על סגולות ותפילות, על אמת ועל שקר
ועל ספר הזוהר
ראובן כותב לאתר חופש:
אני שולח לכם שני דברים מעניינים: אתחיל בציטטה מתוך הספר "סגולות ותפילות" מאת הרב אהרן זכאי, רח' גשר החיים 11, י-ם, עמ' 34, בפרק העוסק בסגולות לבנים זכרים:
"אם לאחר כל התפלות והטיפולים הרפואיים לא נפקדו בבנים, אל להם להתייאש חלילה, אלא יש לקבל את הכל באהבה, ואין אנו יודעים חשבונות שמיים, ויתכן מאד שעל ידי צערם מכפרים הם על עוונות הדור וזכותם גדולה מאוד, ואין דבר רע יורד מהשמיים, וכבר כותב הרב חיד"א [שימו לב!] שאף שהיא עקרה אין הטיפות זרע הולכות לאיבוד, אלא הקדוש ברוך הוא מצווה למלאך הממונה שישמרם לעתיד לבא, ויהיה לכל אחד גוף ויהיו לו בנים רבים ויכיר כל אחד את אביו ו[שימו לב שוב] יש מדור שמתגדלים שם הטיפות הקדושות שלא נעשו באיסור, וכולם נגנזות בהיכל אחד של המלך" ...
ואם אנחנו מדברים כבר בכגון אלה, אתם עשויים להתעניין בקריאת מאמר מאת הנרי וסרמן, שהתפרסם בעמוד הראשון של מוסף הספרות של הארץ מיום 22.11.2002. נכתב שם על פרופ' גרשום שלום, המומחה הידוע לחקר הקבלה וחתן פרס ישראל, ועל כך שהוא ידע, לכאורה, שספרות הקבלה מזוייפת (כולה? חלקה?), אך בחר שלא לומר זאת מסיבות, שכותב המאמר מעלה במאמרו:
כתב חופש לענייני פולחנות הדת היהודית מגיב ומוסיף משלו:
מה נותר לנו לומר? שום דבר! שכן המילים נעתקו מפינו. לא יאומן כי יסופר!!! אבל הנה מספר מילים על ספר הזוהר עצמו, ועל עמדתו של פרופ' שלום לגביו, כפי שנכתבה לפני 40 שנה:
ספר הזוהר הוא היצירה המרכזית והעיקרית בספרות הקבלה, והוא למעשה אוסף של כתובים נפרדים, הכוללים מדרשים קצרים בנושאים שונים. המסורת מייחסת את ספר הזוהר לשמעון בר-יוחאי, כאשר בפועל אין לכך שום אסמכתא. וכך כותב פרופ' שלום באנציקלופדיה העברית (כרך 16) בסוגייה זו:
"הניתוח ההיסטורי-ספרותי והפילולוגי מוכיח, שספר הזוהר נתחבר בשכבותיו השונות זמן קצר לפני שנת 1270. הברירה היא, אפוא, בין ההנחה שמשה די-ליאון הוא העורך, המחבר והמוציא לאור של הזוהר, ובין ההנחה שאחד ממקובלי ספרד שהיה קשור אליו חיבר את הספר"
ספר הזוהר הופץ בצורת קונטרסים נפרדים בסוף המאה ה-13 בידי מקובל ספרדי בשם משה בן שם-טוב די-ליאון (ראה האנציקלופדיה העברית).
שער הספר
ספר הזוהר שהתפרסם במנטובה בשנת 1558
חוקרים טוענים, שדי-ליאון ערך כתובים קדומים, שהגיעו אליו מהמזרח. ההיסטוריון היהודי היינריך גרץ טען, שדי-ליאון חיבר את ספר הזוהר במו ידיו, בלי שיהיו לפניו כתבים עתיקים כלשהם (ראה מאמרו של וסרמן ב"הארץ"), ואלו שקנו ממנו את הספר ייחסוהו לשמעון בר-יוחאי. ורסמן במאמרו טוען, שפרופ' שלום חלק על דעתו של גרץ והתפלמס אתו, ושלדעת שלום, לכאורה, אין בסיס לטענה שדה-ליאון חיבר את הספר בעצמו.
והנה, מי שיפתח את האנציקלופדיה העברית, כרך ט"ז עמודיות 648-631 בערך "זהר - ספר הזהר" ימצא, שפרופ' גרשום שלום עצמו כתב את ההיפך הגמור בעניין זה: "הניתוח ההיסטורי-ספרותי והפילולוגי מוכיח, שספר הזוהר נתחבר בשכבותיו השונות זמן קצר לפני שנת 1270. הברירה היא, אפוא, בין ההנחה שמשה די-ליאון עצמו הוא העורך, המחבר והמוציא לאור של הזוהר, ובין ההנחה שאחד ממקובלי ספרד שהיה קשור אליו חיבר את הספר".
ברור לכל, ש"עתיקותו" של הספר וייחוסו לבר יוחאי הם ה"גושפנקה" לאמיתותו בעיני המאמינים, הכמהים לעץ גבוה להתלות בו. ספר שנכתב בידי רב בימי הביניים, שסוחרי הדת טרם הספיקו לספק לו הילת קודש, לא היה מספק את הסחורה...
ספר הזוהר מורכב מ-24 חטיבות נפרדות: הראשונה היא גופו של ספר הזוהר, ובו אגדות וסיפורים על רבי שמעון בר-יוחאי, לתוכן משתלבים דרשות ושיחות שונות; בחטיבה הרביעית ("אידרא רבא") מובא תיאור אסיפת חברים עם רבי שמעון בר-יוחאי, בה נדרשים "סודות עמוקים" של גילוי האלוהות בצורת אדם קדמון; בחטיבה השביעית ("היכלות") תיאורים על היכלות בגן-העדן העליון, "שבהם מתעדנות הנשמות בשעת עליית התפילה ולאחר הסתלקותן מן העולם"; החטיבה השמינית ("רזא דרזין") מאמר על חכמת הפרצוף וחכמת היד; החטיבה ה-16 ("סתרי תורה") מעלה ביאורים אלגוריים של פסוקים על סודות הנשמה, ועוד.
הזוהר, שנכתב במקור ארמית, תורגם לעברית במאה ה-14 בידי דוד בן יהודה חסיד, ולאחר מכן תורגם גם ללטינית ולשפות אירופאיות שונות.
עד כאן על הספר עצמו. השאלה שלנו היא לא מי כתב את הספר ומתי, אלא מיהו המאמין בהבלים שנאספו בו. הצרה היא, שחסידי הספר - "המקובלים", שולטים בעדר מאמינים גדול בעיקר בעזרת אמונות הבל, ומנהיגים חילונים רבים משחרים לפיתחם, בעיקר בתקופות בחירות, וכך ה"מקובלים" - שעלינו כלל אינם מקובלים - צוברים כוח, שלטון ושררה.
כמה עלוב, כמה נורא, כמה מאיים.