|
פך השמן - נס חנוכהמאת דן עמיר מסיבת חנוכה, תש"ע מאמר זה הוא הרחבה והעמקה של מאמר קודם מאת פרופ' דן עמיר שפורסם לפני כ- 10 שנים
בימים אלה אנו חוגגים את חג החנוכה, חג הנסים. אנחנו מברכים שעשה נסים לאבותינו, ושרים: וממותר קנקנים, נעשה נס לשושנים, או: כל העם אז התכנס והכריז אך זהו נס! , ולעומת הניסים שקרו לאבותינו בעבר, אנחנו שרים גם: נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו. מהו נס? כמו מילים רבות אחרות, גם המילה 'נֵס' שינתה את משמעותה במשך הדורות. בתנ"ך היא מופיעה במובן של אות הנישא על מוט - תחילה בסיפור נחש הנחושת שעליו צווה משה 'שים אותו על נס', ואחר כך בישעיהו 'ונשא נס לגויים' או 'הרימו נס על העמים', בירמיהו 'שאו נס ציונה' וגם בתהילים 'נתת ליראיך נס'. יכול להיות שפסוק אחרון זה הוא הציר סביבו הסבו את משמעות המילה 'נס' למשמעות המקובלת כיום.
לפי המילון העברי של אבן-שושן, 'נס' הוא "מעשה פלא, דבר שלמעלה מן הטבע". המילון האנגלי של וובסטר מפרט יותר בפירושיו למילה המקבילה miracle, ומונה בהם מאורע יוצא מן הכלל שמשמש כהוכחה לכוחו העל-טבעי של האל בהגשמת מטרותיו, וגם כל מאורע או אפקט בעולם הפיסי הסוטה מחוקי הטבע. אבל השימוש הנפוץ למילה 'נס' היום הוא לתיאור 'מזל יוצא מהכלל', כלומר - מאורע מוצלח מאוד מבחינתנו שאירע למרות שסיכוייו א-פריורי, כלומר מראש, היו נראים קטנים ביותר. הגדרה זו, בניגוד לקודמותיה, היא סובייקטיבית ויחסית. אם ממאה נוסעי מטוס שיתרסק יינצל אחד, ייאמר שניצל בנס. אם ממאה הולכי רגל יידרס אחד, לא ידברו, בדרך כלל, על נס אלא על אסון. לעומת זאת, בסיפור חז"ל על ר' אלעזר בן פרטא, שניצל מגורלם של עשרת הרוגי מלכות, תרץ הנ"ל בפני הרומיים את אי בואו לבית הוועד: אמר להם: 'זקן אני, ומתיירא אני שמא תרמסוני ברגליכם'. אמרו: 'ועד עכשיו, כמה זקנים נרמסו?' נעשה נס ונרמס זקן אחד באותו יום. כלומר, הנס של האחד יכול להיות האסון של השני. כמו שנס ניצחוננו במלחמת העצמאות הוא אסונם של הפלסטינאים, ה'נכבה' שלהם. אנחנו שרים גם על הנסים ועל הנפלאות אשר חוללו המכבים. בניגוד לנס פך השמן שאינו מיוחס למכבים אלא לאלוהים, הנס שחוללו המכבים איננו מהסוג הראשון אלא נס מהסוג השני. על איזה נס חנוכה העם היהודי חוגג ושר? האם על הנס האלוהי של פך השמן או על הנס החילוני של ניצחונות של דויד החשמונאי על גלית היווני? התשובה תלויה בתקופה, במקום ובציבור החוגג. הנס שעליו שרים ב'מעוז צור' ועליו מספרים בגני הילדים, הוא כמובן נס פך השמן, עליו מסופר במסכת שבת של התלמוד הבבלי: כשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאים ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן, שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד. נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשהום ימים טובים בהלל ובהודאה (ביאליק-רבניצקי, ספר האגדה ע' קכ"ח).
זהו נס שנעשה ע"י האל, כלומר נס במובן המילוני דלעיל, נס המחזק אמונה, כפי שאמר ג'ורג' ברנרד שו: "נס הוא מאורע היוצר אמונה. זו מטרתו וזה טבעו של נס". יש נסים מרשימים פחות ויש נסים מרשימים יותר, כמו שהציע Thomas Paine הנודע: "זה היה מתקרב יותר לאידיאה של הנס, לו יונה היה בולע את הלוויתן". נס פך השמן איננו נס כל כך בולט בממלכת הנסים, אפילו במסורת היהודית. הוא בוודאי איננו מתקרב בעוצמתו העל-טבעית לעשר המכות, לחציית ים-סוף או לעצירת השמש בגבעון. אין בו גם חידוש רב - הוא המשך ישיר לאותה תבנית של "מועט המחזיק את המרובה" שהחלו בה שני עושי הנסים המקצועיים שבתנ"ך אחרי משה ואהרן: אליהו ב"כד הקמח לא תכלה וצפחת השמן לא תחסר", ואלישע באסוך השמן שמילא את כל הכלים שבבית האלמנה ואיפשר לה לפרוע את חובותיה או בעשרים כיכרות הלחם (הקטנות) שהשביעו מאה איש. תבנית זו אומצה, כמובן, גם ע"י הברית החדשה, ויישו הגדיל על אלישע והאכיל בחמישה כיכרות ושני דגים בלבד חמשת אלפים איש (פלוס נשים וטף שלא נכללו במניין), וחזר ועשה זאת עם שבעה כיכרות ומעט דגים קטנים. שיר הילדים, לעומת זאת, מתייחס אל הנס האנושי, אל "הנסים והנפלאות אשר חוללו המכבים", כלומר אל ניצחון המעטים והחלשים לכאורה על הרבים והחזקים. אין ניצחון כזה עומד בניגוד לחוקי הטבע אבל הוא נחשב כמאורע נדיר, שסיכוייו א-פריורי נראים קטנים מאוד, ולכן "נס" במובן החילוני. בעיתון 'הארץ' מיום כ"ז כסלו תש"ע מצאנו את הכותרת הגדולה:
מי ימלל גבורות ישראל? בארה"ב זועמים על הפרשן ש"הרס את החג"
ובגוף הכתבה מסופר שאחד הדברים שהעלו את זעמם של היהודים בארה"ב הוא טענתו של ברוקס כי את נס פך השמן הוסיפו רבנים לסיפור "כדי לייחס לאלוהים לפחות חלק כלשהו בתהליך". אבל, למרות הזעם, אין ספק שברוקס צודק בנקודה זו, וכי סיפור פך השמן הוא המצאה מאוחרת, יחסית.
המקור העיקרי לידיעותינו על חג החנוכה הוא, כמובן, ספר החשמונאים (או: ספר המקבים). את ההיכרות הראשונה אתו עשיתי, כנראה, לפני 64 שנים, כשבין מתנות בר המצווה שלי נמצא גם ספר שלפי עמוד השער שלו הוא: דברי כתובים אחרונים, ערוכים ומתוקנים לבתי הספר ולמקרא לבני הנעורים ביד ד"ר י.ל.ברוך, הוצאת דביר, מהדורה שנייה, תרצ"ז. את הספר קיבלתי לבר המצווה שלי, לפני 64 שנים, והו מתנה יקרה ללבי כיוון שקיבלתי אותו משני ילדים פליטי שואה (ילדי טהרן?), צבי (הַאנס) פוס ומרים (פּוֹלֶט) שטרן, שגרו בפנימייה קטנה מול ביתנו ואומצו למחצה על ידינו. שם מצאתי את ספר חשמונאים ובו את הסיפור הידוע על הולדת חג החנוכה: ויהי ביום החמישה ועשרים לחודש התשיעי, הוא כסלו, בשנת שמונה וארבעים ומאה, וישכימו בבוקר ויעלו עולות על המזבח החדש כמשפט. ויחנכו את המזבח בעצם היום אשר טמאו אותו הגויים, ויהללו לה' בשירים ובכינורות, בחלילים ובמצלתיים. ויפלו על פניהם, וישתחוו לה', על אשר נתן להם עוז ותשועה. ויחוגו את חנוכת המזבח שמונה ימים, ויעלו עולות ותודות בשמחת לבבם. ויפארו את פני ההיכל בעטרות ובמגני זהב, ויחטאו את השערים ואת לשכות הכוהנים, וישימו את הדלתות. ותהי שמחה גדולה בכל העם, כי גלל ה' את חרפת הגויים מעליהם. ויצו יהודה ואחיו וכל קהל ישראל לחוג את חנוכת המזבח ביום החמישה ועשרים לחודש כסלו, שמונת ימים מדי שנה בשנה, בהלל ובתודה לה'.
רק אחרי שנים התברר לי שזה לא כל הסיפור. התברר לי ש'כתובים אחרונים', שהם אותם 'ספרים חיצוניים' שנפסלו מלהיכנס לתנ"ך, כוללים שני ספרי חשמונאים - חשמונאים א' וחשמונאים ב', המתארים את סיפור המרד. ואכן, כשקראתי שוב בספר הבר-מצווה שלי ועיינתי גם במבוא שבאותיות הקטנות, מצאתי כי 'ביסוד הספר הונח תרגומו הקלאסי של י.ז.פרנקל, אלא שבמקומות הרבה שינה המסדר מן המטבע שטבע פרנקל ותרגם בעצמו פסוקים שלמים בהתאמה יותר מדויקת להמקור היווני', וכי 'את שני ספרי החשמונאים חיבר המסדר לספר אחד בנעצו את סיפורי חשמונאים ב' בחשמונאים א' על פי סדר המאורעות והשתלשלותם'. עותק ישן של אותו תרגום קלאסי של פרנקל התגלגל לידי מאוחר יותר. בעמוד השער שלו מודפס: כתובים אחרונים, העתיקם מלשון' יון לשפת עברית, החכם הבלשן מו"ה יצחק זעקיל פרענקיל נ"ע, איש המוניא, מהדורה אחת עשרה בדפוס והוצאת "האחים לוין-אפשטין ושותפם', ורשה. אותו סיפור חנוכה שהכרתי מספר בר המצווה נמצא כאן, מילה במילה, בחשמונאים א' (בשינוי היחיד שבמקום המילה העכשווית 'מצלתיים' השתמש פרנקל במילה הארכאית 'מצלצלים'). אבל בחשמונאים ב' מופיע מידע נוסף, שמשום מה הושמט ע"י י.ל.ברוך וגם ע"י מורינו וגננותינו: ויחוגו חג לה' שמונת ימים כימי חג הסוכות ויזכרו את הימים מקדם בחגגם את חג הסוכות בהרים ובמערות ויתעו בישימון כבהמות שדה. וייקחו ערבי נחל וכפות תמרים וישירו שיר שבח והודיה לה' אשר נתן להם עוז ותשועה לטהר את בית מקדשו. ויעבירו קול בכל ערי יהודה לחוג את החג הזה מדי שנה בשנה. במבוא לספרי חשמונאים כותב י.ז.ברוך, כי חשמונאים א' נתחבר, כנראה, בעשרות השנים האחרונות של המאה השנייה לפסה"נ. והמחבר השתמש גם בכתבי תעודות ובדברים שכתב משל אחרים, שעסקו גם הם בדברי הימים האלה. הוא נכתב במקורו, כנראה, בעברית. אשר לחשמונאים ב' אומר ברוך כי הוא קיצור דברים מחיבור גדול של חמישה ספרים שכתב ביוונית סופר בשם יזון הקירני, כנראה מיהודי מצריים, בן דורו של מחבר חשמונאים א. על כל פנים, במקורות הקודמים ביותר לאירועים ההיסטוריים אין זכר לפך השמן, וההסבר למשך החג - שמונה ימים, כפי שהוא מובא בחשמונאים ב', הוא בכך שלראשונה הוא היה חג סוכות שנדחה. כלומר, מילות השיר הידוע 'בחג החנוכה אשב לי בסוכה' אינן כל כך מופרכות כמו שנדמה לנו בשמיעה ראשונה.
גם כעבור עוד שלוש מאות שנה, עם כתיבת המשנה, עדיין לא נזכר בה סיפור פך השמן, למרות שבמסכת אבות אנחנו מוצאים את רשימת הניסים הבאה: עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש: לא הפילה אישה מריח בשר הקודש, ולא הסריח בשר הקודש מעולם, ולא נראה זבוב בבית המטבחיים, ולא ארעה טומאה לכוהן גדול ביום הכיפורים, ולא כיבו הגשמים אש של עצי המערכה, ולא נצחה הרוח את עמוד העשן, ולא נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים, עומדים צפופים ומשתחווים רווחים, ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים מעולם, ולא אמר אדם לחברו: צר לי המקום שאלין בירושלים. במשנה (מידות, קודשים ב-ג) מוזכר עוד נס אחד, וזה הנס שאירע עם שערי ניקנור: כל השערים שהיו שם נשתנו להיות של זהב, חוץ משערי ניקנור מפני שנעשה בהן נס, ומהותו של נס זה מסופרת בתוספתא וגם בתלמוד הירושלמי (יומא): מהו נס שנעשה בהן? אמרו: כשהיה ניקנור מביאו מאלכסנדריא שבמצריים עמד עליהן נחשול שבים לטבען ונטלו אחד מהן והטילוהו לים ובקשו להטיל את השני. אמר להם: אם אתם מטילין את השני הטילוני עמו. היה מצטער ובא עד שהגיע לנמל יפו. כיוון שהגיע לנמלה של יפו היה מבעבע ועולה מתחת הספינה, ויש אומרין אחת מהן חיה שבים בלעה אותה וכיוון שהגיע ניקנור לנמלה של יפו פלטתו והטילתו ליבשה.
אבל פרט לניסים אלו שהזכרנו, המשנה אינה עוסקת בניסים, וגם התלמוד הירושלמי, בסוף המאה הרביעית לספירה, ממעט בהם ואינו מכיר את נס פך השמן. רק בתלמוד הבבלי, שנחתם יותר מ- 600 שנה לאחר מרד החשמונאים, אנחנו מוצאים את הסיפור, ביחד עם עוד הרבה סיפורי ניסים מסוגים שונים (אחד מהם, מסוג נס פך השמן, הוא נס משחת הקודש (נזיקין, הוריות): נס אחד נעשה בשמן המשחה והלא תחילתו שנים עשר לוגין וממנו היה נמשח משכן וכליו אהרן ובניו כל שבעת ימי המילואים וכולו קיים לעתיד לבוא שנאמר (שמות ל): שמן משחת קודש יהיה זה לי לדורותיכם. אפשר לנמק את הופעת נס פך השמן ושאר ניסים בתלמוד הבבלי בכמה סיבות. הסיבה הראשונה יכולה להיות השפעת המאגיה הבבלית העשירה על חכמי בבל. סיבה שנייה אפשרית היא התחרות בסיפורי הניסים הנוצריים. סיבה שלישית, וזו כנראה הסיבה העיקרית, היא הסטת הדגש מהאתוס הלאומי של יהדות ארץ ישראל לאתוס הדתי של הגולה. מסיבה זו גבר הנס הדתי על הנס החילוני במשך אלפי שנות הגלות. עם שיבת ציון של ימינו נעשה מאמץ להחזיר ולהעלות את המוטיב הלאומי מעל למוטיב הדתי, אך נראה שמאמץ זה הולך וגווע מול ההתחרדות מחד והבורות מאידך גיסא, וחבל. מתוך אותה בורות מניחים החילונים לדתיים לדחוק מהמורשת היהודית את הערכים האוניברסאליים של נאורות, חופש ושוויון ולזהות אותה עם אמונות תפלות וקנאות דתית. כמה מילים אחרונות על תפריט החנוכה: מדרש לצים אומר שמקור השם הוא בלביבות והסופגניות, הטבולות בשמן, שחונקות אותנו. ואם יטען מי שיטען שחנוכה כותבים ב-ק' ולא ב-כ', הרי על זה אמר כבר רש"י: בת ק' כבת כ', וגם את השם המקורי 'מקבי' ב-ק', מלשון מקבת, עם משמעותו הלאומית, שינו בהסבר מפוקפק ל'מכבי' ב-כ'. האם הייתה לנו אלטרנטיבה קולינארית בחנוכה? מסתבר שדווקא כן: יש במקורותינו הסבר נוסף לשמונת ימי החנוכה, והוא מצוי בפסיקתא (תוספתא למשנה): למה מדליקין נרות בחנוכה? בשעה שנצחו בניו של חשמונאי ונכנסו לבית המקדש, מצאו שם שמונה שפודים של ברזל וקבעו אותם, והדליקו בתוכם נרות. כך, שלולא העדפנו את סיפור פך השמן על ההסברים ההגיוניים יותר, היינו יכולים לחגוג את החנוכה באכילת שפודי שישליק במשך שמונה ימים. אמנם פיצינו את עצמנו על כך פיצוי חלקי בחג אחר, אבל חג העצמאות נמשך, לצערנו, רק יום אחד ולא שמונה ימים.
מקורות:
מלכים א י"ז י-ט"ז:
מלכים ב ד א-ז:
מרקוס ו' ל"ה-מ"ד:
מתתיהו ט"ו ל"ב-ל"ח:
רב ושמואל חד אמר נס וחד אמר נס בתוך נס. מאן דאמר נס יער הוה דובים לא הוו מי דנס בתוך נס לא יער היה ולא דובים הוו.
בראשית
דצמבר 2010 |
