הנכם צופים בגירסת הדפסה של הדף/מאמר הנוכחי. לחצו כאן לגירסה המקורית

"הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל" (קהלת א' / 2) - זה הפתיח של האדם המתבונן והחושב.

העולם הוא פרובלמטי ואין אנו - כיצורי אנוש - מסוגלים להבינו ולתופסו, לא כדבר קדמון ולא כבריאה מתחדשת. האדם, שאחריתו לרימה ולתולעה, אינו יודע לשם מה הוא קיים, והרי הוא כשחקן בהצגת תיאטרון שעוד רגע קט המסך ירד אחריו.

ועל תמיהה מטרידה זו משיב קהלת שתי תשובות, האחת: "ראה חיים עם אשה אשר אהבת כל ימי חיי הבלך אשר נתן לך תחת השמש ... כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הלך שמה" (קהלת ט' / 10-9) כלומר - חיינו הבל המה, חפש משמעות לחייך בתוך מסגרת החיים המצומצמת, ואין יתרון לאדם החוקר והמדען מהכסיל , ודרגה זו של קבלת העולם הפרובלמטי כפי שהוא "עולם כמנהגו נוהג" ללא מטרה ותכלית היא ההדרגה הגבוהה של האדם הבוגר בנפשו.

התשובה השנייה נועדה לאנשים שנפשם אינה מסוגלת לקבל את עובדות החיים כמו שהם, ולאלה סיפק קהלת פתרון נוסף בסוף חיבורו: "סוף דבר הכל נשמע את האלוהים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם" (קהלת י"ב / 13). יש אנשים המסוגלים לקבל את האמת כפי שהיא, אף שכואבת היא מאוד, ויש הזקוקים פיתרון בדמות גן-עדן של שוטים, ובלבד שיגרום להם נחת ומרגוע.

האדם המאמין באלוהים כשומרו ומגינו, שומע לקול תפילתו וזעקתו, הרי הוא כתינוק הזקוק "לדובי" כדי להירדם במיטתו.

לסיכום: האלוהים נברא בנפשו של האדם במקום של אי-ודאות, חוסר אונים, צורך בתקווה ועידוד.