אין עם יהודיתגובה מאת עומר למאמרו של אור מאיר "על הזהות היהודית" הערת המערכת: מאמרים רבים, כמו אלו של אור מאיר ושל עומר מועלים באתר כדעותיהם האישיות-פרטיות של כותביהם. אתר 'חופש' איננו מתחייב להזדהות באופן מלא עם כל הרעיונות והדעות המועלים במאמרים, ובכך הוא נותן ביטוי לחופש הדעות כל עוד אין בהן פגיעה בזולת, שלילתו או השמצתו. לעיתים כאשר יש לאתר מה לומר בנדון, הוא מוסיף זאת כהערות מערכת. הבעיה במאמר המקורי היא, כנראה, בהגדרות עצמן. התסבוכת אליה נכנס אור מאיר במאמרו "על הזהות היהודית", נובעת מההגדרה המוזרה שלו לעם. כאשר נבין שההגדרה פגומה מיסודה, נוכל להבין מהו עם יהודי, ומדוע אין דבר כזה. מאיר קובע: "עם הוא קודם כל קבוצה של אנשים. אבל לא כל קבוצה של אנשים, אלא שיש לקבוצה הזו מאפיינים משותפים". אין רשימה אחידה של מאפיינים כאלה, אבל הם יכולים להיות מיוצגים ע"י תרבות או שפה. או שלא. האם יכול להיות "עם של אוהדי מנצ'סטר יונייטד"? מאיר קרוב יותר להגדרה סבירה כשהוא מנסה לאפיין את המרכיבים של עם, שהתפתחו "כאשר הקבוצה הזו של האנשים חיה ביחד". זה טוב יותר. מהו עם? ההגדרה של עם חייבת לכלול את האלמנט החשוב ביותר של "עם" - טריטוריאליות [1]. עם הוא קבוצה של אנשים אשר חיים יחדיו בארץ אחת. לרוב, לקבוצה הזו יש שפה משותפת, אבל זה לא ממש הכרחי (ראו שוויץ). המהות על-פי גישה זו הינה עכ"פ הטריטוריה. הרעיון של "עם" במובן המודרני שלו הוא אחת מההמצאות הפחות נחמדות של תקופת ההשכלה. הפוליטיקה של המאה ה-19 הפכה קבוצות שחיו יחדיו ל"עמים" למטרות פוליטיות. האידיאולוגיה שלנו יוצרת מאנשים שונים אשר חיים יחדיו "עם אחד", ומידת הכוח של האידיאולוגיה הזו ושל האידיאולוגיות הדומיננטיות האחרות קובעות האם תיווצר תחושה לאומית או לא. כך, ניסיונותיו של הנציב הבריטי העליון ליצור "עם פלסטינאי" אשר יכלול את יהודי וערביי א"י המנדטורית נחלו כשלון חרוץ, וכך גם ניסיונותיה של גולדה מאיר להעמיד פנים ש"אין עם פלסטינאי". בקצרה, המתמטיקה של העמים היא עם = טריטוריה משותפת + תחושת לאומיות. לפי זה, בהסתכנות מסויימת באנכרוניזם, ניתן לומר שהיה פעם עם יהודי: בני הדת היהודית שחיו בשטח שהוא היום חלק מישראל, סוריה ירדן ומצריים, ואשר (אולי) חשו כעם אחד. אבל עם חורבן בית שני, העם היהודי תם, על-פי נוסחה זו.
מה נשאר? נשארו יהודים, בני הדת היהודית. לא הייתה להם שפה משותפת (כן, עברית הייתה קיימת כשפת קודש, אבל לומר שהעברית הייתה שפה משותפת זה כמו לומר שלטינית הייתה שפה משותפת לקתולים, אירים וסינים במאה ה-18). לעדות יהודיות שונות היו מנהגים שונים לחלוטין (מה יכול להיות יותר שונה מההבדל בין מונוגמיה ופוליגמיה?). לא הייתה להם היסטוריה משותפת (רוב היהודים בעולם כנראה לא ידעו דבר על גירוש יהודי ספרד, והיחידים שידעו היו - ניחשתם - יהודי ספרד). רדפו את כולם, כן, אבל אותו הדבר אפשר לומר על ההוגנוטים, ואף אחד אינו חושב שהם היו יהודים רק משום שהיו נרדפים. הדבר היחידי שהיה משותף לכל היהודים הייתה הדת [2]. הם חגגו אותם החגים, הם התפללו פחות או יותר אותן התפילות, הם האמינו באותה המיתולוגיה. הם היו... מה המילה שאני מחפש? יהודים. עד לתקופת ההשכלה. מסיבות שלא אכנס אליהן (הקיצור: הפסיקו להפלות אותם אבל המשיכו לשנוא אותם), יהודים אינדיבידואלים ברחבי העולם החליטו שהם עם. חלק מהם גם החליטו לממש את ההיגיון הזה ולהגר לישראל. הרבה מהם ויתרו על הדת, אבל המשיכו להרגיש שהם יהודים. אבל היום, מה באמת משותף לוודי אלן ולחסיד ממאה שערים? לריצ'רד פיינמן ולזבולון המר (טוב, שניהם מתים)? ליהודי-אמריקני ממוצע, שאולי מרגיש טיפ-טיפה שלא בנוח מכמה האשמות שמטיחים בו בגלל ישו, אבל אינו יודע מילה עברית, לא שמע על יצחק רבין, ואפילו לא (אבוי) על שלמה ארצי? לכולם יש מוצא יהודי. כמו שכולנו מוצאנו מהקוף. חלק מאיתנו מתכחשים לעובדה זו בתוקף; רובנו מכירים בה אך איננו חושבים עליה הרבה. אבל המשמעות שלה איננה גדולה במיוחד. כפי שיש בארצות הברית אנשים ממוצא פולני, איטלקי ואירי, יש אמריקנים ממוצא יהודי. תוך דור או שניים, הדבר היחידי שיישאר מהמוצא הם השמות המוזרים (ואפילו זה לא בהכרח). כמו הגנגסטרים היהודים בניו יורק של שנות השלושים, אנשים שמודעים למוצא שלהם הם זן נכחד. ומה לגבי העם היושב בציון? ברור שרובנו בעלי מוצא יהודי, ורבים מאתנו גם מדברים את השפה העברית פחות או יותר, אבל האם אנחנו יהודים? אולי. אבל אז מה לגבי רבבות המהגרים הלא-יהודיים מברית המועצות לשעבר? מה לגבי העובדים הזרים, שבונים את בתינו ובורחים ממשטרתנו? מה לגבי - האם נעיז לומר זאת - הערבים? עמים תלויים באופן הדוק במדינתם. בקנדה יש קנדים, בצרפת יש צרפתים. לעם בישראל אין קשר לעם היהודי אשר ישב כאן בערך לפני אלפיים שנה. יותר מאשר לאיטלקים יש כלפי האימפריה הרומית. לקרוא לעצמנו יהודים זה חזון אקסקלוסיבי מדי, או, לחלופין, הונאה עצמית. אנחנו, מה לעשות, ישראלים [3]. הערות המערכת: [1] צוות חופש מסתייג מהכללה גורפת של הנושא הטריטוריאלי בהגדרתו של עם. טריטוריה היא מרכיב חשוב מאד לקיומו, חיזוקו והמשכיותו של עם, אבל לא בהכרח. טריטוריה יכולה להיות גם "וירטואלית", במחשבותיו ובתקוותיו של עם שהטריטוריה נלקחה ממנו. הכורדים והארמנים לדוגמא הם עמים, גם אם רבים בהם חיים כיום במסגרות טריטוריאליות אחרות. הצוענים הם עם, גם אם מעולם (כנראה) לא הייתה להם טריטוריה. גם האינדיאנים החיים ב"טריטוריות" גטאיות אומללות בארה"ב חשים עצמם לעיתים עם נגזל, אבל עם. כך גם האבוריג'ינים באוסטרליה, ועוד. ייחודו המוזר של העם היהודי היא גלותו, שבטעות מפרשים אותה כגלות שנכפתה עליו בידי הרומאים, ולא היא. בחלקה הגדול זוהי הייתה גלות מרצון, ולא כאן המקום להיכנס לסיבותיו. גם בגלויות שמר העם על זיקתו לטריטוריה ממנה גלה, ערג אליה, התפלל, שר, ערך טקסים, והיה מוכן למוזרויות מדהימות עד-כדי הליכה עיוורת אחרי משיחי-שקר ולו רק על-מנת להגיע לאותה טריטוריה נכספת. הייחודיות של העם היהודי בגלויות בלא טריטוריה איננה סיבה לשלול את היותו עם, וגם אם קיימים בתבל יהודים בני-לאומים אחרים, שונים, אין הדבר אומר שהם אינם שייכים לעם היהודי. שייכים גם שייכים. אין צורך להרחיק לניו-יורק ולומר "מה באמת יש במשותף לוודי אלן ולחסיד ממאה שערים" - הבה נסיר את הכסות מעל עינינו ונהיה גלויים: המשותף ליהודי-ישראלי, ציוני, חילוני, ולאיש נטורי-קרתא במאה-שערים הוא פחות מן המשותף לו ולוודי אלן. בשיבתו לארצו על פי מסורתו - לטריטוריה שלו - נמצא העם היהודי בתהליך היווצרות מחדש - In Status Nascendi. תידרש תקופה ארוכה מאד, של עשרות ויותר שנים, עד שתתמסד גם מסורת של חיים במסגרת החדשה, ללא מרכיבים דתיים מחייבים. לא לנצח תשמש ההלכה היהודית מסגרת לחגינו ולמועדינו, לטקסי- מעגל-החיים - לידה, בגרות, נישואים ומוות. העם היהודי המתחדש בארצו - הטריטוריה שלו - ישכיל לאמץ אל לבו ואל משפחתו גם את אלו שאחד מהוריהם או שניהם אינם יהודים, אבל רצונם שלהם להיות יהודים. [2] בניסוח מעט שונה: לא הדת הייתה הגורם המשותף לכל היהודים בתפוצות הגולה, אלא ההלכה היהודית. שכן, רבים בעם היהודי אינם ולא היו דתיים, אבל בהעדר מסגרת ממלכתית משלהם ראו בהלכה היהודית, או בחלקים ממנה, את הדבק החיוני המלכד אותם עם אחיהם בארצות אחרות, ועם המורשת ההיסטורית של העם בעברו. עיקר שמירתה של ההלכה היהודית הייתה, ועודנה, בחג, במועד ובטקסים של מחזור החיים. [3] הגדרת זהותו של האדם-האזרח היהודי במדינת ישראל טרם מצאה את פתרונה. היא קשורה קשר אמיץ להגדרה "מיהו יהודי", וכול עוד תהיה למימסד הדתי חזקה על כלל הציבור היהודי, הבעיה לא תיפתר. יהודי? ישראלי? עברי? אלו הן אופציות לגיטימיות, ורק העתיד יקבע מה מהם ישמש להגדרתנו כאן בארצנו, העם היהודי במדינתו.
הערות נוספות: א. בהקשר זה מומלץ לקרוא את ספרו של א.ב. יהושע "בזכות הנורמליות", האוחז חמש מסות בשאלות הציונות: השואה - צומת דרכים; הגולה - הפיתרון הנברוטי; בין זכות לזכות; יחיד וחברה בסכסוך מתמשך; יהודי, ישראלי, ציוני - כיוון ומושגים. החשובה מכולם לענייננו היא המסה "יהודי, ישראלי, ציוני". להלן אחד הקטעים החשובים במסה: "הדת היהודית והיהדות או היהודיות אינם מושגים חופפים, והדת אינה יכולה להיות הדוברת הבלעדית של היהדות. הדת היהודית מבטאת רק חלק (אומנם חשוב) של ההוויה וההתנהגות היהודית... יש להתנגד לניסיון הדתי להגדיר את החילונים כ"דתיים פוטנציאליים" או כ"דתיים בסתר ליבם". זוהי טקטיקה ערמומית, שמאחוריה עומד הניסיון לגזול את חירותו של האדם לא רק באופן חיצוני אלא גם פנימי..." ב. שווה בהקשר זה גם להזכיר את הגדרתו "הרקורסיבית" של פרופ' ישעיהו ליבוביץ' המנוח: "עם היא קבוצת אנשים שמגדירה את עצמה כעם" (כלומר, על אפו וחמתו של מי שאינו משתייך לקבוצה זו וסובר אולי אחרת). מקורות נוספים: ספרו של דדי צוקר: עוד על העם היהודי
באתר חופש: מיהו יהודי: למה אנחנו חיים
כאן בישראל: אוקטובר 2005 |