הנכם צופים בגירסת הדפסה של הדף/מאמר הנוכחי.
לחצו כאן לגירסה המקורית

מכתבים לנעמי

ומה עם התפילה, את שואלת?

שלום נעמי

ומה עם התפילה, את שואלת? הרי גם אם את מפקפקת בקיום האל, את חשה שלתפילה יש קיום משלה. כאילו בשעת מעשה עלית מדרגה ולבך טהור. האם לא מעשה שגגה הוא לוותר על כך?

בדבריך ניתן וצריך להבחין בין שלושה גורמים: אלוהים, תפילה, התעלות. למה לקשור בין הנפרדים. אני רוצה להתעכב על תחושת ההתעלות, המוכרת לי היטב.

אדם חי לו את חייו, פועל לפי ההרגל וההנחיות, על דברים אחדים הוא מתעכב ובוחנם בקפידה, ולפתע בתוך כל ההתרחשות הזו הכל עוצר את נשימתו, כאילו זוהר גדול הפציע. התפעמות מחלחלת בעורקים. התחושה הזו היא בעיני המתנה הגדולה של הקיום. והנפלא הוא שהיא לא פועלת על פי אף נוסחה. לא של המדענים, ולא של הרבנים ולא של הפסיכולוגים. אין מישהו שיתווה עבורנו נתיב בטוח כדי להשיג את התחושה. למרות שכל האמנים מנסים לגרום לך לזה, האוהבים, המדענים וכמובן, הרבנים. אבל מי כמוך יודע שגם אם זה קרה לך בתפילה, זה לא בהכרח יקרה לך שוב, ולאחרים זה לא יקרה לעולם.

לא רק הדרך מתעתעת, גם התחושה עצמה. לפעמים היא לובשת צורה של התאהבות, לפעמים של פיצוח נוסחה סרבנית, טיפוס לפסגת הר גבוה או של הבלחת תובנה וגם של גילוי יופי. אין שם כולל לתחושה, כי יש לה שמות רבים: התעלות, התפעמות, הסחפות, הבנה, התפשטות הגשמיות. ועל אף שמצפים לה, היא תמיד מגיעה במפתיע.

מה שאת קוראת תפילה, היא עמדת מוצא המכריזה: כאן יש נכונות שיבוא עלי הטוב הזה. והנכונות הזו היא תכונה נעלה שלך. אם יתמזל מזלך תגלי שניתן להתעלות בזכותה לכיוונים שונים. 360 מעלות, כולן כלפי מעלה.

    בחיבה
    אורה לב-רון

 


אפריל 2004