מוסר וערכים ליהודים בלבד

מאת ירון ידען

המאמר פורסם ברבעון "הקשת החדשה" בשיתוף המרכז הבינתחומי הרצליה, ואף נכתבה עליו ביקורת בעתון הארץ. המאמר מובא כאן בהסכמתם האדיבה של המחבר ושל "הקשת החדשה".

"אני קונה רק מיהודי" נכתב באותיות קידוש לבנה על גבי חולצות העומדות למכירה, ובתחתית החולצה נכתב: "ארגון: 'ואהבת לרעך כמוך'". בתמיהה ניגשתי אל שני המוכרים החובשים כיפות סרוגות ושאלתי איך שני המשפטים מתיישבים? הם השיבוני בתכלית הפשטות: "ואהבת לרעך כמוך" מתייחס רק ליהודים!

         מלה מקבלת את כוחה ותוקפה על-פי המשמעות והפרשנות שנותן לה האדם, המלה "רעך" מתפרשת על-פי ההלכה מי ש"שומר תורה ומצוות", וכל מי שאינו "רעך" בתורה ובמצוות, מצווה לשנוא אותו, שנאמר 'משנאיך ה' אשנא (1)". כיוצא בו המילה "יהדות". השלך מלה זו לחלל האולם ותקבל היא משמעויות רבות, שונות וקוטביות.
משמעותה של יהדות על-פי דוד בן גוריון היא "היהדות המקראית". בן גוריון פסח על היצירה החז"לית וחזר אחורה מבחינה היסטורית היישר ל"יהדות המקראית" כפי שהודגש במגילת העצמאות: "בארץ-ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי [התנ"ך]". לא כך מתפרשת "יהדות" על פי הציבור האורתודוקסי המייצג את היהדות נוסח מדינת ישראל של היום. הגוף המוסדי המייצג את האורתודוקסיה הוא "הרבנות הראשית", הגוף הקובע "דיני אישות". על פי אמונתם של אלה,"היהדות" מבוססת דווקא על "תורה שבעל-פה", על ספרות חז"ל, בזמן שחיו היהודים בתפוצותיהם, תחת שלטון זר, מפוזרים ונדכאים. לדיוקו של דבר היתה מגילת העצמאות של הציבור היהודי הריאלי, אותו ציבור ש"תקוותו בת שנות אלפיים" לחזור ולשוב לציון, צריכה לפתוח בזו הלשון: "בארץ-ישראל תחת שלטון זר, בגולה ובארצות נכר, עוצבה דמותו הרוחנית והדתית של העם היהודי , בה חי חיי- גלות שתחילתם באונס וסופם ברצון, בה יצר נכסי תרבות דתיים המתייחסים ליהודים בלבד".

         אפילו שופטי בית-המשפט העליון (מנחם אלון ואהרן ברק) נחלקו בפרשנות המלה "יהודית". בבואם לבאר את חוק-יסוד כבוד האדם וחירותו כתבו: "חוק-יסוד זה מטרתו להגן על כבוד האדם וחירותו, כדי לעגן בחוק-יסוד את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית". כך כתב מנחם אלון בפסק דין (2): "לאחרונה נאמר על-ידי חברי השופט ברק כי תוכנו של 'כבוד האדם' ייקבע על-פי ההשקפות של הציבור הנאור בישראל…דברים אלה, עם כל הכבוד, אינם מקובלים עלי [מנחם אלון] …פרשנות הערך של מדינת ישראל כמדינה יהודית היא אפוא לפי הערכים של מורשת ישראל ומורשת היהדות, היינו לפי העולה מתוך עיון בפרשנותם של ערכי היסוד במקורות ישראל ומורשת היהדות [ספרות חז"ל י.י]". כלומר לפי השופט ברק "היהדות" מתיחסת לציבור האנשים היהודי של זמננו שקיבל עליו את ערכי "העולם הנאור". לפי השופט אלון, המילה "יהדות" מתפרשת לפי "תורה שבעל פה" של היהדות ההיסטורית.

         מאמר זה ידון ביהדות כפי שהתגלמה במשך אלפיים שנה - בקיום תורה ומצוות – וכפי שהוכרע בתלמוד הבבלי שנחתם במאה החמישית לספירה. לשון אחר: התנ"ך הוא סניף מהתורה שבעל-פה, דברי התורה ומוסר הנביאים מקבלים משמעות מעשית כפי שפירשו וקבעו חכמי בבל. אף-על-פי שבמקרים מסוימים חלו שינויים ותמורות לאחר חתימת התלמוד, הרי בעיקרי הדברים התלמוד הוא הטקסט המשפטי העיקרי והמחייב. כך כתב הרמב"ם בהקדמתו ל"משנה תורה" : "כל הדברים שבגמרא הבבלי חייבין כל ישראל ללכת בהם וכופין כל עיר ועיר וכל מדינה ומדינה לנהוג בכל המנהגות שנהגו חכמי הגמרא ולגזור גזירותם וללכת בתקנותם. הואיל וכל אותם הדברים שבגמרא הסכימו עליהם כל ישראל". אם כן, גם אם בעת החדשה התנערו מרבית היהודים מהסכמה זו ועכשיו אנו מקבלים את הדינים והחוקים המבוססים על הערכים הנאורים, ומדינת-ישראל "תהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות" (3) עדיין נשארו זנבות שועלים המחבלים בכרמים, והציבור הדתי מנסה בכל כוחו להטמיע ולהשריש את הערכים של ספרות חז"ל, ומשתדל לכסות את ערוותם בכיסוי של ערכים נאורים.

כאן אנו מבקשים לגלות את ערוותה של ההלכה היהודית כפי שבאה לידי ביטוי בתורה שבעל פה – התלמוד - ללא משוא-פנים. נתחיל מיסודות האמונה היהודית עד ההלכות לפרטיה.

         השקפת העולם הבסיסית של היהדות היא, שלא ברא האלוהים את העולם אלא בשביל העם היהודי, העם הנבחר, שיקיים תורה ומצוות, כאן בעולם הזה. לולא קיבלו בני ישראל את התורה במעמד הר-סיני היה העולם חוזר לתוהו-ובוהו: " אמר בן לקיש, מאי דכתיב: [מדוע הוסיף הכתוב הא הידיעה] ויהי ערב ויהי בקר יום הששי? מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית, ואמר: אם ישראל מקבלין את תורתי - מוטב, ואם לאו - אני אחזיר אתכם לתוהו ובוהו"(4).
הרמב"ם(5) שם את האדם החכם שומר המצוות כתכלית הבריאה, ולפיו "כל הנמצאים שתחת גלגל הירח נמצאו בשביל האדם לבד… ואם כן נתבאר מכל אשר אמרנו, שהכונה בבריאת כל מה שיש בתוך העולם ההוה והנפסד, אינו אלא איש שלם, כולל החכמה והמעשה…תדע כי על נכון אמרו [חז"ל], שאין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה".

         מתוך השקפת עולם בסיסית זו אין ספק שכל ההלכות, הדינים והתקנות יובילו לגזענות והפלייה. אדם הרואה עצמו כנשגב וחשוב יותר, ויתירה מכך למענו נברא העולם, הרי שיתר הברואים נבראו כדי לשרתו ולשמשו, ולכן אין פלא בדין המוזכר במשנה ש "שור של ישראל שנגח לשור של נכרי, פטור. ושל נכרי שנגח לשור של ישראל, בין תם בין מועד משלם נזק שלם". וכך מוסיף ומסביר הרמב"ם(6) : " ואל תתמה על דבר זה ואל יקשה בעיניך [ההבחנה בין גוי יהודי], כמו שלא יקשה בעיניך שחיטת הבהמות ואף על פי שלא חטאו, לפי שמי שאין בו התכונות האנושיות [כמו הגויים] אינו אדם באמת , ואין תכליתו [של אלוהים] אלא לאדם [היהודי השומר תורה ומצוות].

         לכן, המעיין בהלכה יראה שכל הערכים והמוסר מתייחסים ל"חברי המועדון" בלבד. המוסר היהודי אינו מוסר אוניברסלי, הוא דן את האדם על-פי בוחן של דת, גזע ומין. נכון יותר לומר שהיהדות היא מערכת ציוויים וחוקים התובעת מהיהודי לשעבד את רצונו, רחמיו וערכיו מפני רצונו של אלהים [הבא לידי ביטוי בהלכה]. סיפור האגדה של "עקדת יצחק" המובא בתורה הוא סמל ומופת ליהודי, שצריך לכבוש את רחמי האב על הבן למען אהבת אלוהים(7). כדי להימנת עם "חברי המועדון" נדרשים שני כרטיסי-כניסה: א. להיות יהודי. ב. שומר תורה ומצוות. כלומר, גוי או יהודי הכופר בתורה משמיים [חילוני] , כל הציווים "המוסריים" אינם מתייחסים אליו.

         היות ו"עשרת הדברות" שגורים בפי ההמון, כערכים הראויים לאמצם, נבאר כמה דיברות הקשורים לעיניננו. כך, למשל, הדיבר: "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני: לא תעשה לך פסל וכל תמונה … לא תשתחוה להם ולא תעבדם כי אנכי ה' אלהיך אל קנא פקד עון אבת על בנים על שלשים ועל רבעים לשנאי"(8) הוא מקור לרעיון הקנאות, השולל חופש דת ומצפון - שחילחל ללבותיהם של אנשי הדת היהודית עד עצם היום הזה [יגאל עמיר]: לאלהים יש "תכונה" טבעית של "קנאה" והוא דורש בלעדיות מוחלטת, ואילו כשאין בני ישראל מתיחסים אליו כאל יחיד וכשליט יחיד עתיד הוא לזכור ולהעניש את החוטאים להכרת קיומו, שלטונו ועבודתו הבלעדית. תכונה זו כתובה פעם נוספת במקרא "כי לא תשתחוה לאל אחר כי ה' קנא שמו אל קנא הוא(9)". לכן לא רק אלהים הוא קנאי לשלטונו אלא גם יחידי-סגולה בשר-ודם מבני ישראל הם מקנאים לה', כמו פנחס בן אלעזר בן אהרון שראה את זמרי נואף עם מדינית (גויה), לבש קנאה לה' ודקר את שניהם בחרב, ובכך הציל את בני ישראל ממגפה שבאה כעונש מאלהים הקנאי לדברו: "וידבר ה' אל משה לאמר: פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי" קנאת פנחס לאלהי ישראל העניקה לו פרס ותגמול: "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם תחת אשר קנא לאלהיו ויכפר על בני ישראל(10)".
אף ערך כיבוד אב ואם המוזכר בעשרת הדיברות "כבד את אביך ואת אמך(11) ", על-פי התלמוד(12) הוא חל רק על הורים המקיימים תורה ומצוות ואילו אם הם רשעים ובעלי עבירות [כלומר אינם מקיימים מצוות] אין מצווה לכבדם(13). משום כך אסור לבן ממשפחת כוהן ללוות את אביו לבית הקברות, אם לא קיים תורה ומצוות(14).

         הדיבר "לא תרצח", אף שהוא כתוב בתורה באופן כללי, בלא חריגים ויוצאים מן הכלל, התלמוד והמסורת של תורה שבעל-פה מבחינה בין רצח של יהודי שומר תורה ומצוות, שעונשו מיתה, לבין גויים וכופרים. באומרי "גויים" איני מתכוון לגוי עובד אלילים שמצווה להורגו ולהשמידו יחד עם נשוא עבודתו, אלא כוונתי לגוי שאינו עובד אלילים. מי שרוצחו אינו נענש עליו כדין רוצח, כך נכתב בתלמוד(15): נתכוון להרוג את הנכרי והרג את ישראל בשוגג פטור מרצח. מבואר בספר "יראים(16)" פסק-הלכה זה כך: "ואינה נקראת רציחה שלא בישראל דכתיב: 'אשר ירצח את רעהו' רציחת רעהו נקראת רציחה, בגויים [שאינו רעהו] אינה נקראת רציחה". לגבי הכופרים, יהודים הסוברים שאין תורה משמיים [חילונים] אף הללו מצווה להורגם. שהרי כך פסק הרמב"ם(17): "מאחר שנתפרסם שהוא כופר בתורה שבעל פה מורידין אותו [לתוך הבור] ולא מעלין והרי הוא כשאר כל האפיקורסין והאומרין אין תורה מן השמים והמוסרין והמומרין, שכל אלו אינם בכלל ישראל ואין צריך לא לעדים ולא להתראה ולא לדיינים אלא כל ההורג אחד מהן עשה מצווה גדולה והסיר מכשול". בתקופת התלמוד, כשהיו חז"ל תחת שלטון פרסי, היו הורגים ללא משפט כל מי שהלשין לשלטון על העלמת מסים מצד היהודים. כך נהג רב כהנא באישורו של רב, ובעקבות מעשה הרצח הוא ברח לארץ-ישראל מפחד השלטון הפרסי שאסר על היהודים לדון דיני נפשות(18).

         גם הדיבר "זכור את יום השבת לקדשו", שיש המיחסים לו טעם סוציאלי של מנוחה לעובד ולעמל, בתלמוד(19) אין ציווי של שמירת השבת אלא על-ידי יהודים בלבד : "נכרי ששבת - חייב מיתה, שנאמר: 'ויום ולילה לא ישבתו'(20).

כך גם דינים של השבת אבדה, צדקה, הלוואה בריבית וגמילות חסדים כולם מתיחסים כולם אך ורק ליהודים שומרי תורה ומצוות(21).

עד עכשיו התייחסתי להפליה כלפי אותם שמחוץ ל"מועדון", אלא שההלכה לא ויתרה על יחס מפלה גם כלפי מי שמקיימים תורה ומצוות כגון נשים, נכים ועמי ארצות.
מן המפורסמות הוא שההלכה היהודית נישלה את האישה מתפקידי ניהול ושררה בחיי הקהילה. פסולה היא לעדות ואינה יכולה לכהן כרב וכדיין, כלומר אינה יכולה להיכלל לא בבית המחוקקים ולא במערכת המשפט. האשה רגשנית היא ומזילה דמעה, יסבירו אנשי הדת [כלומר גברים], ולא תוכל לעמוד בעומס משפטי ובעול עסקי ציבור. משום כך פרשה "אגודת ישראל" מן הממשלה עקב מינויה של גולדה מאיר לראשות הממשלה: " אמרו נציגי אגו"י כי יש להם הערכה כנה לגב' מאיר בנוגע אליה, אך זה לא גורע מעמדתם השלילית שלמשרת ראש ממשלה תבחר אשה – דבר הנוגד את השקפתם"(22). אפילו בזוטות כהשגחה על כשרות אין אשה רשאית לעבוד לפרנסתה(23).

         אך לא רק מנושאי ציבור וקהילה האישה מנושלת, אלא אף בדל"ת אמותיה, בביתה, אין לה זכויות שוות. זה מתחיל מלידתה, שרשאי האב למוכרה לשפחה(24) ולהשיאה לאשר חפץ(25), וכשנישאת הרי היא עוברת "מרשות האב לרשות הבעל(26)", ואלו מלאכות שאשה חייבת לעשות לבעלה: "טווה ורוחצת פניו ידיו ורגליו ומוזגת את הכוס ומצעת את המיטה ועומדת לשמש בפניו…כל אשה, שתימנע מלעשות מלאכה מן המלאכות שהיא חייבת לעשותן כופין אותה ועושה ואפילו בשוט(27)". האישה מכורה ומשועבדת לספק את הצרכים המיניים של הבעל, ובתמורה הבעל מספק את מזונותיה, כסותה ועונתה(28).
האשה כממלאת תפקיד ראשי בלידה ובגידול הילדים למרבה הפרדוקס אין סומכים עליה שתקח חלק באחריות לגידול הילדים ולכן היא פטורה ממצוות חינוך הבנים(29), וממצוות "פריה ורביה(30)" אחריות החינוך והקמת משפחה עם ילדים חלה על הגבר בלבד.
באשר לקניין ממון, האישה מנושלת כמעט מכל אפשרות של בעלות וזכות קניין. הבת אינה יורשת את הוריה , כאשר יש בנים,(31) ואינה יורשת את בניה ובנותיה: "משפחת האם אינה קרויה משפחה שאין האם יורשת את בנה ולא את ביתה(32)". מלבד זה שהבעל יורש את אשתו ואין האישה יורשת את בעלה,(33) הרי שכל משכורתה מפרי עמלה שייך לבעל(34). נמצא שאשה אין לה ממון השייך לה, ולכן כשהיא גורמת נזק ממוני לאדם אחר הריהי פטורה מתשלום משום שאין לה מהיכן לשלם(35). אין פלא שלאחר יחס משפיל זה יאמרו על הנשים ביטויים כמו: "מוטב שישרפו דברי תורה ואל ימסרו לנשים(36)". "אל תרבה שיחה עם האשה שכל שיחתה של אישה אינה אלא דברי ניאופים(37)". "עשרה קבים שיחה ירדו לעולם, תשעה נטלו הנשים"(38). לא תניח אישה תפילין משום שאינה זהירה בשמירת נקיון הגוף ויש חשש שתפיח(39). בשעת סכנת מוות חייבים להציל את הגבר שחייב במצוות לפני האשה שאינה חייבת בכל המצוות(40).

גם הנכים אינם בעלי זכויות שוות. כוהנים בעלי-מומים אינם רשאים לעבוד בבית המקדש ככתוב: "כי כל איש אשר בו מום לא יקרב איש עור או פסח … או איש אשר יהיה בו שבר רגל או שבר יד…או תבלל בעינו…כל איש אשר בו מום מזרע אהרן הכהן … את לחם אלהיו לא יגש להקריב"(41). לכן על-פי מעשה שהובא בתוספתא(42) הטיל רבי יוחנן בן זכאי ערב חורבן בית שני מום באוזנו של כוהן גדול שסבר שהוא צדוקי כדי לפוסלו ממשרת כוהן גדול.
המסורסים, אלה שאינם יכולים להביא זרע, אסור להם להתחתן עם אהובת-ליבם הישראלית: "לא יבא פצוע דכא וכרות שפכה בקהל ה' [יהודים](43)". יכולים הם להינשא רק לגיורת או לשפחה משוחררת.

         ועוד: מי שאינם תלמידי-חכמים אינם מקבלים הטבות ממוניות כפי שמקבלים תלמידי חכמים. בתלמוד(44) מסופר שרבי יהודה הנשיא שעשיר מופלג היה לא התיר לעמי-הארץ ליהנות ולאכול מאוצרו בשנת בצורת, בטענה "שאין פורענות באה לעולם אלא בגלל עמי ארצות". ולכן נפסק בשולחן ערוך(45) כי במצב שאין סיפק מקופת הצדקה לתת לכולם נותנים לתלמידי-חכמים תחילה.

תלמידי חכמים פטורים ממסים המוטלים על הציבור. כך השיב הרב עובדיה יוסף(46) על שאלה שנשאל: "נשאלתי בדין גביית מסים מתלמידי חכמים, מה הוא גדר תלמיד חכם לענין זה, ומאיזה מסים הוא פטור? … מסקנא דדינא שכל תלמיד חכם שעוסק בתורה תמיד בכל עת פנאי שלו, אע"פ שעוסק באומנות או בסחורה או במלאכה לצורך פרנסת בני ביתו ברווח, פטור מכל מיני מסים על פי דין תורה, כל שתורתו קבע ומלאכתו עראי, ואסור לכוף עליו לשלם איזה מס שהוא, בין מס הקצוב לכל בני העיר באופן כללי, ובין מס הקצוב על כל איש ואיש שנקרא מס גולגולת, בין מס קבוע, בין מס שאינו קבוע אלא הוטל על בני העיר בשעת חירום וכיוצא בזה, וחייבים בני העיר לפרוע בשבילו את המס הקצוב על כל איש ואיש". כך ממש עובדיה יוסף פוטר אפוא עובדיה יוסף בימים אלה את האברכים לומדי התורה מתשלומי מסים. ומי לדעתו צריך לשלם במקומם? אלה שעובדים ומתפרנסים בכבוד. לשון אחר: עובדיה יוסף יודע שרוב הציבור החרדי מוגדר "כתורתו אומנתו", וכן יודע הוא שמעט החרדים שעובדים אין ידם משגת לפרנס תלמידי חכמים. אם כן, למי התכוון עובדיה יוסף באומרו: "וחייבים בני העיר לפרוע בשבילו את המס הקצוב"? החילונים!

העולה מהאמור לעיל הוא, שאין יהדות חילונית יכולה לדור בכפיפה אחת עם היהדות הדתית. בעוד האידאולוגיה הדתית דוגלת בערך עליון של "לעשות רצון האלהים" על חשבון זכויות האדם וחירותו, הרי האידאולוגיה החילונית דוגלת בערך עליון של "חירות האדם" ללא הבדל גזע, דת ומין. או כפי שניסח זאת פרופ' ישעיהו ליבוביץ בפגישה שהיתה לי אתו, עוד בטרם "חזרתי בשאלה": "אם אתה מחליט להפסיק לקיים תורה ומצוות, ואין לי נימוק רציונלי להניא אותך מזה, אנחנו במלחמת תרבות".

_______________

(1)	רמב"ם, הלכות דעות, פ"ו ה"ג . הגהות מיימוניות אות א.
(2)	פסק דין יעל שפר ע"א 506/88.
(3)	מגילת העצמאות.
(4)	עבודה זרה ג ע"א.
(5)	הקדמה לפירוש המשניות.
(6)	משנה, בבא קמא פ"ד מ"ג.
(7)	הרב יוסף אלבו, בספר "העיקרים", מאמר שלישי, פרק לו.
(8)	שמות, כ: 3-4.
(9)	שמות, לד: 14.
(10)	במדבר, כה: 10-11.
(11)	שמות פרק כ; 11.
(12)	בבא קמא צד ע"ב.
(13)	למרות דעת התלמוד שאין לכבד הורים שאינם מקיימים מצוות, נחלקו הפוסקים בדין זה. לדעת הרב יוסף קארו יש לכבד הורים בעלי עבירות ולדעת הרב משה איסרליש אין חובה לכבדו (שו"ע רמ , יח). מעניין לציין שהרב עובדיה יוסף (שו"ת "יביע אומר", חלק ח', יורה דעה, סימן כא) נתן הסבר לדעת הרב קארו : שיש לחוש שמא הרהר אביו תשובה בליבו, כי רשעים מלאים חרטות.
(14)	שולחן ערוך, יורה דעה, שעג, ח.
(15)	סנהדרין עט ע"א.
(16)	סימן קעה. ר' אליעזר ב"ר שמואל ממיץ [הרא"ם] חי בצרפת במאה ה- 12.
(17)	הלכות ממרים פ"ג ה"ב.
(18)	בבא קמא קיז ע"א.
(19)	סנהדרין נח ע"ב.
(20)	בראשית ח; 22.
(21)	הרחבה במאמר: "המוסר היהודי בהלכה" באתר: www.daatemet.org.il.
(22)	"המודיע" 11.03.69.
(23)	הרב משה פיינשטיין "אגרות משה" חלק יורה דעה, ב, מד. פיינשטיין התיר לאלמנה לעבוד כמשגיחת כשרות כאשר היא במצב כלכלי קשה.
(24)	שמות, כא; 7.
(25)	דברים, כב; 16.
(26)	כתובות מח ע"א.
(27)	רמב"ם, אישות, כא, ז-י. לגבי כפייה בשוט חלקו הפוסקים על דעתו של הרמב"ם והציעו למעט ממזונותיה עד שתכנע. השגות הראב"ד שם.
(28)	שו"ת "חתם סופר" חלק ז, סימן כה. הבעל חייב בעונת האישה לפי שיעור זמנים שנקבע על פי חכמים. ואילו האישה מחוייבת לספק את צרכיו המיניים של הבעל כל זמן שרוצה.
(29)	קידושין כט ע"א.
(30)	יבמות סה ע"ב.
(31)	במדבר, כז; 8.
(32)	שולחן ערוך, חושן משפט, רעו, ד.
(33)	בבא בתרא קיא ע"ב.
(34)	רמב"ם, הלכות אישות, יב, ג.
(35)	בבא קמא פז ע"א: "עבד ואישה שחבלו באחרים פטורים" [מתשלום, משום שאין להם ממה לשלם]. ליתר הרחבה עיין במאמר "מעמד האישה בהלכה היהודית" באתר: www.daatemet.org.il.
(36)	ירושלמי, סוטה פ"ג ה"ד.
(37)	מסכתות קטנות, דרך ארץ, פרק עריות, ה"יג.
(38)	קידושין מט ע"ב.
(39)	משנה ברורה לח, ג, יג.
(40)	שולחן ערוך, יורה דעה, רנב, ח. ובטורי זהב, שם, ו.
(41)	ויקרא, כא; 18-21 .
(42)	תוספתא מסכת פרה (צוקרמאנדל) פ"ג ה"ח.
(43)	דברים כג; 2.
(44)	בבא בתרא ח ע"א.
(45)	יורה דעה, רנא, ט.
(46)	שו"ת יביע אומר חלק ז - חו"מ סימן י .

---

נובמבר 2004