|
דמויות נשים במגילת אסתרצופיה מלרשש דמויות ממלאות תפקיד מרכזי במגילת אסתר: שלוש דמויות של גברים: מרדכי, אחשוורוש והמן, ושלוש דמויות של נשים: אסתר, ושתי וזרש. על דמויות הגברים - החיובי, השלילי והנייטרלי, לית מאן דפליג (אין מי שיחלוק) באשר למקומם ולתפקידם בעלילה. הוא הדין לגבי דמותה של אסתר, שאף זכתה כי תיקרא המגילה על שמה. ואולם, מה לגבי ושתי וזרש? מהי תרומתן שלהן בסיפור עלילה נאיבי אך דידקטי זה? והרי כה מעט נכתב עליהן, לכאורה, ועם זאת אפשר שבלעדיהן לא היו הדברים מתגלגלים כפי שהתגלגלו. וכדרכו של הסיפור המקראי, כל פרט הינו בבחינת מועט המחזיק את המרובה. מעניין אפוא לעקוב מקרוב אחר תרומתן של שלוש הנשים הללו להתפתחות העלילה, לאופיו של הסיפור ולהבנת תפיסת עולמה של החברה באותם זמנים, כפי שהיא משתקפת בתיאוריו של הסופר המקראי. כל אחת מן הדמויות תוכל ללמדנו רבות על זוויות ראייה אלה שנמנו כאן, ואולם אנו נייחד את הדיבור לכל אחת מהן, אם בנפרד, אם בהשוואה לרעותה, ואם בהכללה של השלוש, בניסיון להכיר את מקומה ומעמדה של האישה מבחינה מגדרית בתרבותו של עולם המקרא.
אסתר וושתי ביצירה הדרמטית הקלאסית, כמו אלה שהתברכנו בהן בתרבות היוונית, ממלאת האכספוזיציה (= סקירה קצרה מפי הסופר על אירועים שקדמו לעלילה. מופיעה בדרך כלל בפתיח ליצירה דרמטית, בעיקר בטרגדיה היוונית) תפקיד רב-חשיבות בהכרת הרקע לעלילה, ובהתוודעות למידע חיוני על הנפשות הפועלות. אלמלא סופר לנו מה שסופר על מרידתה של ושתי בפקודתו של המלך אחושוורוש, לא היינו יודעים כיצד הגיעה היהודייה אסתר למלכות בפרס הכבירה במושגי אותם ימים, החולשת על מאה עשרים ושבע מדינות. אולם ושתי איננה רק דמות שסולקה מתפקידה, כביכול כדי לפנות מקום "לרעותה הטובה ממנה". קטע האכספוזיציה (א' 9-22) מספר, למעשה, על המרד הפמיניסטי הראשון שדוכא באיבו, ועל מנהיגת המרד, ושתי, ותכונותיה שהיוו, מן הסתם, גורם מאיים על שלטונו הבלתי מעורער של הגבר במשפחה. וכך מגיב ממוכן, והשרים יועצי המלך על דחיית בקשתו של המלך בידי ושתי: "לא על המלך לבדו עותה ושתי המלכה, כי על כל השרים ועל כל העמים, אשר בכל מדינות המלך אחשוורוש... והיום הזה תאמרנה שרות פרס ומדי אשר שמעו את דבר המלכה לכל שרי המלך וכדי בזיון וקצף" (א' 18-19). כלומר: החשש מתקדים, לפיו אישה מסרבת להיענות לבקשתו של בעלה, עלול לפרוץ כאש בשדה-קוצים, ולחולל מרד נשים בשלטון הגבר בכל מדינות האימפריה. המסר שהופץ כצו בכל המדינות - לכל מדינה בלשון אנשיה - הוא: "להיות כל איש שורר בביתו" (א' 22). שלטון הגבר בביתו הוא שלטון אבסולוטי וכל מרד ידוכא ביד חזקה.
על תכונותיה של ושתי כמנהיגה ניתן ללמוד משתי פעולות יחידות שלה, עליהן מספר לנו הסופר: א. היא עשתה משתה נשים בבית המלכות (א' 9); ב. היא סירבה להישמע לפקודת המלך (א' 12). שני הפעלים הנקשרים בשמה הם פעלים אקטיביים, וזה מה שמאפיין את דמותה כדמות אקטיבית. מעשה זה שלה הוא המקרה היחיד במקרא בו מתוארת לנו פעילות של התארגנות נשים כלשהי, שאיננה תפקיד של מחוללות, או משוררות לעת ניצחון, או להבדיל של מקוננות בימי אבל ושכול. גם ההתנגדות הפומבית של אישה לציית לבעלה היא מקרה יחיד במקרא, אם לא להחשיב תגובות של מרי שקט, כמו זה של חווה או של מיכל בת שאול המלגלגת על דוד, בעלה. וגם כאן - נענשות הנשים המורדות עונשים כבדים. פעלים אקטיביים אלה הנכרכים בדמותה של ושתי, נשמעים חזקים שבעתיים אם נשווה אותם לפעלים הנכרכים לדמותה של אסתר, בעיקר בראשית דרכה. אסתר בראשית דרכה שונה תכלית שינוי מאסתר של המשך הדרך. ואין תימה בדבר: בראשית דרכה מוצגת אסתר כנערה צעירה, תמימה, נבוכה ופסיבית. פרק ב', למשל, פסוקים 8-20, מתאר אותה כדמות שאינה פועלת כלל, אלא שהכל נעשה בה: ותלקח אסתר...(8), ותיטב הנערה בעיניו (9), לתת לה... וישנה (9), לא הגידה אסתר... ציווה עליה... לא תגיד (10), מה ייעשה בה...(11), לקח לו לבת...לא בקשה דבר... נושאת חן (15), ותלקח אסתר (16) ויאהב המלך... ותשא חן וחסד לפניו... וישם כתר מלכות בראשה... וימליכה... (17), אין אסתר מגדת... כאשר ציווה עליה מרדכי (20).
דמות כזו, המתאפיינת בכך שאיננה עושה, הינה דמות פסיבית. איזו משתי תכונות אלה באישה - אקטיבית או פסיבית מעדיפה החברה הגברית, על כך למדנו מדרך התגובה של המלך בעצת שריו להתנהגותה של ושתי: על האישה לציית לבעלה ולשמוע בקולו ללא הסתייגות. וכשמדובר בתכונה חיובית, כמו צניעות שאפשר לייחס לוושתי - אפילו זו אינה עומדת לזכותה, וכך למדים אנו מן האגדות המאוחרות, שרווחו בישראל, בין השאר על "מניעיה" של ושתי בסירובה להישמע לדבר המלך (*): "ותמאן המלכה ושתי לבוא בדבר המלך. שמא יאמר אדם מפני צניעות יתירה שהיתה בה מאנה? לא כי, פרוצה היתה, ואף היא כמותו לדבר עברה נתכוונה, והיתה מצפה לשעת כושר של פריצות, שהיתה למודה בה מעולם, אלא שבא גבריאל וכיערה, שהפריח בה צרעת ועשה לה זנב. לפיכך, משלא יכלה למלא תאוותה ולהופיע ערומה, שלחה לו דברים שנוגעים בלב..." וכו'. כלומר, אפילו צל צילו של ספק אין מותירים לקורא להניח שמא מטעמי צניעות סירבה ושתי להתייצב לפני המלך ואורחיו, אלא בונים אגדות מאוחרות "להשלמת הדמות", לכערה ולבזותה ככל שרק ניתן.
אסתר וזרש לכל תקופה יש דימויים משלה על תכונות אופייה של האישה. הדבר בא לידי ביטוי הן בסיפורים בהם היא נוטלת חלק, הן במנהגים ובחוקים המקובלים על החברה הגברית באותו זמן. מה היה מעמדה של האישה בתקופה המקראית - ניתן ללמוד ממקורות שונים, ואולם, אין ספק שדימוי האישה לגורם מסית ומדיח הוא אחד הדימויים השכיחים באלה, ולכן אין הבדל רב בין אישה המגלמת דמות שלילית ביסודה, דמות חיובית או דמות נייטרלית.
הפרוטוטייפ (=אב-טיפוס) לדימוי זה היא, כמובן, חווה אמנו, שהסיתה לפי האגדה של בראשית ג' את אדם להפר את מצוות האל ולטעום מן הפרי האסור. בכך מנסה הסופר המקראי להקל במעט מחומרת מעשהו של אדם, בהטילו חלק מנטל האשמה על כתפי רעייתו. הנאיביות של מחבר האגדה היא כה רבה, עד כי אינו נותן כלל את דעתו על כך, שגם חווה היתה קורבן להסתה, וגם מעל כתפיה יש, אם כך, להסיר מעט מנטל האשמה. ואף זאת - בהנחה שגילוי הדעת לאנושות אינו, בעצם, מעשה חיובי לא פחות מגילוי סוד האש לאדם בידי פרומתאוס. שכן - הדגש כאן הוא על הפרת הצו האלוהי ולא על עצם המעשה. כך או כך - דמויות נשים נוספות במקרא נתפסות בעיני אותה חברה כמסיתות ומדיחות. כזו היא, למשל, גם דמותה של אשת איוב, שבצר לה על יסוריו של בעלה - ותוך התעלמות גמורה ממכאובה שלה על אובדן ילדיה כולם - "מסיתה" אותו לאמור: "ברך (=קלל) אלוהים ומות" (איוב ב' 9), ובעלה הצדיק משיב לה על "דברי הסתה" אלה: "כדבר אחת הנבלות תדברי" (ב' 10).
גם מגילת אסתר אינה נקייה מדימוי זה הן של זרש הן של אסתר: "ותאמר לו זרש אשתו וכל אוהביו: יעשו עץ גבוה חמישים אמה ובבקר אמור למלך ויתלו את מרדכי עליו... ויעש העץ" (ה' 14). וכן בהמשך: "ויספר המן לזרש אשתו ולכל אוהביו את כל אשר קרהו, ויאמרו לו חכמיו וזרש אשתו: אם מזרע היהודים מרדכי, אשר החילות לנפול לפניו לא תוכל לו, כי נפול תפול לפניו" (ו' 13). הערה אנטישמית זו המתארת את "זרע היהודים" כגורם מאיים, מטיל אימה ומשתלט נאמרת להמן אף היא מפי זרש אשתו, ללמדנו, שגם רשעותו של המן - בהסתת אשתו מקורה. המן, כביכול, שמזרע עמלק היה, אינו אלא קורבן, כביכול, לעצותיה המרושעות של האישה שאיתו, הן בפיתרון שהציעה לו להיפטר מאויבו, הן בהגברת השנאה כלפיו והפחד מפניו. ברם, לא רק זרש היא זו העומדת מאחורי החלטותיו המרושעות של בעלה, אלא גם אסתר לא ניקתה מדימוי זה: "ויודע הדבר למרדכי ויגד לאסתר המלכה, ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי. ויבוקש הדבר וימצא ויתלו שניהם על עץ..." (ב' 22-23), וכן בהמשך: "ותאמר אסתר: אם על המלך טוב, ינתן גם מחר ליהודים אשר בשושן לעשות כדת היום, ואת עשרת בני המן יתלו על העץ..." (ט' 23-24).
סוגיית תלייתם של עשרת בני המן היא סוגייה מוסרית מן המעלה הראשונה: האם בניו של פושע חייבים או אינם חייבים לשאת בעונש שנגזר על אביהם? תמיכתם של פרשנים יהודיים בעמדה המצדיקה עונש זה נשענת על כמה וכמה תמוכות: האחת - זרעו של עמלק נידון כולו לכלייה, ובניו של המן הן מזרע עמלק הם. השנייה - החינוך הקלוקל שקבלו בבית הוריהם מבטיח את היותם אף הם רשעים בהתבגרותם. אך מעבר לסוגייה זו, שבימינו העמדה המוסרית שהיתה ננקטת במדינות התרבות היתה ודאי שונה בתכלית - יש לציין לענייננו שההכרעה לגבי תליית היריב על עץ, אחת מדרכי ההמתה המוכרות במהלך ההיסטוריה עד לעצם ימינו אלה, נפלה בעקבות עצתן של נשים: החלטת המן לתלות את מרדכי נפלה בעקבות עצת זרש אשתו, והחלטת אחשוורוש לתלות את עשרת בני המן נפלה בעקבות עצתה של אסתר.
אסתר משנה דמות אסתר כדמות פסיבית, כפי שהיכרנוה בראשית דרכה במגילת אסתר, הולכת ומשנה בהדרגה את אופייה דרך האירועים השונים החולפים לנגד עינינו תןך פרק זמן קצר למדי:
מגילת אסתר איננה רומן עב-כרס או אפוס רב-עליליה. זוהי יצירה שנועדה אם מלכתחילה או בדיעבד להמחזה, באשר ניחנה בכל תכונותיה וסגולותיה של יצירה דרמטית כמיטב המסורת של הדרמה היוונית, ואולם - ניחנה עם זאת גם במאפייניו של הסיפור המקראי, שהמרכזי בהם הוא מועט המחזיק את המרובה. מבחינת החומר הלשוני המשמש יצירה זו הריהי קרובה יותר מן המחזה בן זמננו לפיוט, ונהנית גם מיופיה של סוגה (=ג'אנר) זו. (*) לוי גינצבורג: אגדות היהודים. בתרגומו ועריכתו של הרב מרדכי הכהן. הוצאת מסדה, רמת-גן תשל"ה, כרך ששי, עמ' 136 (וראה גם עמ' 274 באותו כרך, הערה 36, המפרטת את מקורותיה של אגדה זו). מרץ 2004 |
