אודות צור קשר קישורים מדריך חוברות פעילות ספרי קודש תרומה English
הספר: ויברא האדם את אלוהים בצלמו
מאמרים וספרים לחיות חופשי יומן חדשות החזרה בתשובה יוצאים בשאלה השתלטות חרדית עיתונות חרדית במות חופש עוד
     ראשי > יוצאים בשאלה  לגירסת הדפסה     

לצאת החוצה - סיפור החזרה בשאלה שלי

יוסי גורביץ

דרור, מאתר "חופש", ביקש ממני לספר את סיפור החזרה שלי. כדי להבין אותו, צריך לדעת כמה פרטים על חייו של נער ממשפחה דתית לאומנית.

כמו כל בני גילי, ידעתי בסוף כתה ו' שאמשיך ללמוד בישיבה תיכונית. אופציה אחרת פשוט לא היתה קיימת: זבולון המר, שטיפח את הישיבות התיכוניות, דאג היטב לכך שהרמה הממוצעת של התיכון הדתי הרגיל תהיה נמוכה מאד, ושהתיכונים הדתיים יהפכו לערי מפלט לכל אלו שנכשלו בכניסה לישיבות תיכוניות, או שנפלטו מהן.

הישיבה שאליה הלכתי הייתה ישיבת "נחל יצחק - נחלים", או בקיצור נחלים, בניהולו של יוסף בא-גד, רב בעיני עצמו, שהתפרסם לפני שנים מספר כחבר כנסת מבדר במיוחד. היו מספר סיבות לכך שנחלים נבחרה: היא קרובה למקום מגורי משפחתי, בפתח תקווה, אחד מדודי שימש שם בעבר כמחנך ואימי שמשה בעבר כמזכירה במקום. מעבר לכך, הם היו מוכנים לקבל אותי למרות שציוני לא היו מבריקים.

במשך שנתיים, למדתי בחטיבת הביניים של הישיבה, ובכיתה ט' התקבלתי לישיבה עצמה - ישיבה עם פנימיה. אני חושב שהמגזר הדתי הלאומני הוא היחיד השולח את בניו, בגיל 14 בערך, מן הבית. ההורים מאבדים כל שליטה על חינוך הילדים, ולשם הגברת שליטת המוסד בחניכיו, היציאות הביתה מצומצמות עד למינימום - במשך רוב שנותי בישיבה יצאתי הביתה פעם בשלשה שבועות. בצבא היו לי יציאות יותר טובות.

כמה מילים על סדר היום. ההשכמה הייתה ב-06:30 בערך, לעתים מוקדם יותר ולעתים מאוחר יותר, בהתאם לעונה. תפילת שחרית התחילה ב-07:15 - נוכחות חובה, כמובן. לאחר מכן - ארוחת בוקר וסידור חדרים. בשעה 08:45 התחילו לימודי הקודש, שנמשכו עד 12:55. אז באה תפילת מנחה, ארוחת צהרים, ומנוחה עד 13:55, עת התחילו לימודי החול. הללו נמשכו עד 18:30 או 19:30, אז הלכנו לארוחת הערב, ובין 20:10 ל-21:10 היה "סדר ערב" - שני תלמידים לומדים גמרא לקראת השיעור של יום המחרת, בצוותא. לאחר מכן, עד כיבוי אורות (משתנה עם הגיל - בין 22:30 לחצות) - זמן חופשי. ראוי לציין שכשאני מדבר על לימודי קודש, אני מתכוון ללימוד גמרא.

אני לא יודע כמה מבין קוראי העמוד הזה ניסו אי פעם לקרוא דף גמרא, אבל אני יכול להבטיחכם שמדובר באחת הפעולות המייגעות, חסרות העניין והתוחלת שאפשר להעלות על הדעת. מעולם לא הורגלתי בלימוד כה אינטנסיבי של דברי ההבל הללו, ודחיסה של שש שעות מהם ביום הייתה עינוי שקשה לתארו. מעולם לא הצטיינתי בלימודי התלמוד. תחושה של אי נוחות התחילה לחלחל בי. הדבר המעצבן ביותר בלימודי התלמוד הוא שהגיון בכלל לא נכנס למשוואה: כל פתרון של בעיה חייב להשען על פתרון של בעיות קודמות או של ציטוטי פסוקים שהוצאו מהקשרם מהתנ"ך. על סיוע חיצוני - למשל, עדויות הסטוריות - אין בכלל על מה לדבר.

במהלך כיתה ט' אירעו שני דברים שהתחילו את הדחיפה שלי החוצה. הראשון היה מלחמות השבת בפתח תקווה - המלחמה על פתיחת קולנוע היכל (1984-1985). הישיבה ארגנה את כל התלמידים להליכה לפתח תקווה ולהפגנות נגד פתיחת הקולנוע. לא הבנתי מדוע העובדה שאנשים זרים מעדיפים לבלות בשבת בבית קולנוע ולא בבית מדרש (ואלוהים, אם הוא אכן קיים, יודע שתיעבתי את בית המדרש) צריכה להפריע לי. ראיתי בעצמי אדם דתי, אבל לא הבנתי מדוע אני אמור לכפות את דעתי על החילוני. נרתעתי עוד יותר לאחר שקיבלתי הסברים לא ממש רציונליים: "תבורי הוא אנטישמי ושונא דתיים", "תבורי הוא שליח של הסיטרא אחרא" וכיוצא בכך. הייתי היחיד מבין בני מחזורי שלא יצא להפגנות.

אותה שנה היא גם שנת עלייתו של הרב כהנא, זו השנה בה הצליח להבחר לכנסת. באותו זמן הייתי ימני - שימשתי כפעיל ליכוד מתנדב בבחירות של 1984 - אבל רעיונותיו של האיש החרידו אותי. חלק גדול ממשפחתי נספה בשואה, ולא האמנתי שתאום אידיאולוגי שלו נבחר לכנסת במדינת ישראל. יתר על כן, כהנא טען שכל רעיונותיו נשענים על ההלכה - ובדיקה של דבריו העלתה שהוא צודק. זו הייתה הדחיפה החזקה הראשונה החוצה. באותה שנה, בא-גד נשא נאום מבולבל בנושא זה, שממנו עלה כי "כהנא צודק, אבל הוא מטורף". למי ששכח, בא-גד נבחר לכנסת בשנת 1992 מטעם סיעת מולדת.

באותה שנה, או בתחילת השנה שלאחר מכן, ירה דוד בן שימול טיל לתוך אוטובוס ערבי, והרג כמה נוסעים. סדר הערב, ששימש כשעון שוויצרי ושהיה אפשר לקבוע על פיו את מהלך היממה, נדחה בחצי שעה. . . כדי שהתלמידים יסיימו לרקוד. הבטתי מזועזע במעגלי הרוקדים, ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי.

פחות או יותר באותו הזמן, הגיע איזשהו רב מהתנחלות כלשהי, להסביר לנו על דין רודף, שלטענתו משמש צידוק לירות במפגעים גם לאחר שנמלטו או נכנעו - בקיצור, משמש עילה לרצח כל מי שפעל כנגד ישראל או צה"ל, ולו היה כל זממו כתיבת סיסמא. המחנך שלי, שכדי לא לפגוע באפשרויות קידומו לא אציין את שמו (שכן הוא היה מחנך דגול, הדמות החינוכית היחידה שהכרתי שם) נחרד עד עמקי נשמתו. לאחר ההרצאה, הוא כינס את הכיתה והבהיר בצורה שאינה משתמעת לשני פנים שדין רודף מיועד אך ורק למניעת הרג אדם על ידי רוצח. משעה שרצח, שוב אין על הרוצח דין רודף, וודאי שאין עליו דין רודף אם השליך את נשקו או נכנע. ראוי לציין שרב זה, שהתנגד עמוקות לרוח הלאומנית ששרתה בישיבה, בא מקרב חוגים חרדיים יותר.

בראשית כיתה י', אם כן, מצאתי את עצמי מבולבל ואכול תהיות. שני אנשים שמו אותי על הדרך הנכונה: אוהד (שם בדוי) ואייל (שם בדוי). אוהד היה קנדי, והגיע אלינו ישירות מטורונטו. הוא היה המום מהמשטר ששרר בישיבה, ולאחר שהתחברתי איתו, שמעתי על כל מיני דברים שלא שמעתי עליהם קודם. המילים "דמוקרטיה", "זכויות אדם", "חירות" הושמעו בפעם הראשונה שלא מתוך לעג ובוז; התחלתי להבין שיש גם חשיבה שאיננה יהודית, והתחלתי ללמוד באינטנסיביות את ההסטוריה האמריקנית.

מנהג היה בנחלים, שהתלמידים הבוגרים יותר - תלמידי יא'-יב' - יוצאים מדי שנה מספר פעמים ל"ישיבות גבוהות", ישיבות שאינן תיכוניות, לרוב ישיבות הסדר. אייל גר איתי באותו החדר. לקראת סוף השנה, המחנך שלו החליט שהוא יכול לצאת לישיבה גבוהה, למרות שהוא רק בסוף כיתה י', כמוני. חלף שבוע, חלפו שבועיים - והבנאדם לא חוזר. ההורים שלו, מודאגים, יצאו לבקר אותו בישיבה שאליה נשלח - ישיבת קרית מלאכי, ישיבה לחוזרים בתשובה. הוא סירב לראות אותם, טען שהם "מחטיאים" אותו (במובן של גרימת חטאים, לא במובן של ירי בלתי מדויק). לאחר כשבוע, אחרי צעקות של ההורים ואיומים בתביעה מצידם כלפי הישיבה, אייל חזר.

כאמור, חלקתי איתו חדר. אדם נוסף שגר איתנו באותו החדר היה אשר. אייל חזר, והתחיל לשבש קשות את סדר החיים שלנו. הוא נהג לערוך תיקוני חצות, שלאחריהם היה חוזר אל החדר בסביבות 00:30 ומתחיל להתארגן לשנה - כשעה וחצי לאחר כיבוי האורות. אז הוא החל בתיאורי יסורי הגיהנום המצפים לאשר ולי, שאיננו הולכים בדרכי הצדיקות, כמוהו. תוך זמן קצר, הסתבר לי שאני חייב למצוא כמה טיעונים כדי לסתום לו את הפה, כדי שנוכל לישון קצת. התחלתי לבלוע ספרי פילוסופיה, מפני שבאותה עת, לא יכולתי להתמודד עמו מתוך היהדות.

ועם כל ספר פילוסופיה שקראתי - ניטשה היה ההשפעה העיקרית - הרגשתי כיצד אמונתי הדתית הולכת ונעלמת. עד תחילת כתה יא', הייתי דתי רק בשם. את ההלכה דחיתי כגזענית ופרוטו-נאצית; כעת דחיתי גם את האמונה בישות מכוונת.

השנתיים האחרונות היו נוראיות. הסתבכתי בקטטות עם תלמידים אחרים, עם מחנכים; שלחו אותי פעמים רבות מהרגיל לישיבות גבוהות, כמעט כולן לישיבות של מחזירים בתשובה. זה אפילו עבד, פעם אחת, אחרי שהייתי סגור במקום כזה במשך שבועיים; עד שאשר, שמצא אותי ממלמל דברי הבל של הרב קוק, נתן לי סטירה ואמר לי "תזכור מה נהגת לחשוב". גם אשר חזר בשאלה. החיפוש העצמי נמשך; את השמינית הקדשתי ללימוד הנצרות, אבל גם אותה דחיתי.

נהוג היה בנחלים להכריז שכל בוגרי המחזור ממשיכים לישיבות הסדר. זה לא היה נכון; רבים מבני המחזור היו נרשמים לישיבת הסדר, ועם סיום הבגרויות - כולנו ידענו שהציונים של מי שלא הולך לישיבה נפגעים - מבטלים את הרישום והולכים לצבא. אני, מתוך תמימות או טיפשות, ולמרות שכבר הייתי "מסומן" כמיועד להעפה מהישיבה, סירבתי להרשם לישיבה. לידיעה: הסדרניקים משרתים בסה"כ 16 חודשים בצה"ל. שלוש שנים נוספות הם מעבירים בלימודים בישיבה. אני למדתי מספיק גמרא לשארית ימי; עמדתי אפילו, מתוך משובת נעורים, לשרוף את ספר הגמרא שלי. אייל מנע זאת ממני; הסתפקתי בכתיבת "אמונה תפלה יהודית" על כל עמוד. לקראת סוף השנה, כינס בא-גד את כל תלמידי השמינית באודיטוריום, ועבר שם אחר שם. "ישיבת הגולן", "ישיבת ימית", ושמות ישיבות אחרות עלו באוויר. "יוסי גורביץ?" , "צה"ל", "גש אלי אחר כך".

בשיחה פרטית לאחר מכן, הוא שאל אותי מדוע אני לא מתכוון להמשיך לישיבה. עניתי לו שדרך החיים הזו אינה מתאימה לי. הוא התעקש ושאל "תורה מה יהיה עליה?", ואני עניתי "יהיה בסדר." "אומרים לי שהצטרפת לרצ", "זה לא נכון" (הצטרפתי לרצ רק לאחר עזיבת הישיבה). בזאת תמה השיחה.

כחודשיים לאחר מכן התגייסתי לצה"ל. הקפדתי שלא יחשבו אותי בטעות לדתי (לפני הטירונות, ניסה הרב של הבקו"ם, שכינס את כל בוגרי הישיבות, לנתב אותנו לרבנות; אמרתי לו מה אני חושב על הדת שלו). באורח פרדוקסלי, הצבא - הגוף המדכא ביותר - השלים את תהליך היציאה שלי אל החופש.

 


פורסם בסוף שנות ה-90



חברים ב- עוצב על ידי