אודות צור קשר קישורים מדריך חוברות פעילות הכותבים תרומה English
חופש - יומן אירועים - דת ומדינה
מאמרים וספרים לחיות חופשי יומן חדשות החזרה בתשובה יוצאים בשאלה השתלטות חרדית עיתונות חרדית במות חופש עוד
     ראשי > מאמרים וספרים  לגירסת הדפסה     

על הקדושה ועל חופש הביטוי

כתב חופש לענייני רגשות, אמונות וזכויות-אדם

אירועי החודש האחרון הקשורים בדנמרק ובאיסלאם אינם חסרי-קשר אלינו. גם אנחנו, בחברה ובמדינה סבוכים בקורי רגשות שונים ומנוגדים - קורי "שתי" של קדושה מצד אחד, וקורי "ערב" של הזכות להבעת הדעה, מצד שני. את דעתנו העקרונית בנושא הבענו בגלוי לא אחת (ראה למשל במאמר "איך מציירים אדם דתי-חרדי?") ואיננו חוששים להביעה בכל הזדמנות נוספת. גם כאן.

"קדוש" ו"קדושה" הם ביטויים לרגשות שאדם חש כלפי רעיון, יישות או דמות מסויימת, שנוכסו בעיקר בידי מימסדים דתיים, והם ייחודיים ומאפיינים את החברה בתוכה הוא חי. אין שום קשר בין רגשות סובייקטיביים של יחס "קדושה" לבין מהות ממשית-עובדתית כלשהי, למעט נושא אחד ויחיד: החיים. קדושה יכולה להתקיים כלפי החיים בלבד, ואך ורק כלפיהם. חיים ניתנו לנו כמתת-טבע מרגע בו יצאנו לאוויר העולם לפרק הזמן אותו נחיה, ולא שנייה אחת מעבר לכך, ובתור שכאלה הם מקודשים, והפוגע בהם פוגע בקודש.

דת איננה קדושה אלא למאמיניה. אלים אינם קדושים אלא למאמינים בהם. נביאים, משיחים, כוהני-דתות ומבטיחי-הבטחות במסגרת דת אינם קדושים אלא לצאן מרעיתם.

חברה דמוקרטית, הומניסטית ופלורליסטית חורתת על דגלה את סיסמת הסובלנות - שהיא כשלעצמה איננה חייבת בכללי המשחק הדמוקרטי. הדמוקרטיה כערך מחייבת את המיעוט לקבל עליו את דעת הרוב. בחברה סובלנית - גם לאחד והיחיד קיימת הזכות לדבוק באמונתו או בהשקפת-עולמו, ולרוב הדמוקרטי אין ולא תהיה זכות למנוע זאת ממנו, לערער על זכותו זו, או לפגוע בו פיסית בגינה.

סובלנות היא אנטי-תזה לכניעה לחצים, לאיומים ולכפייה. סובלנות פירושה - מתן הזכות לכל פרט בחברה להאמין בכל דבר כרצונו. זכות זו כוללת רגשות וקביעת סולם ערכים אמוני. כל פרט בחברה רשאי להחליט מה או מי קדוש לו, אבל באותה מידה להגדיר גם מה אינו קדוש בעיניו.

סובלנות איננה כניעה של כל האחרים באותה חברה, או בחברות אחרות, לגחמות של שום אדם גם ביחס למה שנראה בעיניו קדוש, והיות נושא או דמות מסוימת "קדושה" בעיני מישהו אינה הופכת את נשוא הקדושה לערך עליון שאין לגעת בו, לבקר אותו או לא לקבל אותו ככזה, ע"י מי שנשוא הקדושה איננו קדוש בעיניו.

אין בכל הנאמר לעיל היתר לבזות את דעותיו של האחר, בוודאי לא לבזות את מה שקדוש לו, אבל חובה להבדיל בין ביזוי לבין הבעת דעה, אפילו נוקבת, בין השמצה לבין הבעת דעה שלילית, בין ביטול טוטאלי (הריסה, שריפה, חיסול) לבין ביקורת. בוודאי אין מקום להיתר יחס מבזה, שולל והרסני לאחד, ואיסור אותו יחס לאחר.

סובלנות פירושה - מתן הזכות לכל פרט בחברה להאמין בכל דבר כרצונו. זכות זו כוללת רגשות וקביעת סולם ערכים אמוני.

ביקורת איננה חייבת להיות אך ורק טקסט כתוב ומוגדר בתור שכזה. ביקורת יכולה להתבטא בכל דרך שהיא, בעל-פה או בכתב, באמנות או במדע ובכל דרך ביטוי אנושי אחרת, כולל קריקטורה. קריקטורה מיסודה היא כלי סאטירי, שנועד למתוח ביקורת - על דמות, על רעיון, על אירוע, על השקפת-עולם, על אורחות-חיים, וגם - כן ובהחלט - גם על דת ועל נציגיה. אין אדם או רעיון החסינים מביקורת, וזכותו של כל אדם לבטא ביקורת על כל אדם או נושא, גם באיור וקריקטורה, ובלבד שלא יעורר באמצעותה דחפים להרס ורצח. וכבר הבהרתי בתחילת דבריי - החיים הם מקודשים, הם ורק הם.

החברות הדתיות-המונותיאיסטיות כולן לוקות במחלה כרונית ממארת של ביזוי האחר ושלילת זכותו להאמין ולחיות באמונה אחרת, בין אם האחר הוא בן-דת אחרת, בין אם הוא אתאיסט. במצבים אלו כל חברה דתית פוגענית חוגגת בצהלה את ביזויו של האחר, אבל - אויה! - כמה היא פגיעה ורגישה כאשר מישהו פוגע, חלילה, בה או ב"קודשיה". ברגע זה יוצאים כל השדים מבקבוקיהם הפקוקים, וחוברים יחד בזעקות שבר של הקוזאק הנגזל, וככל שהחברה פרימיטיבית יותר, כן זעקות בניה מתעצמים עד כדי אימה, עד כדי הרס, שריפה ורצח.

אין אדם או רעיון החסינים מביקורת.

אנחנו, בני העם היהודי, למדנו על בשרנו את השנאה התהומית שביטאו כלפינו בני לאומים שונים ובעלי אמונות דתיות שונות, שהתבטאה תכופות בהשמצות במאמרים ובספרים, במחזות ובסרטים, בציור ובפיסול, וכמובן בקריקטורות. ולמרות זאת - בהיסטוריה היהודית הלאומית לא עלתה מעולם שאלת ה"קדושה" של האמונה הדתית-יהודית כעילה להעלאתן באש של שגרירויות של ארצות שמהן יצאו המשמיצים והשונאים, ונושא ה"קדושה" של יסודות הדת היהודית לא הפכו נושא לדיון בקהילייה הלאומית העולמית.

חומרי-גלם אלו של שנאה לא פסחו, אמנם, גם על החברה שלנו - היהודית, כאן בארץ ובתפוצות. גם החברה שלנו איננה מכירה "קדושה" אלא בדת, וזו - הדת, המתבטאת בידי סוכניה-מטעם-עצמם, אינה פוסלת כל דרך לגנות, להשמיץ ולבטל כל חשיבה וכל השקפת-עולם שאיננה הולכת בתלם שלה. במאמרים, במודעות-רחוב, בפשקאווילים, בספרים ובקריקטורות (כן, קריקטורות!) מבטאים מאמינים דתיים מסויימים את בוזם כלפי כל "האחרים", כולל יהודים שאינם מאמינים בדרכם ובאלוהים שלהם. בקריקטורות אלו הם אינם בוחלים בשום סממן של רוע, רשע, ביזוי, הכפשה ושלילת הזכות להתקיים.

את הרשע המתבטא בקריקטורות, כמו בכל ביקורת, יש להוקיע. אך הביקורת עצמה, גם אם היא כואבת - ודינה של ביקורת להיות כואבת למבוקר - היא לגיטימית, והיא אחד הכלים היותר חשובים של הזכות להביע דעה - זכות שהיא בין הראשונות הניצבות בחוקתם של עמים נאורים ומתקדמים רבים.

האלימות הקיצונית והמסוכנת, בה נוקטים כיום קיצוניים מוסלמים ברחבי העולם, מצאה לה סיבה לכאורה להחרפה ולהרחבה. הקריקטורות שצוירו בדנמרק על נביא דת אינן נתפסות כפגיעה בדת או בנביאה. הן נתפסות כסדין אדום נוסף לסדינים אדומים רבים אחרים, המתנופפים לנגד עיניהם של פונדמנטליסטים דתיים - הפעם הם מוסלמים, במקרים אחרים הם קיצוניים דתיים אחרים, גם אצלנו ובתוכנו - הן בסך הכול עילה להשתוללות דתית חסרת רסן, הנושאת דגל שנאה ורצח עליו מוטבעת הסיסמה "קדושה". שום דת ושום נביא דת אינם קדושים, בוודאי כאשר באצטלת קדושה דתית פוגעים בבני-אדם ובקדושת החיים, שהם הדבר היחיד הקדוש בעולמנו.

שום דת ושום נביא דת אינם קדושים, בוודאי כאשר באצטלת קדושה דתית פוגעים בבני-אדם ובקדושת החיים, שהם הדבר היחיד הקדוש בעולמנו.


פברואר 2006



חברים ב- עוצב על ידי