|
הדרך הנכונהמאת: ניצן"בהודו, כמו במקומות אחרים בעולמנו המחשיך, הדת היא הרעל שבדם. במקום שבו הדת מתערבת, תמימות לכשעצמה אינה עוד תירוץ. ובכל זאת אנו ממשיכים ומחליקים סביב נושא זה, ומדברים על דת בלשון האופנתית של כבוד." -- סלמאן רושדי עשר שנים ויותר לקח לארצות-הברית "לסגור את החשבון" עם אוסמה בין-לאדן, הטרוריסט מספר אחת של העידן החדש. בארצות הברית, כמו גם במקומות אחרים בעולם, יצאו אנשים חוגגים לרחובות. עם זאת, אחרוני הפרשנים טרחו להסביר את הידוע ממילא: המאבק בטרור עוד לא תם, ומן הסתם יצוץ לו מנהיג רוחני חדש אשר ימלא את המקום שהתפנה.
מי שהתנסה אי-פעם בדיון עם אנשים שעברו שטיפת מוח כזו או אחרת, מכיר את התחושה של "דיבור אל הקיר". סוג של דיון עקר שמזכיר לעתים את הנסיון למכור בזול מכונית משומשת למישהו שכרגע רצחת את ילדיו אל מול עיניו. מאמץ חסר-תוחלת לנהל דיון רציונלי עם מוח שנראה פתוח לשיקולים רגשיים בלבד. בתקופת מלחמת לבנון הראשונה התוודעו חיילי צה"ל בלבנון לתופעת המתאבדים השיעיים. בהמשך למדו על בשרם ישראלים רבים מבית את זוועת המחזה של מחבל מתאבד, שמבחינתו עומד הוא להגיע לגן-עדן שורץ בתולות של שאהידים. ברבות השנים חזה העולם כולו באנשים משכילים לכאורה, טייסים דוברי שפות, מנווטים את מטוסיהם בעיניים בורקות אל תוך מגדלים ובניינים, מצויידים במוטיבציה ובמטרות דומות. והרי לכם טקטיקה אל מול אסטרטגיה: במלחמת לבנון הראשונה היה זה הרמטכ"ל דאז, רפול, שהתבטא מעל-גבי התקשורת: "אנחנו נעזור להם להגיע לגן-עדן". מדינת ישראל במאבק הפרטי שלה, כמו גם מדינות המערב במאבקים הדומים שלהם, אכן סייעו לכמה מתאבדים פוטנציאליים להקדים את הגעתם לגן-עדן. דא עקא, כמאמר הפתגם הידוע (והסליחה עם שומרי טוהר השפה) "אין מאיימים על זונה בזין" - לא בדיוק ברור עד כמה יעיל האיום במוות על מתאבד.
בסוף שנות התשעים הוקם בישראל ארגון בשם 'דעת אמת' שפנה בתחילת דרכו אל קהל יהודי חרדי-אורתודוקסי. יש המכירים ארגון זה היטב. במובן מסויים הצליחו אנשי 'דעת אמת' לעשות את הבלתי-אפשרי לכאורה: לנהל דיון רציונלי עם מתדיינים בלתי-רציונליים. הסיבה להצלחה החלקית של 'דעת אמת' היא נושא למחקר מרתק בפני עצמו. במידה מסויימת כמו גם חלק קטן מתכניו של אתר האינטרנט 'חופש', פנו תכניה של 'דעת אמת' אל המאמינים, תוך שימוש בשפתם ובשיטת החשיבה שלהם. והנה משפט ארוך מאד: אם ארגון כה קטן יחסית הצליח להפוך עצמו למותג ידוע, ואף לנחול לא מעט הצלחות בשינוי שיטת החשיבה של אנשים, עד כדי חינוכם מחדש לחשיבה ספקנית, חופשית ויצרנית יותר, ניתן רק להניח שאילו היה קיים מאמץ דומה המתבסס על משאבים רציניים יותר (כמו למשל המאמץ הכמעט-הפוך שמשתמש בחלק ניכר מכספי המיסים שלנו כדי לחנך ילדים רכים לחשיבה דתית בלתי-רציונלית), היתה גם ההצלחה משמעותית הרבה יותר. ועכשיו נשאלת השאלה: מדוע לא לנקוט בדרך דומה גם לעידוד חשיבה ספקנית-רציונלית בקרב קהל דתי-פאנאטי שאמונותיו אינן דווקא חרדיות-אורתודוקסיות? להבלי האורתודוקסיה היהודית אין בלעדיות על תהליכי השתלטות במוח האנושי, ואפילו גדולי הכופרים באבולוציה מגדירים רבים מהמאמינים המוסלמים כבני-דודם של היהודים. כן, נדרש ידע די רב באיסלאם והטקסטים שלו. נדרשים גם משאבי כסף וזמן. וואלה, במחיר ארבעה טילים של 'כיפת ברזל' ניתן לממן מאמץ חינוכי רציני וממוקד שפונה גם לרגש ולידע האיסלאמי, ומעודדו לספקנות בריאה וחשיבה רציונלית.
חיסולו של בין-לאדן הוא אקמול במאבק נגד סרטן. מעט תחושה טובה למספר שעות, ולא הרבה מעבר לכך. הדרך הנכונה לחסל את "האיום האיסלאמי" הוא, אם תרצו, "דעת אמת לאיסלאם" - ריפוי שורש הבעייה ולא מאבק בתסמיניה המזדמנים. אלא שמה שמכונה "מדינות המערב" (ומדינת ישראל בתוכן) לא יבחרו בתרופה הנכונה, וזאת מהסיבה הפשוטה שהן עצמן לוקות במידת מה באותה מחלה בדיוק: הן טרם השתחררו מהקשר בין "דת" לבין הצורך כביכול "לכבדה". בחלקן הגדול - תרבותית ופוליטית - הן אף מאמינות בהבלים מקבילים. ייתכן, ואף סביר, שאם וכאשר ישתחררו מהתסביך כבר יהיה מאוחר מדי עבורן. מאי 2011 |
