השם שניתן למחסן הרכוש האדיר, שנאסף מקורבנות מחנות ההשמדה. ורבה עבד שם כאסיר יהודי מן המניין].

אף על פי כן, כשנכנסנו לבירקנאו נעלמו כל מחשבותיי על מזג האוויר. פתאום, במרחק כמאה מטרים ממני, בחלק המגודר של המחנה, ראיתי לפחות עשרת אלפים נשים ערומות עומדות בשקט בשורות מסודרות, סביבן אנשי ס"ס במדים ירוקים; וקצת רחוק יותר - כארבעים או חמישים משאיות. המרחק עימעם את הקווים האכזריים של המראה. שום קול לא נישא משם; בדומייה המזעזעת היה החיזיון מפחיד יותר בזרותו. המראה היה כה גרוטסקי, שאפילו אונטרשארפיהרר ספרסם, שישב בתא הנהג, אדם שראה מעשי אכזריות לרוב, ואף השתתף בהם והתייחס לכך באדישות, ציווה על הנהג להאט את המשאית; הוא רצה לראות את המתרחש מקרוב.

התקרבנו לשם ולאוזנינו הגיעו פקודות, שנשמעו כצליפות שוט. אחזתי בזרועו של משה זוננשיין שעמד על ידי ואמרתי: "הבנות המסכנות האלה יקפאו למוות. הן ימותו מקור במזג אוויר כזה".

משה, בנו של רב פולני ואדם אדוק באמת, מלמל, כפי שמלמל תמיד: "זה רצון האלוהים." אני כמעט לא שמעתי אותו. משמעותו המלאה של המראה הנורא חלחלה לאיטה לתודעתי הקהה.

"אתה יודע מה, משה?" אמרתי. "זו בדיקת טיפוס. אם לא ימותו מקור, חציין ימותו בתאי הגז!"

"זה רצון האל."

המשאית האיצה. הפלוגה הדוממת והעירומה, צבא הנשים הענקי שמחציתו עתידה להירצח, נעלמה כשהתרחקנו בעיקול הדרך. "משה," אמרתי, האם האל באמת..."

והפסקתי. השאלה היתה חסרת טעם.

המשאית התקרבה ליער קטן, וכשירדתי, חשבתי שלפחות כל שאר הדברים שאראה באותו יום לא ישתוו למראה שכבר ראיתי; כשכבר חזיתי בשיא הפלצות של היום; אך טעיתי; לבירקנאו היו עתודות זוועה נוספות.

שמתי לב, שלמרות הקור העז, האוויר היה חמים במקצת; לא היה קשה לראות מדוע. סביב-סביב לנו היו תעלות עמוקות דיין להכיל שורה של בתים; תעלות, שמהן עלתה חשרת הנוגה האדום, אשר ראיתי בשמים בהיותי במחנה-האם; תעלות שהיו פצעים גדולים, פעורים ביער; תעלות שכבר לא בערו, ועדיין היו עשנות.

התקרבתי לקצה אחת התעלות והבטתי. גל חום חזק פגע בפני; בתחתיתו של כבשן גדול זה ראיתי עצמות; עצמות קטנות. עצמות של ילדים.

משה מלמל: "זה רצון האל."

לא היה לי זמן להקשיב לו, מפני שקיבלנו פקודה להיכנס לקסרקטין שאורכו כשישים מטרים. הקסרקטין היה מלא עד אפס מקום בבגדים בכל מידה, צורה ואיכות; היה עלינו להוציא חלק מהבגדים כדי לאפשר לאסירים בבירקנאו לעבוד שם.

עבדתי כעיוור, באופן אוטומטי, מהר, בניסיון לסלק מהנחיריים את הסירחון שעלה מן הבורות, וגם כדי למחוק ממוחי את תמונת הנשים העירומות, אבל לא היה אפשר. בכל פעם שלקחתי מעיל של ילד, חשבתי על העצמות. בכל פעם שהטענתי על משאיות בגדי נשים, חשבתי על מי שלבשו בגדים אלה.

שלוש שעות עבדנו שם, בקסרקטין, כנמלים הנוברות בבתי-קברות; כאשר סיימנו וחזרנו למשאית, גיליתי שאני חושש מן הרגע שאראה שוב את מחנה הנשים, ובה בעת נמשכתי אל אימת המראה. הרגשתי שאני מוכרח לדעת מה קרה כאן, כמה יישארו בחיים וכמה ימותו.

והן עדיין עמדו שם, עירומות בכפור; אך עכשיו הצטמצם מאוד מספר השורות, והמשאיות היו מלאות עד אפס מקום. רק הדומייה, הדומייה הכבדה, המדבירה, היתה כמקודם; אך כשהתקרבנו התנפצה הדומייה לרסיסים. מנועיהם של ארבעים משאיות שאגו בבת אחת, הרעידו את האוויר השקט, השתררו עליו: אך שאונם לא היה רם דיו כדי לכסות על חרפת המעשה.

מגרונות האלפים שעמדו למות התפרצה זעקה, שוועת קינה מבשרת מוות. הבכי עלה לצווחה שהלכה והתחזקה, שנמשכה עוד ועוד ועוד במחאה נוקבת, שרק המוות יכול להשתיקה: ואז באה התבהלה הבלתי-נמנעת.

המשאיות התחילו לנוע. אשה אחת הטילה עצמה מהמשאית. ועוד אחת... ועוד אחת.

אנשי ס"ס מצוידים במקלות ובשוטים היכו אותן כדי למנוע מהאחרות לנסות להשליך עצמן החוצה. הם היכו גם את מי שקפצו וניסו לחזור ולטפס. הנשים נפלו מתחת לגלגלים, שהגבירו מהירותם, בעוד לוויה זו של מתות-חיות מתרחקת והולכת, עד שלא יכולנו לראות עוד.

משה זוננשיין מלמל: "אין אלוהים..."

אחר כך התחיל לצעוק: "אין אלוהים! ואם יש, ארור הוא, ארור, ארור!"

שוב לא אמרתי דבר. לא היה מה לומר. במקום זאת הפניתי את גבי לבירקנאו, בתקווה שלא אחזור לשם לעולם. אני שמח שבאותו רגע לא ידעתי, שבתוך זמן קצר יעבירו אותי מבירקנאו למחנה-האם, שם אעשה שנה ומחצה.


אפריל 2002



חברים ב- עוצב על ידי