אודות צור קשר קישורים מדריך חוברות פעילות ספרי קודש תרומה English
הספר: ויקרא את שמם אדם - פרשות השבוע בפעמת הזמן
מאמרים וספרים לחיות חופשי יומן חדשות החזרה בתשובה יוצאים בשאלה השתלטות חרדית עיתונות חרדית במות חופש עוד
     ראשי > השתלטות חרדית  לגירסת הדפסה     

עתירה לבג"צ:
עם חופשי - נגד - שר המשפטים


בג"צ 98/

בבית המשפט העליון בירושלים
בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

בעניין שבין:
1. עו"ד יוסף י. פריצקי
2. עמותת "עם חופשי"
ע"י ב"כ עו"ד יוסף י. פריצקי
מרחוב היצירה 18 רמת גן
ת.ד. 3336 רמת גן 52132
טלפון 03-7512121 פקס: 03-7512233

העותרים

נגד

שר המשפטים
שר העבודה והרווחה
ע"י פרקליטות המדינה
רחוב צאלח א דין
ירושלים

המשיב

עתירה למתן צו על תנאי
ולמתן צו ביניים


בימ"ש נכבד זה מתבקש ליתן צו על תנאי המכוון נגד המשיבים המורה להם לבוא וליתן טעם מדוע לא יבטלו את קביעתם כי עבירות על הסעיפים 9 ו 9-א. (להלן: "הסעיפים") לחוק שעות עבודה ומנוחה (להלן: "החוק") הן עבירות מינהליות.

כן מתבקש בימ"ש נכבד זה ליתן צו ביניים האוסר על המשיבים לפעול לפי קביעתם זו וזאת עד לשמיעת עתירה זו ומתן פסק דין בה.


ואלה נימוקי העתירה:

העותרים:

1. העותר מס. 1 הינו עורך דין בישראל, יו"ר הנהלת עמותת "עם חופשי" הנאבקת בכפייה הדתית. העותר מס. 1 ייצג ומייצג נאשמים, בעלי עסקים, אשר הואשמו ו/או מואשמים בעבירות לכאורה על הסעיפים בחוק, משום שלכאורה העסיקו עובד יהודי בשבת ו/או פתחו את חנותם בשבת.

2. העותרת מס. 2 היא עמותה רשומה ששמה לה לדגל מאבק בכפייה הדתית על כל צורותיה, הבטחת עקרונות מגילת העצמאות ובמיוחד חופש דת, מצפון חינוך ותרבות.

העובדות:

1. סעיפים 9 ו - 9א. לחוק שעות עבודה ומנוחה קובעים כלהלן:
"9. העבדת עובד במנוחה השבועית אסורה, אם לא הותרה לפי סעיף 12
.9א. (א) בימי המנוחה הקבועים כמשמעותם בפקודת סדרי השלטון והמשפט, התש"ח - 8491, לא יעבוד בעל בית מלאכה בבית מלאכתו, ולא בעל מפעל תעשייה במפעלו, ולא יסחר בעל חנות בחנותו".

2. "המנוחה השבועית" היא, על פי סעיף 7 (ב) לחוק: "לגבי יהודי - את יום השבת". ימי המנוחה הקבועים בסעיף 18 א. לפקודת סדרי שלטון ומשפט הם: "שבת ומועדי ישראל".

3. העולה מן המקובץ הוא שעל פי הדין כיום, חל איסור על מעביד להעסיק עובד יהודי ביום השבת וחל איסור על יהודי לעבוד ביום השבת בבית מלאכתו או במפעלו או לסחור בחנותו. סעיף 26 לחוק קובע עונשים למפר הוראות סעיפים אלה. העונש הוא קנס או מאסר עד חודש אחד .

4. סעיף 1 לחוק העבירות המינהליות התשמ"ו - 1985 (להלן: "חוק העבירות המינהליות") מסמיך את שר המשפטים לקבוע בתקנות כי: "עבירה על הוראה שנקבעה בחוק מהחוקים המנויים בתוספת.. שאינה פשע.. היא עבירה שבשלה ניתן להטיל קנס בדרך מינהלית." ההסדר בחוק העבירות המינהליות דומה במהותו להסדר הקבוע בפרק ז' לחוק סדר הדין הפלילי הקובע סדרי דין מיוחדים בעבירות קנס. בשני החוקים יש צורך בהסכמת השר הממונה על ביצוע החוק (ובענייננו, המשיב השני, הוא כב' שר העבודה והרווחה) ובשני המקרים יש צורך באישור ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת.

5. בחודש יולי 1998, בעקבות מו"מ שהתנהל בין כב' ראש הממשלה לבין הסיעות הדתיות-חרדיות בקואליציה, ולאחר שסיעות אלה התלוננו בפני כב' ראש הממשלה כי אין עושים די לאכיפתם של "חוקי השבת", התחייב כב' ראש הממשלה לסיעות אלה כי הסעיפים בחוק יקבעו כעבירות מינהליות או עבירות של ברירת קנס.

6. לא בכדי נתקלה אכיפת החוק בקשיים. הואיל ובפלילים עסקינן צריכה הייתה המדינה, כמאשימה, להוכיח במידה הנדרשת בפלילים, קרי: מעבר לספק סביר, את כל יסודות האשמה. על מנת שהמדינה, כמאשימה, תצליח בהרשעתם של נאשמים בעבירות על הסעיפים, צריכה הייתה המדינה להוכיח, מעבר לכל ספק סביר, בין היתר, כי הנאשמים העסיקו עובד יהודי או כי הנאשמים (אלה שהועמדו לדין לפי סעיף 9א.) הם יהודים. זאת לא עלה בידי המדינה להוכיח.

7. כך לדוגמה, ביום 9 בנובמבר 1997 הוציא בית הדין האזורי לעבודה בנצרת תחת ידו פסק דין בתיק מס. נז /87-8 בו החליט כב' השופט חיים ארמון לזכות את הנאשמים דשם מעבירות לכאורה על החוק משום שהמדינה, המאשימה, לא הצליחה להוכיח את יסודות העבירה קרי: כי העובדים בם דובר בכתב האישור הם יהודים. העתק מפסק דין זה מצ"ב כנספח א'. המדינה ערערה לבית הדין הארצי לעבודה על פסק דין זה. בית הדין הארצי לעבודה קיבל את הערעור לגבי הוכחת אשמתו של עובד אחד בלבד (מתוך השניים שבם דובר בבית הדין האזורי לעבודה) וגם זאת לא לגופו של עניין אלא מן הטעם שמן הראוי היה שבית הדין לעבודה ישמע גם את ראיות ההגנה בטרם יפסוק את דינו וכי, בנסיבות דשם, לא היה מקום לתת פסק דין על יסוד הטענה ש"אין להשיב לאשמה" (העתק מפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה מצ"ב כנספח ב').

8. בתיקים בהם העותר מס. 1 מייצג נאשמים, חזרה בה המדינה מן האישום משום שנוכחה שלא עלה בידה להוכיח מעבר לכל ספק סביר את יסודות האשמה קרי: כי הנאשם בעבירה על סעיף 9 א. לחוק הוא יהודי. מצ"ב כנספח ג' הודעות המדינה והחלטות בית הדין לעבודה.

9. הואיל וכך נדברו ככל הנראה המשיבים ביניהם, ובאישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת (לאחר, שלמיטב ידיעת העותרים הוחלפו בה חברי הכנסת "הסרבניים" מן הקואליציה שסירבו להסכים להצעה זו בחברים אחרים מן הקואליציה) וקבעו כי עבירה על הסעיפים תהיה "עבירה מינהלית" (כהגדרת מונח זה בחוק העבירות המינהליות). על פי קובץ התקנות מס. 5928 מיום 20 בספטמבר 1998, חתם כב' שר המשפטים, ביום 8 באוגוסט 1998 על הודעה כי עבירות על הסעיפים הן עבירות מינהליות. הקנס שיושת על עבירה זו, יהא בסך 5000 (חמשת אלפים) ש"ח.

10. ביום 30 ביולי 1998 שלח העותר מס. 1 מכתב לשר המשפטים שהעתקו מצ"ב כנספח ד' לעתירה זו. במכתב נתבקש כב' שר המשפטים לחזור בו מן הקביעה כי עבירות על הסעיפים הן עבירות מסוג ברירת קנס. לאחר תזכורת שנשלחה לכב' שר המשפטים השיב השר הנכבד במכתב מיום 2 בספטמבר 1998, שהתקבל אצל העותר ביום 15 בספטמבר 1998, כי אין הוא חוזר בו מקביעתו. העתק תשובת כב' שר המשפטים מצ"ב כנספח ה' לעתירה זו.

הטיעונים:

1. העותרים טוענים כי קביעת המשיבים לפיה עבירה על הסעיפים היא עבירה מינהלית - פגומה בכך שקביעה זו לוקה בחוסר סבירות קיצוני, נגועה בשיקולים פוליטיים אסורים ולפיכך דינה להתבטל, הכל כפי שיבואר להלן.

2. אין חולק כי למשיב, שר המשפטים, הסמכות לקבוע כי עבירה על הסעיפים בחוק תהווה עבירה מינהלית שתשלום קנס בצידה. אך יש לדייק. למשיבים ניתנה הסמכות לקבוע כי עבירה על הסעיפים יכולה שתהיה עבירה מינהלית אך וודאי הוא שאין עליהם חובה לעשות כן. התוספת לחוק קובעת רשימה של שמות החוקים שלגביהם, ולגביהם בלבד, מותר למשיב מס. 1 לקבוע כי עבירה עליהם היא עבירה מינהלית.

3. חוק העבירות המינהליות (בדומה לברירת קנס) קובע מנגנון שונה, וניתן לאמר אף מנוגד, להליך הפלילי הרגיל. בהליך פלילי רגיל המדינה, כמאשימה, היא זו שחייבת להגיש כתב אישום נגד נאשם על מנת להרשיעו בדין ולזכות בקנס. שתיקתו של הנאשם המואשם בעבירה פלילית - אינה הודאה אלא כפירה. בעבירה מינהלית, כמו גם בברירת קנס, הקנס מוטל על הנאשם ורק אם זה מבקש להישפט יתקיים משפטו. שתיקת הנאשם בעבירה מינהלית - הודאה היא. על הנאשם לבקש להישפט בתוך פרק זמן קצוב שאם לא כן - רואים אותו כמודה באשמה וכמי שהסכים לכך כי עבר עבירה ועליו לשאת בעונשה - הוא הקנס.

4. העותרים טוענים כי דרך זו, בה נאשם צריך ליזום הפעלתו של הליך שיפוטי פלילי על מנת להוכיח את חפותו, מן הראוי שתעשה במשורה, בצמצום ולגבי עבירות ספציפיות. לנאשם בישראל עומדת חזקת חפות וחובתה של המדינה להוכיח, מעבר לכל ספק סביר, את אשמתו. זכות חוקתית ראשונה במעלה היא לאזרח במדינה דמוקרטית שהמדינה תאשים אותו בבית משפט שדלתותיו פתוחות ושדינו יחרץ לאחר שהמדינה הוכיחה את אשמתו במידה הנדרשת בפלילים.

5. עיון בתוספת לחוק העבירות המינהליות הקובעת את החוקים שעבירה עליהן עשויה להיות עבירה מינהלית, מלמד כי רובם של חוקים אלה נוגעים לסדר הציבורי, והעובדות שעל המדינה להוכיח כדי להרשיע נאשמים בגין עבירה לכאורה עליהן, הן עובדות פשוטות למדי וקלות להוכחה, בדומה לעבירות של ברירת קנס לפי חוק סדר הדין הפלילי.

6. לא כך הוא המצב בענייננו. כאמור, המדינה אינה מצליחה להוכיח (וככל הנראה, לאור המצב המשפטי השורר כיום, גם לא תצליח להוכיח) במידה הדרושה במשפט הפלילי, מעבר לכל ספק סביר, כי העובד או הנאשם - יהודים המה. אין תימה בדבר. דתו של אדם היא ענין של סטטוס. אם תבקש המדינה להסתמך על חוק מרשם האוכלוסין הרי, כפי שקבע כב' השופט הנכבד חיים ארמון, מלשונו של החוק אתה למד כי הרישום בו לגבי הדת או הלאום אינו מהווה ראיה ולו לכאורה.

7. במקום שהמדינה תתמודד עם שאלה משפטית קשה זו בדרך הראויה, הלכה המדינה בדרך של "הבה ונתחכמה לו" וקבעה כי עבירות על הסעיפים יהיו עבירות מינהליות. בכך שמה המדינה מכשול בפני עיוור שהרי ממה נפשך. אם אין המדינה מצליחה להוכיח, מעבר לכל ספק סביר, את אשמתו של אדם בבית הדין לעבודה, מדוע סבורה המדינה שיש להשית על אדם כזה קנס בשיעור של חמשת אלפים ש"ח?! אם המדינה יודעת כי מי שיבקש לקיים משפט - מירב הסיכויים שיצא זכאי בדינו, הכיצד מהינה היא לקבוע כי על אדם זה להפעיל את מנגנון התביעה הפלילית על מנת שחפותו תצא לאור?! ודוק. על פי סעיף 9 (ג) לחוק העבירות המינהליות "לא השיב מקבל ההודעה (קרי: מי שהושת עליו קנס) רואים אותו כאילו הודה בכל העובדות המהוות את העבירה ואינו טוען לעניין גובה הקנס המינהלי.. " לשון אחרת. אזרח הסבור, בתום לב, כי הקנס שהוטל עליו בדין יסודו, יחוש לשלם את הקנס או, גרוע מזה, לא ישיב במועד שנקבע בחוק ובכך יודה בעבירה ויחוייב בקנס ובריבית פיגורים שעה שלו היה נאשם בגינה בהליך פלילי רגיל, היה, ככל הנראה, יוצא זכאי בדינו.

8. הלכה פסוקה היא כי שימוש בסמכות שעושה הרשות עליה לעשותו בתום לב, בלא שיקולים פסולים. העובדות שפורטו לעיל מצביעות, לדעת העותרים, על כך כי הקביעה שהסעיפים הם "עבירה מינהלית" היא שימוש לרעה בסמכות שמן הראוי לבטלה. טענה זו מתחזקת לאור כך שהמשיבים החליטו על קביעה זו לאחר מו"מ שנוהל עם הסיעות החרדיות בכנסת. אמנם, שיקול פוליטי, כשלעצמו, אינו מאיין את תוקפן של החלטות, אך בשים לב לנסיבות שפורטו לעיל, טוענים העותרים כי השיקול הפוליטי, הוא ולא אחר, עמד כנר לרגלי המשיבים בקביעתם נשוא עתירה זו.

9. מכאן ברורה גם נחיצותו של צו ביניים. צו ביניים זה ישמור על המצב הקיים עד לבירור העתירה לגופה. קיים חשש שמא, עד שעתירה זו תשמע, יחלו המשיבים בהליכי קנסות לפי חוק העבירות המינהליות ואם יתברר כי עתירה זו בדין יסודה - לא יוכלו אלה ששילמו את הקנס, לבקשו חזרה כי הרי יראו אותם כמי שהודו באשמה. מנגד, המדינה לא תנזק כלל אם ינתן צו ביניים כי אין מניעה שהיא תמשיך ותגיש כתבי אישום, אם רצונה בכך, נגד מי שלכאורה עבר עבירות לפי הסעיפים.

10. לאור האמור לעיל מתבקש בימ"ש נכבד זה ליתן את הצווים המבוקשים ברישא לעתירה זו.



-------------------------------
יוסף י. פריצקי, עו"ד
בשמו ובשם העותרת מס. 2



חברים ב- עוצב על ידי