שמי אייל, אני בן 17 ועולה לכיתה יא', לומד באוניברסיטת בר אילן בפקולטה למתמטיקה. אני מתכנן להתחיל כג'ובניק בצבא - ופסגת שאיפותיי מבחינה זאת היא התעסקות עם השפה הערבית במודיעין. אחרי שאגמור את חובותיי בצבא אתחיל להיות מורה, ואמשיך ללמוד לתואר שני במתמטיקה, ובתקווה שאהיה בסוף גם מרצה. תחום נוסף שמעניין אותי הוא הכתיבה, אבל אני תמיד מעדיף מקצוע יצרני, כי בתור אחד שתמיד התנגד לאלו שמקצועם הוא רב, אני מתנגד גם לאלו שכל חייהם בחרו להיות סופרים ולא בחרו לעבוד בשום מקצוע יצרני. כך, שאני בהחלט מתכנן להוציא איזה שהוא ספר. תחומי עניין: תורת המשחקים, פילוסופיה, ערבית, בלשנות, אתיקה וקצת כלכלה. אני לומד בתיכון דתי במרכז, במגמת מחשבים, ואוהב לקרוא ספרות עברית ויהודית (החל מהתנ"ך עד לשירי רחל המשוררת וספריו של עמוס עוז)

למה צריך בית מקדש שלישי? אני מתעקש, שואל בפייסבוק, וגם במציאות, ותמיד מגיע דיון ארוך ומייגע שלא עונה לתשובה, ואני מהנהן, והציציות בחוץ מוסיפות לאמינות שאלותיי ולרצון שלי לקבל תשובה.

הספקות האלו... הכול התחיל כבר כשהייתי בכיתה ח', בעצם, אפילו מוקדם יותר, מאז שאני זוכר את עצמי... אבל בכיתה ח' הייתה לידה מחדש של אותן ספקות, בעזרת שיעור שהיה בכל יום רביעי, כשעה לפני התפילה בבוקר, שבו מדברים על אמונה ופילוסופיה דתית ע"פ ספרים שונים. אז עשינו את זה ממבוא לתורה שבעל פה של הרמב"ם.

המורה, שהוא גם סגן המנהל בית הספר אמר, שאם יש למישהו שאלה בנושא דתי הוא מוזמן לשאול את המורים או אותו, ואני קבלתי את עצתו והתחלתי לשאול כמעט כל מורה שאלות שונות.

האמת, ככל שהתווכחתי יותר, והמורים נתנו לי תשובות - זה דווקא חיזק אותי יותר בספקותיי. זה גרם לי ללכת גם לתפילות ערבית ולחזק את ההרגשה הזאת שאני מדבר עם אלוהים בזמן התפילה, ואפילו יותר גרוע - שאלוהים מדבר אליי.

מחשבה זו התחזקה בי, ובכל פעם שלא נישקתי את המזוזה - המחשבה שאלוהים יעניש אותי בעולם הבא הייתה יכולה להרוג אותי. לקחתי ספר תהילים והתפללתי, וזה לא שינה אפילו אם למדנו שלפי הרמב"ם הדבר הזה קשקוש בלבוש, כי אימא חינכה אותי שצריך לנשק את המזוזה כל הזמן, ולהשתטח על קבר של צדיק, והרמב"ם אמר שלא. אז לקחתי את הדעה היותר רגשנית - זו שאלוהים מביט בך כל הזמן, ומתבונן בכל דבר שאתה עושה.

הרמב"ם - רבי משה בן מימון, 1204-1138
מגדולי הפוסקים ביהדות ומחשובי הפילוסופים בימי הביניים
רופא ואיש מדע. עליו נאמר "ממשה (רבנו) ועד משה (בן-מימון) לא קם כמשה"

הסתכלתי על העולם כמו בימי הביניים, לא פחות ולא יותר.

בכיתה ט' הספקות התחזקו, אבל לא שינו דבר, כי נטיית הלב הייתה להאמין באל הטוב והרחום והחנון, שעושה עולם כל כך יפה! למערכת נוספה עוד שעה בשבוע: שיעור מחשבת ישראל, שם למדנו את שתי הגישות המרכזיות לדת: הקבלה והשכלתנות - של הרמב"ם, והבנתי: אלו, גישות שונות. או שאתה בוחר ללכת עם הרגש שלך, ואפילו לא מחפש היגיון במה שאלוהים עשה - או ההפך הגמור, כמו הרמב"ם: לכל מצווה חייבת להיות סיבה הגיונית, ולא לכל מה שאתה עושה יש קשר לאלוהים.

במסגרת השיעור חייבו אותנו להכין עבודה על שאלה אמונית, ובחרתי לעשות עבודה במיסטיקה ויהדות, כי מיסטיקה מאוד הזכירה לי את הקבלה. במסגרת העבודה כתבתי על הדילוגים בתורה, ועל קלפי טארוט, סיאנסים ודברים אחרים.

תוך כדי העבודה, גיליתי שבדברים כמו סיאנס, שהכנתי את עצמי לסתור בצורה המהירה ביותר - יש אמונה ביהדות - אמונה שהדברים המיסטיים האלה מתקיימים, אבל אסור להשתמש בהם. אבל זה הציל אותי, כי זה היה חלק מהגישה הקבלית הנוראית והזוועתית, הגישה הטיפשית והמטומטמת.

עד שקראתי שוב: המקור לזה הוא התנ"ך. איך יענה לזה אם כן הרמב"ם? האם לדעתו התורה סתם כותבת לנו איסור חמור? מסתבר שכן!! הרמב"ם אומר אפילו משהו יותר גרוע, משהו מיסטי כזה... והרי מה למדנו? שהיהדות והתורה צריכים - ע"פ הרמב"ם - להיות הגיוניים!

מהו אם כן ההסבר המאגי שכל כך פחדתי ממנו? שפעם, בתקופה של שאול המלך, זה עבד, והיום לא כי ה' העניש אותנו.

אז רגע, הרמב"ם - תחליט! האם אלוהים הגיוני? למה לדור הקודם אלוהים נתן את האפשרות לבצע כישופים ולראות את העתיד, בדרך שהיא אוסרת כמובן, והיום אסור?

אני ממשיך לשאול חברים ואנשים "למה צריך בית מקדש שלישי?" ומקבל תשובות כמו אלו:
http://www.he.chabad.org/library/article_cdo/aid/937783
שאינן עונות על השאלות הבאות: את בקשות הרחמים מאלוהים אפשר לבקש בבית הכנסת. יותר מזה - אפשר לשים בפלאפון את כל התפילה, אז למה אתם מתאבלים על בית המקדש? הרי זה היה לפני 2000 שנה!, למה זה כל כך חשוב לכם? כל כך הרבה מבנים נהרסו ביוון העתיקה בגלל מלחמות, ואנשים נהרגו בהם באכזריות, מה דעתכם להתאבל על זה? להתאבל שבמבנים האלו אנשים היו יכולים להרצות, ללמד, ולטפח השכלה?

אבל שאלת בית המקדש היא לא העניין הבעייתי באמת שבדת... בתחילת השנה הזאת אני זוכר שהתחלתי לשאול את המורה למתמטיקה שאלות על הסתברות, ופעם אחת עלתה במוחי השאלה שעליה "חקרתי" בעבודה במחשבת ישראל בסוף כיתה ט': "המורה, מה הקטע של הדילוגים בתורה?", בתור מורה משכילה מאוד למתמטיקה, היא מיהרה לציין שהיא שמעה 'איזו שמועה' שההסתברות אכן כמעט שלמה, אבל שאני לא אבין מכך, חס וחלילה, חס ושלום, שיש טעות במדרשים, שחז"ל הצדיקים שקיבלו את דבריהם ברוח הקודש כתבו.

כאן עלה הספק הענק: המורה, אם את יודעת שההסתברות לדילוגים בתורה היא כל כך גדולה - אז למה את מאמינה שזה נעשה במכוון? התשובה ברורה: כי רבנים אמרו. כי כל מה שרבנים אומרים, להשקפת האדם הדתי הממוצע - צריך להיות נכון. אבל הסגן מנהל לימד אותנו שיש שתי גישות!, מה קורה כאן?!

אני רוצה להסביר שוב את המקרה עם המורה: למרות שאף פעם לא האמנתי במדרשי חז"ל, אין שום מדרש שמשתמש בדילוגים בתורה!, אפילו לא אחד! כל הטיעונים האלו על הדילוגים הם בסך הכול טיעונים חדשים!, אלא שבגלל שהטיעונים האלו נאמרים ע"י רבנים - אינו מתעורר אפילו ספק. שהרי, אם רב גדול אמר, מי אני שאגיד שהוא טועה?, ולא רק זה: הוא מן הסתם מסתמך על מדרש, ומדרש אף פעם אינו טועה!

כשהבנתי שכדי להיות דתי צריך לסתום חלק גדול מהביקורתיות שבך, הבנתי גם שאינני הולך להיות זה שסותם חור בקיר באמצעות אבקה מתפוררת, כי הקיר יישאר לא יציב. אמנם יותר אסתטי - אבל עדיין לא יציב.