אודות צור קשר קישורים מדריך חוברות פעילות ספרי קודש תרומה English
חופש - יומן אירועים - דת ומדינה
מאמרים וספרים לחיות חופשי יומן חדשות החזרה בתשובה יוצאים בשאלה השתלטות חרדית עיתונות חרדית במות חופש עוד
     ראשי > במות חופש  לגירסת הדפסה     

במת חופש

מעמד הר-סיני (2):
המעמד שלא עמד

מאת איל, חבר בצוות המשיבים של אתר חופש, המשיב לטיעוניו של החרדי מרדכי נויגרשל[1]

ראה במת חופש קודמת, בה  נדון סיפור מעמד הר-סיני במסגרת תשובה למכתבו של עמירם

שלום עמירם ותודה על מכתבך.

מצטער על הזמן הארוך שחלף בין קבלת מכתבך לתגובתי, אך לא תמיד זמני בידי, ובנוסף החלטתי לקחת את האתגר שהצבת באופן יסודי, כלומר - להתייחס למאמר המובא בקישור במלואו.

הטיעון המוצג בקישור הנו טיעון מוכר וישן, ומקורו - אם איני טועה - בספר הכוזרי של ריה"ל.   בצורתו המודרנית הוא מוצג מאז הפריחה של אפנת המחזירים בתשובה (המחב"תים)  והוא מייצג את האגף ה"דמוי רציונאלי" שלהם.  כידוע יש להם מספר אגפים, שניתן לכנותם  אגפי ההפחדות, המיסטיקהמשחקי המילים והמספרים, המשלים, הצדיקים, השאנטי ועוד. ולכל המתעניין,  כל האגפים, ככל הידוע,  חיים בשכנות טובה. לעיתים, טענות האגפים הללו סותרות זו את זו, אך הסתירה,  באורח פלא, אינה מקלקלת להם את ההרמוניה, שהרי המטרה קדושה. השילוב ביניהם  מזכיר לעיתים את הסיפור על עורך הדין החרוץ מדי שהשיב לתובע עם שלושה תירוצים: לא לוויתי ממך שום כד,  הכד היה שבור כבר מקודם,  חוץ מזה החזרתי לך את הכד שלם...).

הסגנון כאמור יכונה  דמוי רציונאלי מאחר ויש בו שימוש בטיעונים הפונים אל השכל. אבל אל דאגה, אין בו התחייבות אמיתית לרציונאליות. אפילו בספר ממנו נלקח הטיעון מובאת הצהרת המחבר (מ' נויגרשל), שאפילו יתברר שטעות בידו והוכחותיו אינן תקפות - אין מה לדאוג - אמונתו שלו לא תיפגע.  הצהרה פחדנית, המעידה גם על אופי הרציונאליות שלו וגם מעידה על אופי הקהילה  בה הוא חבר וממנה הוא חושש. (האפולוגטיקה מופנית  לזרמים הקובעים בה, העלולים לראות בעין רעה  את חוצפתו  לפנות אל השכל כעדות לחולשת אמונתו, או עידוד, חס וחלילה, לחשיבה עצמאית וביקורתית. כלומר - נויגרשל מוכן לשחק במשחק הרציונאלי עד גבול מסוים, כשהוא אינו מתחייב לקבל את המסקנות הנובעות מהתעסקותו זו, ומציג לנו מחזה משובב נפש של התעטפות באמונה כבאמצעי מניעה כנגד הסיכון בביאה במגע עם - רחמנא לצלן - סמכותו של השכל).

מאחר וטיעון "הר סיני" זה, בגרסותיו השונות, פופולארי בשנים האחרונות ומתיימר להזים את חששות המועמדים לחזרה בתשובה, שעולם הדת הנו חשוך ומתכחש לשכל, סכנתו מרובה.  שכן, מי מהנתקלים בו לראשונה, חסרי הניסיון הפולמוסי, עלולים לשגות ולחשוב שאכן אנשי הדת פנו לדרך השכל והנה גם הגישה הרציונאלית  מצדיקה את עולם החושך (כל מיני מחב"תים אופנתיים אוהבים, במסגרת אותה רטוריקה,  להזכיר בטיעוניהם תורות פיזיקליות ומושגים מדעיים מתקדמים  כ"פחמן 14",  "תורת  היחסות", "תורת  הקוואנטים" (בתיאוריית המיתרים עדיין לא התעדכנו למיטב ידיעתי...).  ועד שיתעורר חוש הביקורת שהורדם  מהרטוריקה הכמו רציונאלית, כבר יהיו ה"קורבנות" שבויים עמוק בחיקה של חברה סגורה, חשוכה ואטומה לביקורת, האוסרת על כל חשיבה ביקורתית אמיתית.  והנה הדג כבר לכוד במכמורת ואין דרך חזרה .

 לפיכך נטלתי את האתגר ברצינות רבה.  אני אומר 'אתגר' לא בגלל המאמץ האינטלקטואלי שדורש הטיעון מהיותו מתוחכם או מבריק (הוא לא), אלא בגלל אורכו  - טרחנותו, האמצעים  השונים, והכלים השונים בהם נעשה שימוש, כגון חזרה אקסטטית על אותו  טיעון בואריאציות שונות עד שהוא מקבל הד של כאילו אמת, רטוריקה מתוחכמת הזורה חול בעיני הקורא התמים, טיעונים דמגוגיים וחצאי אמיתות מתובלים באי-אמיתות של ממש, המצליחים להרדים את הקורא שאינו "עומד על המשמר", לנצל בורות של הקורא הממוצע, להעלות טענות אנאכרוניסטיות המתאימות למועדים שאינם מתאימים לתקופות אודותיהן חל הטיעון, להציג הנחות סוציולוגיות והיסטוריות מופרחות, ולהציב דחלילים מוחלשים מטיעוני בני הפלוגתא ההגותיים, ועוד.

בתשובתי - שגם היא גם די טרחנית וארוכה, עליי להודות,  וזאת על-מנת להוות משקל נגד לטרחנות המקורית ולרטוריקה המקורית -  ניסיתי להצביע, בנוסף על כשליו הפשוטים של הטיעון, גם על האמצעים הרטוריים ועל ההנחות המובלעות העומדות מאחורי משפטים תמימים לכאורה.  לעיתים נאלצתי לחזור על טענותיי שוב ושוב שכן הטענות המקוריות חוזרות על עצמן שוב ושוב על מנת לחזק את המרק הדליל מאד מהן הן הוכנו בפועל.

 את הערותיי לטקסט של נויגרשל הכנסתי בגופן שונה (בצבע אדום) לתוך מאמרו המקורי, אליו הפנית אותנו, כדי להקל על הזיפזופ בין טענה מקורית לבין תגובתי עליה.  אמנם לא תמיד כל תגובה מצויה בדיוק בהתאמה ל"פרובוקציה" בה היא דנה, ולעיתים הטענה המקורית משמשת  רק עילה עבורי לפתוח מיני מאמר  שדן בנושא באופן רחב יותר אך זוהי רוח הדברים.

נ.ב.

אודה לך, אם לאחר שתקרא את תשובתי -  בתקווה שיהיה לך כוח לצלוח אותה, אחרי הכל ניסיתי להיות יסודי במילוי בקשתך לתשובה-   ואם תקבל את העמדה המיוצגת  בה, תפיץ אותה בין מי שאתה רואה בהם קורבנות אפשריים של נזקי המחב"תים כדי למנוע נזקים אלו. עיקר כוונתי הוא למתעניינים תמימים, חסרי ניסיון שנתקלו בה, כשאינם מצוידים במנגנונים ביקורתיים מנוסים המאפשרים להתמודד מולה.

בברכה,

איל צוות חופש

חופש

מעמד הר סיני - הוכחת האלוקים והיהדות

מעמד הר סיני בו התגלה האלוקים

הנחת המבוקש.

מהווה את יסוד אמונת היהדות. מעמד זה, הנו מעמד יחיד במינו בהיסטוריה

רטוריקה ריקה מתוכן: "יחיד במינו בהיסטוריה". כל מאורע נתן להצגה כיחיד במינו.   ולמה ב"היסטוריה" ולא במיתולוגיה? הלא הכוונה להראות שמאורע מיתי זה הנו למעשה היסטורי. מדוע לא להצהיר על כך בתחילת הטיעון? מדוע לא לומר לפחות שהדבר שנוי (מאד) במחלוקת בפתיח?  אלא שכאן נאמר "המאורע ההיסטורי", דהיינו - כבר המבוקש מונח כנכון. אם מדובר במאורע היסטורי לשם מה מובא כל הטיעון?!.

אין עם בעולם אשר בצקלונו סיפור אודות אירוע היסטורי דומה

מה זה אירוע דומה? לאף עם אין אירוע דומה למתואר בבהגאודגיטה ההודית. אז מה? בכלל, כמה מיתולוגיות מתוך האלפים הקיימות  הושוו? יש כ10,000 דתות ובנות דתות, (עפ"י פרופסור בנימין הלחמי) כמה אנשים צריכים להיות למשל מתוארים בעת תיאור של אירוע מכונן במיתולוגיה כלשהי, בעת נס מיתולוגי כלשהו כדי שהיא תהיה "דומה" למיתולוגיה היהודית?

בו אלוקים התגלה להמונים. סיפוריהם של כל הדתות מתחילות מיחיד שבא וסיפר על עצמו נסים ונפלאות מכל הסוגים, אשר אינו מדבר על התגלות אלוקית ברורה בפני המונים, בדומה למעמד הר סיני.

ממש לא נכון, מיהו היחיד שהחל את הדתות הנורדיות,  השינטו היפני את אמונת שבט הדוגון וכן הלאה? נהפוך הוא: מנה לנו 100 מיתולוגיות / דתות (כאחוז אחד בלבד מסך הדתות הקיימות) המתחילות מסיפור אישי של מספר כלשהו

אולם ללא קשר: לך לכתוב בספר שמות פרקים יט-כ, בהם מתואר מעמד הר סיני, וחזור וספר לי מי, וכמה, ראו את אלוהים מתגלה להמונים. שום דבר לא כתוב על כך. גם לא כתוב "המונים". כתוב "העם". אבל העם לא ראה דבר, כי "והר סיני עשן כולו". מה שהם חשו היה "קולות וברקים וענן כבד על ההר וקול שופר חזק מאד" (יט/10),    ו-"וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר העשן" (כ/15). העם לא ראה מה שנטען "בו אלוהים התגלה להמונים".

לו הייתה אפשרות להמציא סיפור שכזה, ודאי היו הדתות השונות שמחות מאוד

מניין קביעה זו? האם נעשה סקר  אצל מאמיני כמה מאות  דתות , אילו סיפורים הם מעדיפים במיתולוגיות שלהם?  הרי דווקא מדי פעם נאמר מצד אפולוגטים של הדת בדיוק להפך: אומרים שאם הייתה "הוכחה" לא היה צורך באמונה, והעובדה שאין הוכחה היא מעין ניסיון שמעמידים בפניו את האדם. או אולי  דברים אלו נאמרים רק כשמסתבר שניסיונות ההוכחה מתגלים כחלשים מידי?.

להמציאו ולאמצו שכן העדרו מחליש בצורה משמעותית את האוטנטיות של דתם

(?).

וזאת מכיוון שיסודה של הדת

הכותב מכיר כמובן רק את הנצרות והאיסלם, וגם זה אם יורשה  לי לשער - לכאורה באופן חלקי ביותר

- השליחות שקיבל המייסד - בנוי על סיפורו האישי ללא כל עדים וללא הוכחה של ממש (איש לא ראה את מוחמד פוגש את המלאך גבריאל - כפי שמאמינים מאמיני האיסלאם - הוא היחיד שנכח על פי סיפורם, בפגישות האלה והוא זה שבא וסיפר. כמו כן איש לא ראה את מייסד הנצרות מקבל שליחות כלשהיא מהאלוקים - לכל היותר ניתן לומר שהוא בא וסיפר).

זריית חול בעיניים. ניסים בנוכחות עדים של ישו (בעצם שמו ישוע לפני שהיהדות הרבנית עיוותה את שמו) מתוארים בברית החדשה. תאמר "אבל לא מתוארת פגישה עם אלוהים", אם כך איך התחוללו הנסים ללא התערבות אלוהית? -  אם מתוארים עדים רבים בעת אירוע ניסי (וזה כאמור כתוב בברית החדשה) נשמט הבסיס  הייחודי לטיעון "הר סיני", או אם תרצה - נוסף לנצרות בסיס חדש.

בנקל ניתן לפקפק בנכונותו של הסיפור. כל אדם יכול לבדות מלבו אינספור סיפורים, ואם הוא מוכשר וכריזמטי יצליח גם לשכנע המונים בנכונותם. שונה לחלוטין דת שיסודה בהתגלות המונית, שתחילתה בהמונים המספרים

המונים מספרים?! אילו המונים מספרים? מאיזה שרוול - אין מילה אחרת - הקריץ, הכותב את הקשקוש הזו? מיהם אותם ההמונים מספרים? מדובר להזכירנו בטקסט של כותב יחיד. וגם שם, באותו טקסט (שמות יט-כ) לא מצוין שום מספר של אותם "המונים".  וכמה אנשים בדיוק - לפי המתואר בתורה שבכתב - אחזו בידו של כותב הטקסט? אולי  נטען במקום כלשהו  כי לאחר ה"מאורע הניסי" עברו כרוזים בקהל הנוכחים וביקשו מהם למלא את התיבות שיחולקו ביניהם בחיבורים המתארים את  אופן ראייתם את המאורע? האם הוזכרה אולי וועדה נבחרת  כלשהי שבחנה את העדויות ובהצבעה כללית נבחר הטקסט ש"המונים מעידים אותו?"

כי ראו אלוקים

גם אם תקרא את התורה עצמה אין-סוף פעמים לא תמצא בשום מקום המונים מספרים שראו את האלוהים,  רק כזכור תקרא דברים של כותב יחיד  הטוען שהעם (לא "המונים") ראו עשן וקולות. ואיך בכלל יודעים לתאר שהעשן והקולות האלו פירושם אלוהים? בכלל איזו עדות אישית אפילו כנה עד עמקי נשמתו של המעיד תעיד כי אכן נראה אלוהים? הבה נניח שבא היום עד משוכנע, המספר שראה את האלוהים.  אלו ראיות  בדיוק נצטרך לברר כדי להכריע האם אכן ראה את אלוהים או את שכנתו עליזה מחופשת לפינגווין?

כי שמעו דברי אלוקים וכו'. קהל גדול לא יכול להמציא יחד סיפור, ולספרו במדויק כאילו כולם ראוהו והיו עדים לו

שוב: היכן כתוב שקהל מספר סיפור כזה, ומספרו במדויק כאילו כולם ראו? מניין המציא הכותב את ההבל הזה? כזכור הכל כתוב בספר שנכתב על ידי  כותב יחיד? (ואמנם יש קהל גדול שיודע לקרא ולצטט מהספר הזה...).

התורה ידעה מראש כי איש לא יצליח להמציא סיפור שכזה. ספר דברים, פרק ד':

"בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה, באחרית הימים, ושבת עד ה' אלוקיך ושמעת בקולו... כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך, למן היום אשר ברא אלוקים אדם על הארץ [לאורך כל ההיסטוריה האנושית] , ולמקצה השמים ועד קצה השמים [בשום מקום ביקום], הנהיה כדבר הגדול הזה, או הנשמע כמוהו, השמע עם קול אלוקים מדבר מתוך האש, כאשר שמעת אתה ויחי".

כלומר: התורה המדברת אל היהודי שבכל דור ודור, מבטיחה כי בשום מקום ביקום ולאורך כל ההיסטוריה האנושית לא יהיה מעמד כמו הר סיני בו אלוקים מתגלה לעם ("הנהיה כדבר הגדול הזה"). ולא רק זאת, אלא התורה מוסיפה ומתחייבת שאיש לא יוכל להמציא סיפור כזה ("או הנשמע כמוהו")!

כמובן שאפשר להבין קטע כזה  כהבטחה שלא יהיה עוד מקרה כזה, או כמילות התפעלות או סמל למשהו גדול או משהו אחר, ואנא אל נפול בפח של ה"מתרגם", המבקש להכניס לראשינו מילים שאינן קיימות : "מקצה השמים ועד קצה השמים" פירושו כמובן כאן "בשום מקום ביקום".   לו היה מובטח בספר דברים,  למשל, שלא תראה חיה דמוית ג'ירפה ("וצווארה שבע אמות וייתר...") מקצה השמים ועד קצה השמים, האם יש למי מהקוראים ספק , כי מיד היה רבי יוסי בן יוסי  כלשהו קם ומבהיר (לאחר גילוי הג'ירפה, כמובן) כי "מקצה השמים ועד קצה השמים" רוצה לאמור: מעל גובה ת"ק פרסאות ועד גובה תק"ק פרסאות", כלומר עוף השמיים, או חוכמה מעין זו.

ראה אילו התחכמויות ועיקומים אין סוף המציאו כדי להצדיק את הקביעה השגויה בתורה, כי השפן מעלה גרה ("בתורה זה סוג אחר של שפן", "השפן אוכל גללים וזה כאילו" ועוד מלא הטנא תירוצים, הכול מלבד ההסבר המוזר (ובעצם לא מקורי במיוחד יש להודות): "התורה מבלבלת את המוח".

דבר אחד מובטח לנו : אם קיים סיפור דמוי התגלות המונית של דת אחרת מאוחרת מזו שבדת היהודית, (חפשו בכל ה10,000 ואולי בעצם יש. לי אין זמן) פרוש המשפט היה מסתדר להפליא בעזרת שק  טעמים מדוע אין הכוונה למקרה זה. אם יש טקסט שאינו מתאים להלכה מטעם כלשהו - הוא יטופל ביעילות ע"י המסורת הקובעת.

עוד דוגמא פשוטה אחת מאלפים: הדיון על סיפור התורה אודות הרצח של 42 הנערים (בסיוע אלוהים!)  ע"י הנביא  אלישע בעזרת הדובים מבקעי הילדים.  אלוהים ונביאו התנהגו בצורה פושעת? הירגעו. לא ייתכן. ומכאן הקביעה המפורסמת אודותיו בדיון במסכת סוטה: "לא דובים ולא יער".

אם אכן ניתן להמציא כזה סיפור, מי כמו כותב פסוקים אלו שיודע שניתן לעשות זאת, יתחייב לכך?

אין כאן כאמור שום התחייבות אמיתית.

כיצד נטל סיכון כה גדול

סיכון? גדול? מותר לגחך ביודענו את הטכניקה הפרשנית של יישוב סתירות והמצאת תירוצים.

להבטיח שאיש בעולם לא יצליח להמציא כזה סיפור ולספרו (שהרי הסברנו שהעדרו של סיפור התגלות המונית מחליש את יסודות הדת)

האם הטקסט נכתב כ"הימור נועז" שרק אלוהים יכול להרשות לעצמו או שמא ידידנו, המטיף הדתי המודרני החליט לסמן עיגול סביב משפט זה כי נראה היה לו שניתן להגן עליו בקלות יחסית?

אגב, עוד הערה על הרטוריקה.  כמובן שסיפור זה שנראה בעין לא מעמיקה כתיאור שעשוי להתאים למציאות ולפיכך הכותב מביאו, מצליח להשכיח מאתנו  את כל הקביעות המוזרות שבמקרא שהבלותם  קופצת לעין וש"גם אותם אלוהים כתב".

 ראה למשל גיל היקום. כזכור גיל היקום על פי התורה הנו  כ5,000 שנה.  - אמנם כדי לאחוז בזאת חייבים ידידינו החרדים להכחיש להתקיף ולעקם כמעט את כל המדעים והעובדות הידועות לכל הדיוט,  מארכאולוגיה, כימיה, פיזיקה של הרדיואקטיביות, ועד לקוסמולוגיה. כמובן שאחרי שעיקמו כדבעי הכל (נחשפנו קצת לטכניקות העיקום שלהם) הרי שגם עובדת גיל היקום  פתאום  מתאימה לכתוב. לכן מעניין מדוע ידידינו המוכיח לא מצרף גם את תאור גיל העולם המדויק להצלחות תיאורי התורה? תמהתני. (שמא גם הוא עצמו בסתר ליבו יודע שהוא מבלבל את המוח . נפלאות דרכי ליבו של המחב"ת).

מעמד הר סיני הוא אירוע היסטורי מוכח. וזאת מ-2 סיבות:

1. התורה מועברת מדור לדור תוך רציפות היסטורית בלתי פוסקת.

התורה הכתובה נשמרת כמובן מהעת בו הועלתה על הכתב, ואין בכך כמובן כל רבותא. טקסט כתוב ישמר כל עוד הקלף עליו הנו כתוב עמיד כנגד פגעי הטבע.  אכן  ספר התורה מועבר מדור לדור (אגב, אפילו לכתוב נמצאו  גרסאות והתפתחויות שונות), דבר טריוויאלי למדי מהמועד בו ניתן היה להעלות דברים על הכתב ולהעתיקם. מרגע שהועלה על הכתב אין שום משמעות המוסיפה אמינות לתוכנו מטענת העברה מדור לדור.

העובדה שספר התורה נשמר בידי בני העם היהודי ומועבר מדור לדור זוהי אכן עובדה היסטורית. אבל אין בין עובדה זו לאגדה הכלולה בתורה - מעמד הר-סיני - קשר.

לא קיימת שום ראיה לאמתות האירוע ולהיותו עובדה היסטורית, (כלומר,להתקיימותו אפילו ככינוס לא אגדתי,  (ללא קשר לבעייתיות של אלוהים יושב על ההר ועושה קולות)) למעט הסיפור האחד והיחיד המספר אותו - בספר התורה.  הצגת טיעון כלשהו כראיה היסטורית מחייב הוכחה בכלים המקובלים במדע ההיסטוריה: הצלבת מידע, ראיות בשטח, ממצאים ארכיאולוגיים, מסמכים נוספים בלתי תלויים ועוד. אגדת מעמד הר סיני - למעט המקום היחיד בו היא כתובת - לא קבלה עד לרגע זה שום תימוכין או סימוכין ממקור אחר או ראיה אחרת כלשהי.

2. האירוע עצמו ארע בפני רבים.

רציפות היסטורית היא מילת המפתח במחקר ההיסטורי

עוד פעם  - סליחה על הביטוי -  הקרצה -  הכותב יצירתי והמציא לנו מושג "רציפות היסטורית".

  כאמור לעיל - רק מסמכים, עובדות הקיימות היום ומצביעות באופן ישיר או עקיף, הצלבת מידע וממצאים ארכיאולוגיים הנם העקרונות עליהם מבוססים מחקרים היסטוריים. כיצד לוגית ניתן להראות רציפות היסטורית? אנו, כפרטים, יכולים לכל היותר לראות רק עד כ 5 דורות,  גם אם ברגע ההווה היינו מכריזים על רציפות היסטורית של סיפורינו במשך 10,000 שנה עד שגרוננו ייחר!

העברה של קיום מיתולוגיות רבות, של עמים רבים, המועברות בין דורות יש כאמור הרבה, כולל סיפורי ניסים, אבל אף אחד לא רואה בשל כך עובדות היסטוריות.  באגדות העמים. אין כמובן שום דרך לקבוע את מרכיב האמת באגדה מסורתית אלא באופנים מקובלים - אפילו אם המסורת הנוכחית טוענת ל"רציפות היסטורית" ויהא פרושה מה שירצו.

והיא הסיבה העיקרית לראות אירועים בעבר כעובדות היסטוריות. אירועים שעוברים ברצף, נחשבים כעובדות.

"אירועים שעוברים ברצף"? אנא הצג בבקשה טיעון אחד כזה לנכונות מאורע  בכל המחקר ההיסטורי בזכות המושג המומצא והמוזר הזה "אירועים שעוברים ברצף". האם איזה היסטוריון טוען לנכונות עובדה היסטורית כלשהי  בזכות המושג המוזר הזה?  "אירועים שעוברים ברצף"?! לו נפלה מחלוקת בין שני היסטוריונים על כל עובדה שבעולם, האם יש צל של סיכוי שמי מהם היה מסתמך - כדי להוכיח את טיעוניו - על "אירועים שעוברים ברצף" - ואפילו ידובר במאורע שארע לפני מאות שנים בודדות!

סיפורה של אישיות היסטורית כאלכסנדר מוקדון, עובר מדור לדור כסיפור שהתרחש לפני המונים

האמנם? האם מישהו אי פעם שמע על אלכסנדר מוקדון כמידע שהועבר במשפחה מסבא של סבא של סבא שראה אותו? כאן, או בארץ כלשהי או אף  במקדוניה מולדתו? שטות מוחלטת.  העדויות כמו כל עדות היסטורית מקורה במסמכים ועדויות צולבות ממקורות שונים, ותמיכה של ממצאים נוספים, ובעיקר כתבים שונים, וכן ראה הפסיפס מקרב איסוס בין הפרסים לאלכסנדר מוקדון במוזיאון נציונל, באיטליה, ראה אזכור הקרב בממצאים ארכיאולוגיים פרסיים, ראה מטבעות הנושאות את דיוקנו, ועוד.

אם הומצא, איש לא ראהו, ולכן קשה מאוד להסביר כיצד ניתן היה להמציאו לשכנע המונים שאכן היה

שוב, לא מדובר על עדויות ש"אבא ספר לבנו", מדובר על מסמכים, ועדויות כתובות וצולבות שונות.  ומאידך כיצד הופיעו  דמויות דמיוניות  לכל הדעות, הקיימות במיתולוגיות שונות - ראה אגממנון  למשל - וכיצד "שכנעו המונים על קיומם"?

הנה סיפורו של מוחמד, נביא האיסלאם שסיפר כי ראה את המלאך גבריאל בהיותו לבדו במדבר, עובר מדור לדור ברציפות היסטורית בלתי פוסקת. ידוע לנו כי אכן היה אדם שכזה, המונים ראוהו! ואולם, אין אנו יודעים מאומה אודות אמיתות סיפורו, שכן אפילו לפי הסיפור שלהם - איש לא ראה את מוחמד פוגש את המלאך גבריאל מלבד עצמו. 

חשוב לזכור שמה שהטיעון  מנסה  זה להראות שיש הבדל בין  מה שקורה עם אגדת עם רגילה, מיתוס, לאגדת מעמד הר-סיני. אבל פרט לעובדה שהיא לא רק מסופרת, אלא כתובה בספר אחד ויחיד שנשמר מתוך אידיאולוגיה דתית אין שום הבדל!

אין אף סיפור שהגיע ב"רצף היסטורי" על מעמד הר סיני המועבר באופן אישי.  כוונתו של הכותב כאן הוא ליצור רושם, כבדרך אגב, אצל הקורא -  שהעובדה שאגדת מעמד הר-סיני מסופרת  (כזכור, ככל מיתולוגיה עממית) לילדי היהודים,  מהווה ראייה לכך שקיימות אלפי עדויות אישיות למעמד הר-סיני, תוך תקווה שהקורא התמים יחליף את העובדה הידועה הנ"ל, מבלי משים, בתחושה שמדובר בעדויות  מהסוג של : "בעת מעמד הר סיני המשפחה שלנו - משפחת שוורצמן -  עמדה מצפון מזרח להר, כ400 מטר מהשביל המוביל לפסגתו העשנה, על יד משפחת מועלם, ובדיוק אז נגמרו העופות לחג, ואמא שאלה קמח ממשפחת נויגרשל לעשות לנו לחמניות לחג...".

האומנם יש לנו אלפי עדויות מסוג זה?!כמובן שלא. ליתר דיוק, אף לא אחת. אבל מבלבלים לנו  הרבה את מוח על "אלפי עדויות אישיות"...

אגב, סיפורים בגוון אישי כזה (שגם הם, כידוע לנו מחיי היום יום, אינם  תמיד אמינים, לפחות כשהם בלתי מתועדים), מניסיוננו, אינם מרחיקים לכת לעבר יותר מכמה עשרות שנים. כמה  מאתנו, למשל,  מכירים סיפורי עדויות של סב סבו על תקופת מלחמות נפוליון? או אפילו על מלחמת העולם הראשונה?

ובכלל מה מתואר שם באירוע האגדי - נשתף מעט פעולה עם הטיעון כאילו קיבלנו את הכתוב כפשוטו - מה ראו ה"עם" אפילו על פי התיעוד במקרא? רעש וקולות? עשן? שופר? האם זהו סימן לאלוהים? בכל התפרצות הר-געש רואים ושומעים רעש, קולות, עשן ואש! ואם נתעקש, אז אפילו לפי הטקסט עצמו, גם את ה"נוכחים" זה לא שכנע, כשמייד בסמוך בנו את עגל הזהב (סתם עקיצה... כמובן שנקבל מייד מלאי תירוצים מידידינו המחב"תים למה זה לא מוכיח שההוכחה לא טובה...).

ועוד נוסיף לשתף פעולה כאילו המאורע המתואר אמנם התרחש: למה לא להניח שלמשל מדובר בטכנולוגיה מתקדמת של מבקרים  מכוכב אחר שייצרו אפקטים מרשימים - ובעצם לא מאד מרשימים (עשן על ההר ורעש של שופר חזק... זה הכל? זו ההוכחה שראו אלוהים?!) כמתואר בתיאוריית "מרכבות האלים" המפורסמת?

כבר אמר מישהו (נדמה לי שהיה זה הוגה הדעות והמדען קארל סאגאן) -  שאין ביכולתה של חברה הנמצאת בשלב טכנולוגי נמוך,  במפגשה עם חברה האוחזת בטכנולוגיה מתקדמת ממנה בסדרי גודל, להבחין בין טכנולוגיה לבין כישוף.

תאמר מבקרים מכוכב אחר? השערות מוזרות ומופרכות? כל אלו עדיין הרבה הרבה פחות מוזרות מ"אלוהים" המבצע קסמים על ההר. עדיין  זו תיאוריה הרבה מאד יותר "זולה" מבחינה רציונלית.

ושוב אחזור לנקודה עד שתובן: היכן הן כל אותן "אלפי עדויות" המוזכרות? האם כל הנוכחים, בתום המעמד, כתבו טקסטים והושוו גרסאות? האם התגלגלו לידינו כמה מאותם תיאורים אישיים רשומים ומתועדים?  האם נעשה תחקיר לפני שהועלו הדברים על הכתב בנוסח הסופי בתורה? הלא מתהדרים בקיומן של אלפי עדויות.  ודאי נכתב משהו בתורה על טכניקת איסוף העדויות? מה?  לא? תמהתני!

אולי בכל זאת משפחת שוורצמן  לא ראתה כלום על ההר כי הסתירו להם? ומשפחת מועלם בכלל מכחישה הכל, טוענים שסתם אנשים צעקו והייתה סתם מדורה ועשן  שהדליקה משפחת רוזנשטיין....

תורת ישראל עברה עד הלום תוך רציפות היסטורית אינטנסיבית שאין דומה לה בשום אומה

רוצה לאמור: דת ישראל דבקה בטקסטים באינטנסיביות.

ולשון ושאין כדוגמתה סביב שום סיפור היסטורי אחר. אין איש בעולם היודע לנקוב בשמות אישים כל שהם בדורות השונים, ולו גם בחלק קטן מהם בלבד ששמו להם מטרה להעביר את סיפורו של אלכסנדר מוקדון. הרציפות ההיסטורית סביב סיפורו הנה רציפות סתמית,

ואגב, לכן, בדיוק בגלל זה סיפורו יותר אמין! אין קבוצה ש"תקדם" את סיפורו מתוך מילוי צו קנאי ו"לעזאזל עם העובדות" (וראה מובאה שפורסמה לאחרונה באתר חופש ע"י הבלוגיסט ליאור פלג מתוך כתבי הרב אליהו דסלר - משגיחה הרוחני של ישיבת פוניבז', "מכתב מאליהו כרך ג' עמוד 94",   כשעיקר הדיון המובא שם הינו בשאלה "מהי האמת ומהו שקר", ועיקרו - על פי אליהו דסלר- בפאראפראזה ש"אם הנאמר לא ממש מתאים לעובדות אך מביא לתהילתה של תורה זוהי אמת".  וממסורת כזו זו אנו מצפים לאמינות).

ואילו התורה עוברת ברציפות היסטורית שמית מפורטת. הרציפות ההיסטורית של העברת הדורות מתוארכת היטב. אנו יודעים מי היו ראשי הדורות שהעבירו את התורה מדור לדור, באיזה תאריכים "מלכו" ובאיזה תאריך נפטר כל אחד והעביר את שרביט ההנהגה למנהיגי הדור שאחריו. רציפות היסטורית צפופה וברורה שכזו היא לבדה הופכת כל מעשה "השתלה" של סיפור שלא היה, למשימה בלתי אפשרית.

כמובן ששרשרת זו כלל אינה מעניינית מרגע שהמיתולוגיה הועלתה על הכתב. מאותו רגע אין משמעות לשרשרת אמיתית או מומצאת, ( והסביר יותר שרשרת מומצאת, בעיקר בתקופות המוקדמות יותר).

שמות מנהיגי האומה, שהיו ראשי שושלת הקבלה, מוכרים לנו לדורותיהם. אנו יודעים גם פרטים רבים אודותיהם, על אופיים, על האמרות השגורות בפיהם, על האירועים שהתרחשו בתקופתם, כולל התרחשויות שונות בחייהם הפרטיים, ולעיתים השתמרו גם מראה פניהם וגופם.

מראה פניו של מי בדיוק? יהושוע בן-נון? דבורה הנביאה? או של  "המאוחרים"

נוכח פירוט שכזה אין להניח שיתכן שתוכנס לפתע מערכת אדירה כתורת ישראל בלא להשאיר חותם.

 זהירות!  "לפתע"?  כמעט דרכנו בלי משים על מוקש רטורי. מוקש העלול לחמוק מעיין לא ערנית.

 כמעט "בלי שנרגיש" דוחף הכותב טענה מוזרה בפי מתנגדיו:  האם אכן ישנה טענה חילונית/רציונלית כלשהי - על פני האדמה - שהמיתולוגיה היהודית או כל מיתולוגיה אחרת על פני האדמה החלה לפתע? כלום ישנה בכלל איזו מיתולוגיה כלשהי שנטען לגביה שהחלה לפתע? הכותב מכין כאן את הקרקע לתיאורית "לפתע" שתבוא בהמשך בשם המשונה "תיאוריית המשתיל", שתפותח על ידו בהמשך

מצוות "זכר ליציאת מצרים"

מצוות כה רבות נצטוו ישראל לקיים "זכר ליציאת מצרים", וזכר לשאר אירועי המדבר (חג השבועות, זכר למתן תורה. חג הסוכות זכר לסוכות ולענני הכבוד). כל חייו של היהודי מוקפים במעשים שנעשים "לזכר".

לולא ניתנה תורה ליוצאי מצרים והולכי המדבר שזכרו את כל אותם אירועים, כיצד ניתן היה לצוות על כך? כיצד החלו לקיים את אותן מצוות "לזכר"? כיצד ניתן לצוות מאן דהו לעשות מעשים על מנת לא לשכוח, אירועים שמעולם לא ראה?

כאן כבר הגיחוך מגיע לגבהים.  איך בכל אלפי המסורות  הקיימות בעולם - הפגאניות והלא פגאניות -  נחגגות חגיגות שונות ומשונות:  חג החזרה לחיים של אוזיריס, או של דהאמה או עוד אלפי מסורות, חגיגות שונות של שבטים שונים. איך ציוו על זאת?! איך בכלל  מתפתחת מסורת? למעשה השאלה הזו הנה עניין  לחקירות סוציולוגיות ואנתרופולוגיות.  שום מסורות לא נוצרה ע"י "משתיל" (איזה מושג מגוחך) שהסתתר במחבוא,  כתב בסתר סיפורי אגדות,  ויום אחד יצא מהמערה, סיפר סיפור והמוני העם קיבלו אותו.

 לו זו הייתה טענת הנאורות, אזי בוודאי, בעזרת טיעון כה עלוב, לא היה נותר לנו אלא להודות כי כל המסורות המיתולוגיות, כולל הפגניות ההזויות ביותר, אמיתיות: שהרי מדוע שבני יאווה או בני שבט הדוגון יקבלו את המסורת הדמיונית שלהם מאיזה "משתיל" דמיוני? האומנם הם יותר  טיפשים בסדרי גודל מעמנו המחוכם? האמנם אצלם אין צורך בראיות, וודאי סיפורם מתחיל ממקרה אמיתי הרי כלשונו של הכותב כיצד ניתן לצוות עליהם לחגוג לזכר אירועים שמעולם לא ראו?

ובכלל - מושג ה"משתיל" וקריעתו (המוצדקת) לגזרים - מובאת על פי טכניקה עקומה אך מוכרת  של ויכוחים פילוסופי:  מציגים את היריב כמחזיק בטיעון מטופש, "דחליל" בלשון הפילוסופים, וקורעים את הטיעון הנ"ל כמובן לגזרים, ועמה, לכאורה, את עמדת היריב.

האם קיים חוקר היסטורי רציני  שהעלה אי פעם טענה מגוחכת כנגד אמיתות אגדות התנ"ך, לפיה ישב איזשהו "משתיל" מתוחכם במערה וכתב ספר, וכשסיים כתיבתו יצא ממנו ו"מכר" את תוכנו לעמו?! רק בורות [של כותב ובורות של קוראים] יכולה לקבל טענה כזאת כמייצגת את הרציונאלית.

הגישה הרציונאלית בדבר מקור התורה היא, שמדובר במסורות שונות [ולעיתים סותרות זו את זו והעקבות לכך, כידוע, מצויות במקרא עצמו, בבקשה לקרוא קצת אצל חוקרי המקרא (שהחרדים כל כך שונאים ובזים להם משום מה..)], שהתפתחו ככל מיתוס של כל עם אחר (וכזכור ישנם אלפי מיתוסים), ובשלב מסויים - או יותר נכון בכמה שלבים - הועלו על הכתב. בנוסף לווה הדבר בדת, המחמירה בחשיבות המיתולוגיות שלה.

אחד מסיפורי המיתוסים מכיל את סיפור מעמד הר סיני, ואין  מהימנותו של סיפור זה שונה מסיפור בריאת אדם וחווה, נוח, המבול והתיבה, כיבוש יריחו, שאול ובעלת האוב וכו'. "מוכיחי הדת"  גילו בעליצות מרובה  את הפוטנציאל העצום שיש בסיפור המיתוס של "שש מאות אלף איש" ועשו ממנו מטעמים.

ונחזור לניתוח המיתוס:  לו היה נאמר באותו מיתוס שלוש מאות אלף איש - האם היה הטיעון פחות חזק? או רק אלף,  או מאה, או ארבעה עשר אנשים בלבד? כמובן שמסורת יכולה לספר מה שכותביה רוצים: על תיבת נוח שכללה את כל בעלי החיים עלי-אדמות ובנות זוגם,(תזכיר לי, מה אכלו הטורפים בעת השהיה בתיבה...) גם על שש מאות אלף איש סביב ההר, כשבאותה יד עצמה ניתן היה לכתוב  גם על עשרים מיליון (איך אומרים ביידיש  "אבי געזוגט" - אז כתבו").

על אף שלא היינו באותם אירועים, אנו מקיימים אותם כי אבינו קיימן כל חייו, והרי לא מדובר בהנהגות שלפתע אי באמצע חייו החלו לנהוג לפיהן. והם עשו כן מאותה סיבה עצמה - שאבותיהם קיימו וכו'.

נכון. וכנראה ששום מסורת אינה מתחילה בבת אחת. אבל כאמור מכך, כמובן, לא נובע שמקורה אמת.

אין בעיה להמשיך זיכרונות, אבל אין אפשרות להתחיל בהם אם לא זוכרים אותם בפועל. הראשונים שהחלו לקיים את אותן מצוות חייבים היו אפוא להיות עדי ראיה

משפט המפתח של ההטעיה כאן הוא "... חייבים היו אפוא להיות עדי ראיה...".ושוב: אם הדבר היה נכון,  היינו חייבים להאמין בכל מיתולוגיה אגדתית של כל עם. הלא לפי שתי האלטרנטיבות שהכותב הותיר לנו על מיתוסים של עמים אחרים "אי אפשר סתם להתחיל זיכרונות וגו", שכן כל המיתולוגיות "החלו מאמת", או שהכול החל "ממשתיל" ערמומי הפועל בכל שבט:  מכוחה האגדי של חרבו של  המלך ארתור  ועד סיפורי האלים של כל שבט אפריקאי. איך "השתילו", כלשונו המגוחכת של הכותב, לעמים השונים אותם זיכרונות של סיפורי עם אגדתיים שנשמרו במסורותיהן עד היום?

לפי הסוציולוגיה הפרימיטיבית המשוערת כאן,  כל דת וכל מיתולוגיה זקוקה ל"משתיל" ערמומי ושקרן. כאילו המצב הטבעי של כל שבט/עם הינו קיומה של חבורת אתאיסטים רציונאליים, המביטים בספקנות ובתמיהה מדעית על העולם, עד שמגיע ה"משתיל" המושיע (והמגוחך) ומקלקל להם הכל.

בפועל המצב הוא בדיוק להיפך. אין קבוצה אנושית, פרימיטיבית ככל שתהיה, בלא שתהיה לה  מיתולוגיה ואגדות אלים. נהפוך הוא.  המצב הטבעי הוא האמונה  בהבלים כאלו או אחרים.

חילוניות וספקנות הן התפתחויות מאוחרות יחסית בסוציולוגיה האנושית, וראשיתה בתרבות יוון העתיקה (קרא באתר חופש על האתאיזם והאפיקורסות), וביקורת רציונאלית על מיתוסים היא ממש מאוחרת (שפינוזה היה מהראשונים שהחלו בה ונענש בחרם, שבעתות קדומות יותר בעמנו היה מסתיים בהוצאתו להורג). על לוגיקת הגיון ההתפתחות של אותם סיפורים קיימות תיאוריות - שלא קשה לנחשן - ראה סיפורי נסים ונפלאות על צדיקים שנולדים כיום, ממש לא הרחק מכאן במקום, אולי כן בזמן,  בחברות שבטיות ונטולות מסורת של חשיבה ביקורתית, בחצרות חסידים מבני ברק ועד למאה שערים. גם אצלנו, החילונים ה"מודרניים" לכאורה,  נוצרות - רחמנא לצלן -   מה שקרוי "אגדות אורבניות" חדשות לבקרים.

חוקר הטבע קונרד לורנץ מוצא בספריו כבר אצל בעלי החיים עקבות של "תחילת דת" וחשיבה מיתית, ומעין בניה של אמונות תפלות.  הנקודה החשובה היא, שקבלה ואמונה באגדות אלו או אחרות הם "המצב הטבעי" של בני האדם, ואינן מלוות בשום צורך בהוכחות או עדויות או תיאוריות מגוחכות אודות "משתילים" מגוחכים ( קרא על כך גם בספרו המופלא של דוקינס "יש אלוהים?").

האם השתלה הייתה יכולה להצליח?

הרטוריקה בשלד הטיעון  להלן:

 אחרי שנבנה  "הדחליל",  "תיאורית המשתיל", שהכותב בדה ממוחו הקודח והחליק לכיסו של הקורא מבלי שירגיש  (או אולי יותר שנון להגיד "הישתיל" למוחו),  - והקורא התמים - המנסה לחלוק על "הוכחת הר סיני" מקבל  שדחליל  "המשתיל" הנה התיאוריה האלטרנטיבית -  הרי שמרגע בו ינותץ הדחליל בקלות יחסית ( בעצם אף זה לא) נותרת בצדקתה,  התיאוריה הנגדית היחידה, (היחידה? ראה כיצד מוגנבת טענה זו בלי משים): התורה נכונה!

השתלה לא אפשרית מפאת מספר סיבות:

  1. על ה"משתיל" היה מוטל לשכנע המונים לקבל מערכת ובה, בין השאר, חוקים יוצאי דופן הקשים להבנה.
  2. היה עליו לשכנעם בצורה כזו שעוצמת השכנוע תהיה חזקה דיה, כדי להותיר רושם עז בלבם עד יומם האחרון וזאת כדי שיוכלו להעביר את הסיפור לבניהם אחריהם.
  3. כיצד נעלם ה"משתיל" מהזיכרון הלאומי ההיסטורי? לאן נעלם "אירוע ההשתלה" שאיש לא תיעדו?
    האם איש לא יחוש בתרמית כאשר יבקש ה"משתיל" : "אנא בטובכם,  אל לכם לספר כי אני סיפרתי לכם את הסיפור... עליכם לספרו כאירוע הידוע לכם זה מכבר..." ?

בנוסף, אם היו מביאים לעם את התורה בתקופה מאוחרת יותר, מן התאריך עליו מדברת המסורת, היה קשה מאוד לשכנעו לקבלה כי מה יאמר המביא האלמוני?

אם יאמר "קבלתי אותה היום וכתבתיה" אז מייד יאמרו לו: הרי בתורה כתוב "ויכתוב משה את התורה הזאת..." (דברים ל"א, פס' ט'). כלומר, שהיא נכתבה כבר ע"י משה.

מובן אפוא שהמשתיל לא יוכל לומר" "היום כתבתיה" או "היום נכתבה", עליו יהיה לומר, כי הייתה כתובה, וכדי שלא ישאל מייד: "כיצד לא שמענו על קיומה?" יהיה עליו לטעון, כי הייתה ואבדה, והוא גילה אותה! ואולם כאן ישאלוהו: " הרי בתורה כתוב שיש הבטחה שלא תשכח - "וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו" (דברים ל"א, פס כ"א) והנה נשכחה! שכן, איש לא זוכר אותה מלבדך... 

ואם הוא יטען - הנה אני זוכר, התורה עברה במשפחתי בסודיות, אז יאמרו לו שני דברים:

למרות שלכאורה הדחליל קל לניתוץ גם כאן שוגה הכתוב: התמונה הדמיונית שהוא מתאר - תיאור ציבור המקשה על ה"משתיל"- ללא קשר וללא הבנה לסוציולוגיה של חבורות שבטיות עתיקות : החברה הסגורה והשבטית, שחייתה לפני אלפי שנים, מתוארת כאן כאילו הייתה חבורה של ספקנים שמאלנים עגולי משקפיים, החוקרים בספקנות חילונית, (אותה חילוניות ביקורתית מודרנית שכידוע החלה להתגבש רק במאות השנים האחרונות), בעוד שהתמונה האמיתית של קהל עתיק המקשיב לסיפורי מיתוס כלשהם, על בריאת השמש או אודות אלים שירדו מהשמיים, היא של קהל פעור עיניים, אוזניים ופה, המאזינים בחרדת קודש (רובם מן הסתם אנלפבתים) לדברי המנהיג / הכוהן / השאמאן, החוזרים על סיפורים מיתולוגיים, שהתפתחו לאיתם במשך חיי השבט, ובשלבים מאוחרים יותר קוראים בפני הקהל מן הכתב, ומספרים את המיתוסים המתהלכים במשך יובלות שנים בקרב השבט. וכמו בכול מיתולוגיה שבטית שהיא מתקבלים הדברים ללא הרהור וללא צל של ספק, בוודאי ללא כל חקירות ספקניות משום סוג, ובלא חקירת שתי והערב המתוארת כאן.

כדי להבין מהי כוחה של צייתנות שבטית צרת אופקים, וקבלה נטולת ביקורת רציונאלית של מיתוסים, איננו צריכים לצאת לסיור במכונת הזמן, אף לא להרחיק נדוד. די לראות את סיפורי הצדיקים המתהלכים בקהילות החרדים, כאן לידינו ובזמננו אנו, מה גורלו של המנסה לחלוק בתוך החברה הזו על האתוסים הקדושים בעיניה, אתוסים ומיתוסים עליהם אין להרהר ובהם אסור לפקפק. איך סיפור מופרך של הישארותו בחיים של הרבי מלובביץ' יכול להכות שורשים בקהילה שלימה! ואם לגשת לכרונולוגיה האקטואלית האחרונה אודות הרב הסדיסט אליאור חן: איזו מידה אדירה של צייתנות וחוסר ביקורתיות (שהחברה החרדית בעצם מחנכת אליה, והיא מהווה למעשה דוגמא עכשווית לחברה שבטית עתיקה בתחום החשיבה הפתוחה) הייתה נחוצה בקהילה הקטנה של אותו רב סדיסט. אם עינויי ילדיהם שלהם התקבלו שם ללא הרהור, מן הסתם גם סיפורי אגדות ונסים שהרב יספר לחברה כזו יתקבלו על ידם ללא צל של ספק, ללא הרהור ובוודאי ללא חקירה מסוג החקירה הדמיונית שבדה כאן המחבר מלבו.

לו הרב אליאור חן היה מספר לקהילתו גם כי נכח במפגש עם אלוהים, כשלצידו ניצבים עוד מאות עדים וגמל מעופף, היה הדבר הופך לעובדה מוצקת.

במחשבה מחודשת, לאור הצייתנות והקרקע הפורייה של מסורת לא ביקורתית, כזו המופגנת בימינו אלו בקהילה מעיין זו, רעיון המשתיל אינו נראה פתאום כל כך טיפשי. אלמלא היה אותו אליאור חן עובר מעט את הגבול ומגזים בהתעללויות. הלא בעזרת הכריזמה שלו וסיפורי הצדיקים שהיה מפיץ על עצמו ייתכן וקהילתו הייתה מתרחבת, וכעבור כמה דורות - אם היו לו ממשיכים כריזמטיים בדרגתו - היינו עדים בימינו לדינמיקה של יסוד דת חדשה, וליאור חן היה הופך לואריאציה מוצלחת של "משתיל" אפשרי. ייתכן אף שלאחר שנים היה יוצרה של דת חדשה - או לפחות פלג חדש ביהדות, הכולל, אם תרצו, סיפור התגלות פומבית לעיני רבבות - סיפור הנחוץ למאמיני טיעון "הר סיני".

1.   "כשהתורה כותבת "וענתה השירה הזאת לפניו לעד" אנו מצפים שלעדות זו יהיה כוח שכנוע כיאה וכיאות ל"עדות" שהאלוקים מעיד ואם כל העדות מסתכמת בהעברה כה מצומצמת

כמה אנשים צריכים להיות ב"מעבירים" כדי שהעברה תהייה מכובדת  מספיק עבור אלוהים לפי הקהילה הביקורתית המתוארת כאן? ומה הקשר בין המשפט "וענתה השירה הזו לפניו לעד" לבין כמות האנשים הנחוצים להעברה מלבד במוחו של מחבר הטענה?

לא אז זו לא עדות קבילה. ממילא הפסוק לא התגשם.

2.    הרי כתוב בתורה : "רק השמר לך ושמר נפשך מאוד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת לפני ה' בחורב" (דברים ד' פס ט').

איך יתכן שציווי כזה, הכתוב בלשון חמורה כל כך, לא נשמר ע"י איש?

ואם לא נשמר כיצד ישכנעם "המשתיל" שהם צריכים להתחיל במסורת עקשנית שכזו?

עובדה מצחיקה היא שתיאוריית המשתיל המגוחכת שהכותב מתאמץ להפריכה ולהסביר מדוע לא תצלח, דווקא מוכרת לו היטב בגרסה "מוצלחת", בהיותו יהודי המתיימר להכיר את המקורות:

 ממש מתוך עיוורון פרוידיאני שכח את מלכים ב' פרק כ"ב בו מסופר בתנ"ך עצמו כי התורה נשכחה ונמצא ספר התורה בידי שפן הסופר והובא לידיעת המלך יאשיהו שאחרי שקרא בו אמר כי אלוהים כועס "על אשר לא שמעו אבותינו על דברי הספר הזה לעשות ככל הכתוב בו " . אז תזכיר לנו שוב מה העם אמור היה להשיב למלך שמביא להם את הספר שנשכח?

הלא  אם האיומים והציוויים  הללו באמת אמורים לגרום לדברים להישמר  באופן שבו חוקרי השתי  והערב הדמיוניים של ה"משתיל" משערים,  נשאלת השאלה כיצד,  משנקלטה המסורת, אפילו אז הם אינם כה יעילים בפועל?

לו אכן הציוויים הללו אפקטיביים, הלא היו מבטיחים את שימור המסורת לנצח אצל כל בני העם היהודי, כפי הטיעון הנמרץ ואך לא היה נשכח כפי שכזכור מעיד הכתוב עצמו על המלך יאשיהו.

 אבל מדוע נלך לתנך ולא נביט פשוט סביבנו?  מדוע אין זה קורה בפועל?   מהיכן הופיעו כל כך הרבה יהודים ששינו את מנהגיהם כה הרבה  וכל כך הרבה פעמים, למרות ההגנות הללו ? איך הצליח לעצום עיניים מול ההפרכות שעומדת מול עיניו?

לכשל זה קוראים ignore the obvious . איך החמיץ מראות, למשל את החילונים שזנחו כליל את הדת (הלא מקורם "בשומרי תורה", שהתחנכו על ציווים חמורים אלו?) ואם ישנם כאלה שזנחו אותה כליל למרות האיומים - אולי משהו לא עובד כאן?  ואם יש כאלו ששינו הכל, ניתן להניח שיש גם כאלו ששינו רק חלקים מהמסורת, בימינו הם הרפורמים, הקונסרבטיביים ואחרים. ומי שרוצה לשמוע על כל המחלוקות והשינויים המתועדים שעשו למרות ה"הגנות" הללו שיתכבד ויתעמק בלימודי ההיסטוריה.  מובטחים לו אוצרות רבים של דוגמאות של שינויים במסורת, ראה למשל הפרק על ה"קראים". כיצד המנגנונים המופלאים הללו לא מנעו לשנות את המסורת? הייתכן שהם אינם כה יעילים כפי שמונח בבסיס הטיעון?.

מסקנה: "השתלת" התורה בתקופה מאוחרת מזו שהמסורת טוענת לא הייתה מצליחה, וממילא היא בלתי אפשרית. כיוון שלא הייתה "השתלה" הרי ברור כי התורה נכתבה בזמן שהמסורת טוענת וניתנה לאנשים שחוו את המאורעות שיכלו לאשרם או להכחישם. ומתוך שקיבלו את התורה יש כאן הוכחה נוספת שמעמד הר סיני אכן היה כמתואר.

שוב דחליל "ההשתלה", ושוב ההסתמכות האנאכרוניסטית על העם העתיק המאמץ מיתוסים מתוך שיקול דעת המאפיין חבורת אנשים רציונאלים של לפחות תחילת המאה ה19.

כדאי גם לבחון את הסגנון המיוחס לשבט העתיק: מודרניים הבוחנים באופן מודרני וחילוני טקסטים ואגדות שבע"פ. איך הוא מתאר כאן למשל:

ואולם כאן ישאלוהו: " הרי בתורה כתוב שיש הבטחה שלא תשכח - "וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו" (דברים ל"א, פס כ"א) והנה נשכחה! שכן, איש לא זוכר אותה מלבדך...

דהיינו, יושבת חבורת אנשים מודרניים (בחדר ממוזג, וודאי) קוראים טקסט בעיניים ביקורתיות של חבר מרכז במפלגת מר"צ, לפחות, ואכן מוצאים בעיות בטקסט ומקשים עליו בנוקדנות של העיתונאי החוקר יואב יצחק. וכמובן אלמלא היו זוכרים את העובדות, כי הרי הם נכחו בעת מעמד הר סיני, היו דוחים את השטויות מייד וחוזרים לדון במבנה הטבלה המחזורית...).

מדוע התורה לא הייתה יכולה להתהוות בשלבים?

כמה סיבות לדבר :

1.    היום שבו התורה נחתמה היה חייב להיזכר. היכן הוא?

למה היה חייב להיזכר? מתי למשל נחתמה הבהאגאודגיטה?

  1. כיצד נשמטו מהזיכרון הלאומי כל אותם "שלבי התהוות" מדומים?

מדוע בכל אחת מאלפי המיתולוגיות הקיימות נשמטו שלבי הביניים? כלומר, גם הם אמיתיים או הוכתבו ע"י האלים?, ומלבד זאת דווקא לנו יש דוגמאות לשלבי ביניים לתורה, למשל הספרים החיצוניים (גניזת קהיר, מגילות ים המלח)

  1. בספר דברים פרק ד' פס ב' נאמר: "לא תוספו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם ולא תגרעו ממנו". אחרי שפסוק זה נכתב לא הייתה כל אפשרות להוסיף מאומה על דברי התורה. שכן כל מי שינסה להוסיף, מייד ידחה ע"י ההמונים

אילו המונים בדיוק ידחו? אולי ההמונים הנאורים של מאה שערים? ראה את תגובת ההמונים החרדים בימינו לכל מיני פסיקות משונות של רבניהם ונבין את עומק הנימוק. די בכך שהרב מספיק "גדול" על מנת שניתן יהיה לקבוע דברים משונים ביותר ללא ציוץ של ביקורת:  לו יטען מחר הרב עובדיה שהצפרדע התפתחה מבית השחי של יהושוע בין נון מובטח לנו צבא של נאמנים ופרשנים שיסביר ויוכיח הכל.

דומה הדבר לתכונת "הגנת מסמך" הקיימת ברוב תוכנות המחשב המודרניות כשמפעילים תכונה זו, המסמך ננעל בפני שינויים.

אחזור שוב, למרות שאין צורך לחזור: אילו שופטים חילוניים אובייקטיבים אמורים היו לשמור על כל הדקויות המגוחכות הללו:  מי היו בעלי החזקה על הדת ועל העם: ה"המונים"? קבוצת ספקנים המבקרים באובייקטיביות את אמיתות הדת? או קבוצת מאמינים בלב ובנפש שמיטב מרצם מופנה דווקא להתרת סתירות וקושיות שבפרדיגמה, המקובלת ללא עוררין?

כיצד עברה תורת ישראל בדייקנות במהלך דורות רבים מבלי להשתבש?

כל קיומו של הפרק הטרחני  להלן, הנו למעשה עוד טריק רטורי נאה: טיעונים והוכחות מוצקות כברזל (אלק..) שבאים להראות שהעברה  של האגדה הכתובה כטקסט עברה ללא תקלות. והלא מרכז הכובד של המחלוקת הנו האם הכתוב בטקסט נכון? 

למה הדבר דומה : למי שהיה מביא לחבריו סיפור מופרך המודפס בספר, שעל נכונותו חבריו חולקים.  והמביא, על מנת לשכנעם, היה דוחף לכך שחלק נכבד מסדר היום של בירור שאלת הנכונות, היה מוקדש לדיון באיכותה הכימית של הדיו שהסיפור מודפס בו, ולהבטחה שהדיו עמיד והאותיות לא עלולות היו  להשתבש מעת שהספר הודפס (יש לו יופי של טיעונים בנושא).

 ידידי, היו אומרים לו חבריו,  עזוב את השטויות ותחזור לעיקר. אמיתות הסיפור הנה הבעיה, לא אמינות הדיו...

הבה ננסה להמחיש את הדברים ולבנות משחק "טלפון שבור" (משחק הילדים) וסביבו "מנגנוני הגנה", שיוודאו שלא יחול כל שיבוש בהעברת המסר.

מנגנון הגנה מס'1. כל ילד מעביר עם המילה את העצם אודותיו דובר.

אם המילה הנה "כיסא" עליו להעביר כיסא. בתורה כזאת הילד השני השומע את המילה "כיסא" ודאי לא ישמע אלא "כיסא".

מנגנון הגנה מס' 2. הילד הראשון יעביר פתק ובו ראשי פרקים של המסר המועבר או רמז אודותיו.

מנגנון הגנה מס' 3.  כל ילד אומר את המילה לחברו 50 פעם.

גם אם עשר פעמים מתוך החמישים ישמע השומע וריאציות שונות של המילה הנידונה, הרי שברוב הפעמים ישמענה במדויק.

מנגנון הגנה מס' 4. ניצור עשרה טורים של חמישה ילדים כל אחד.

כל הילדים היושבים ראשונה בכל טור וטור, יתאמו ביניהם לומר את אותה מילה. אם הילדים האחרונים יאמרו מילה זהה, נדע כי המילה עברה במדויק.

מנגנון הגנה מס' 5. נעשה את התרגיל במשך עשרה ימים בזה אחר זה.

כל יום ומצב הרוח שלו, רמת ריכוז משלו. אם בכל אותם ימים הגיעו לאותה תוצאה, סימן שהיא נכונה.

מנגנון הגנה מס' 6. הילדים יוזהרו שמי שישבש ייענש קשות, ומי שידייק יקבל פרס.

בצורה כזאת, הילדים ישתדלו לדייק כמיטב יכולתם.

נגנון הגנה מס' 7. נעודד מוטיבציה ע"י הסברת גודל התרומה לחברה, לאנושות וכד' אם ידייקו.

סיבה נוספת לעורר אצל הילדים רצון לדייק.

והנה התורה הועברו מדור לדור כשסביבה כל אותם "מנגנוני-הגנה" המוודאים כי מאומה לא זויף:

מנגנון הגנה מס' 1. התורה עוברת מדור לדור כרצף רעיוני הנסמך למעשים הנעשים ברציפות יום יום, ולעצמים המלווים את אותם מעשים (טלית, תפילין, שופר, לולב ועוד)

למה לא להוסיף שטריימל, שעון שבת, משחת מישעי. אם כבר לבלבל את המוח, אז למה לא עד הסוף.

מנגנון הגנה מס' 2. התורה מעוברת בצמוד למסמך כתוב המכיל את עיקרי הדברים.

אולי נדייק: התורה (כולל התורה שבע"פ שגם היא כתובה) היא המסמך

מנגנון הגנה מס' 3. התורה נלמדת וחוזרת ונלמדת מידי יום ביומו במהלך ההיסטוריה.

התורה מצווה "ושיננתם לבניך" וגם הנביא ישעיהו  אומר (נ"ט) "ואני, זאת בריתי אותם אמר ה', רוחי אשר עליך, ודברי אשר שמתי בפיך לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה' מעתה ועד עולם.

לא עברה שנה בהיסטוריה בה לא נוצרו מאות יצירות תורניות. לא עברה שנה מבלי שאלפי יהודים עסקו בתורה.

צודק: אכן יהודים עסקו רבות בתורה...

מנגנון הגנה מס' 4. שושלת הדורות בה עוברת התורה אינה שושלת אחת בלבד אלא רשת של שושלות המתפרסת על פני כל העולם.

חלקן היו מנותקות זו מזו במשך מאות רבות של שנים, ואע"פ כן בסופו של דבר חזרו כולם עם אותה תורה שבכתב, אותה תורה שבע"פ, אותם ששה סדרי משנה ואותו תלמוד בבלי.

להזכירנו - התורה שבע"פ גם היא כתובה. ולפיכך כמובן צודק הכותב:  טכסטים כתובים אינם משתנים, ובאופן מפתיע אף לא  לאחר מסע ארוך באוניה... 

מנגנון הגנה מס' 5. מידי יום ביומו חוזרים יהודים על אותה תפילה ועל אותן מצוות.

יהודים? נכון, אך  לא כולם. רק הדתיים, ולא תמיד על אותן תפילות - ראה נוסח אשכנז, ספרד ותימן. יש ראיות שגם לפני כמה מאות שנים הטקסטים היו דומים אבל לא זהים (נזכיר שוב: טקסטים כתובים ומועתקים בקפידה אכן אינם משתנים) אבל השאלה (ושוב הכותב מניח את המבוקש) כמה שנים תקפה המסורת, וכמה השתנתה בתקופה העתיקה וזו שבאה אחריה.

מנגנון הגנה מס' 6. מעבירי התורה התייחסו לתורה ברצינות שאין למעלה ממנה.

רבי ישמעאל אמר לרבי מאיר תלמידו, שהיה סופר סת"ם:

"בני, הוי זהיר במלאכתך, שמלאכתך מלאכת שמים היא, שמא אתה מחסר אות אחת, או מייתר אחת נמצאת מחריב את כל העולם כולו". (תלמוד בבלי מסכת עירובין דף י"ג).

ובאמת ספר התורה נשמר בכל העדות ובכל תפוצות ישראל ללא שינויים של ממש (מלבד כמה הבדלים בכתיב מלא וכתיב חסר וכו').

ושוב צודק הכותב: אכן היו מחמירים בהעתקה.

מנגנון הגנה מס' 7. היהדות פיתחה מוטיבציה אדירה להעביר את המסר בצורה מדויקת.

היא דיברה על מעלתם של הלומדים תורה ועל המעבירים אותה בדיוק גדול. מוטיבציה זו באה לידי ביטוי במהלך ההיסטוריה היהודית בכל תפוצות ישראל במסירות נפש שמסרו נפשם היהודים על כל פרט ופרט.

לצערנו הגדול ניתנו לעם היהודי אינספור הזדמנויות להוכיח בדם, את מסירותו לתורת ישראל ולאלוקי ישראל. רבים הם סיפורי מסירות הנפש המלווים את ההיסטוריה היהודית. דוגמת 400 ילדים שהפילו עצמם לים ובלבד שלא לעבור על איסורי תורה חמורים.

400 ילדים הפילו עצמם לים? אכן אגדה מרשימה, אולי אף יותר מרשימה מהאגדה  על הנחש שעלה מן הים וטרף את לאוקון, כהן העיר טרויה,  שהכעיס את האלה פאלאס אתנה שכידוע אסור להכעיסה!

שוב - (גם אני יודע להיות טרחן לא קטן - אבל הוא התחיל...) כל מהלך הטיעון חסר כל ערך. כאמור, מרגע שהטקסט עלה על הכתב, הטיעון חסר כל עניין.  השאלה איננה איך הועבר (לגבי טקסט כתוב אין החידה גדולה) אלא כמובן אמינותו של הכתוב!  ולגבי זה טיעון זה אינו מעלה ואנו מוריד, רק ממשיך לזרות חול בעיני תמים ומי שדעתו קלה, כאילו הדגש הוא על איך הועברה האגדה, במקום לגבי אמינותה.  הקטעים הכתובים והצווים הדתיים שומרים על הכתוב. ואכן, מעת שמתגבש הקודקס הכתוב אין עוררין שהוא נשמר, ברובו ללא שינוי. אך כאמור זה היה מצבה של כל אחת מאלפי  המיתולוגיות הקיימות, אם או מעת שעלו על הכתב, ובעיקר כאשר הן מלוות  במסורות קשוחות בדרגה זו או אחרת אודות חשיבות שמירת  כתובים אלו.

מה בעצם מוכח כאן?  שיש כאן מנגנונים שהתפתחו, בשלבים שונים מן הסתם, לשימור מיתולוגיות. כיום גם אגדות האיסלאם והנצרות נשמרות באופן כזה, אבל גם כך אין בשיטות השמירה הנוכחיות דבר כדי להעיד שאלו היו תמיד השיטות. כידוע,  אגדות שנשמרות היטב נותרות עדיין אגדות ולא שום דבר אחר.

הכישלון הגדול ביותר של הטיעון הוא, שאפילו בהוכחת המטרה הצנועה שלו, דהיינו,  שאגדות ואמונה באגדות יכולות לשרוד באופן סביר בעזרת המנגנונים המתוארים לעיל החמיץ את העובדה הברורה (Ignore the obvious  )  שכבר צוינה,  של כישלונם בפועל.  מרבית בני העם היהודי נטשו את האמונה  ואת השבטיות הדתית   למרות שבעת המנגנונים המופלאים, הצווים הרצינות הלימוד היום יומי וכו'. נכון שאין מחלוקת על-כך, שהטקסט של התורה לא השתנה במשך זמן רב, אבל זה איננו בגלל המנגנונים המופלאים המתוארים כאן, אלא מהסיבה הפרוזאית שטקסים כתובים אינם משתנים.

נסים

הנסים מלמדים שנותן התורה הוא הכוח השולט בטבע.

כל הדתות בעולם מספרות על ניסים, שעו מחולליהן ו"קדושיהן". אך המכנה המשותף לכל הנסים הללו הנו שכולם אירעו בפני יחידים והתרחשו לפרק זמן קצר ביותר.

דוגמאות, דוגמאות בבקשה, או בשפת מורה בבית ספר: אמרת כל הדתות, אז בבקשה הבא 50  דוגמאות (להזכירנו, כחצי אחוז מכ 10,000 הדתות)  ואת רשימת כל  הנסים  המוסכמים שבאותם 50 והדגם (ועזוב כבר, ולו רק לשם העניין, את האיסלאם והנצרות).

לעומת זאת, הנסים שהתרחשו שמעמד הר סיני, התרחשו לעיני המונים, ונמשכו ברציפות במשך 40 שנה, מה גם מדובר באירועים אשר לא יתכן שהיו אחיזת עיניים, שכן מתואר, כי לא אכלו ולא שתו במשך 40 שנה אוכל טבעי. כל אותן שנים אכלו מן - לחם ניסי - ושתו מי בארה של מרים - באר ניסית. והרי אף אם יעלה משיהו רעיון, כי ניתן לאחוז עיני אדם רעב, ולשכנעו שאכל, אף אם באמת לא אכל, והוא יחשוב שבע, הרי ברור כי אין הדבר יכול להמשך אלא זמן קצר בלבד שכן הגוף דורש את שלו.

דוגמה לניסים שנעשו במשך 40 שנה במדבר:

  1. עמוד הענן ביום ועמוד האש בלילה, היו מנחים את העם במסעם במדבר (שמות י"ד פס יט'- כ').
  2. ירידת המן בכל יום מן השמים, בכמות שתספיק לעם שלם (שמות פרק ט"ז).
  3. בארה של מרים נדדה עמם לכל מקום במדבר (במדבר פרק כ').

שוב נחזור: ה"הוכחה" חוזרת על עצמה, וגם אנו נדרשים לחזור: הטיעון חסר כל ערך.  הטקסט "זוכר" מעצם היותו כתוב, ואין משמעות אם כתוב  בו על נוכחות של עד  אחד או מיליון עדים על ענן עשן או על חתול מעופף.

ה"עדות" אודות המן במדבר כמוה כעדויות אודות מלאכים בעלי כנפיים, שש כנפיים שש כנפיים לאחד, משה שראה לבדו סנה בוער ולא אוכל, או כל אנשי העיר בבל בסיפור המגדל ורבים אחרים: מספר הניצבים בסיפורי האגדות תלוי אך ורק בהוגי, ממציאי ומעצבי המיתולוגיות ובהם בלבד!

ועוד נחזור ונאמר: אין צורך להניח דווקא קיומם של "משתילים" ערמומיים כיוצרי סיפורי האגדות. סביר יותר לשער דינמיקה מוכרת של התפתחות סיפורי רכילות לאגדות אורבניות ולסיפורי צדיקים (סיפורים אודות הרב איפרגן "הרנטגן" כבר אמרנו?) שמתפתחים גם בימינו. כוחם של הסיפורים אינו דווקא בנוכל מתוחכם, אלא הכוח הסטיכי של המוני פתאים ובורים המעונינים להאמין בכל שטות ששמעו או בדו מלבם, והם גם הקורבנות הראשונים להאמין בהם.

ועוד אחזור ואבהיר: השאלה החשובה והקובעת, האחת והיחידה, היא אודות נכונות הטקסט. התאמת הטקסט לדברים המתוארים בו, המצאת ראייה חיצונית כלשהי - ארכיאולוגית, מסמכים כתובים שנמצאו ממקור שונה, שאינו מחויב לו ע"י חינוך תוך כדי איומים, ציוויים והפחדות.

תמוה בעיניי שלא הכניסו לכאן את "הוכחת אמתות" הטקסט בעזרת דילוגי האותיות - ייתכן משום פסילתה המוחלטת בידי מתמטיקאים רבים שבדקו אותה לעומקה (כולל המתמטיקאי היהודי חתן פרס נובל פרופ' אומן - חובש כיפה, אגב).

זכורה היטב גם הפרכת הטריק הנ"ל תוך בחינת דילוגי אותיות בספר "מלחמה ושלום" של הקדוש לב טולסטוי בידי פרופ' מאיה בר-הלל - ראה גם http://www.hofesh.org.il/religion_merchants/diloogim2.html

 

נבואות הכתובות בתורה שהתגשמו

הנבואות מלמדות שנותן התורה הוא הכוח השולט בהיסטוריה.

בבואנו לבחון נבואה כלשהיא, יש לחפש אחר הקריטריונים הבאים:

1.      נבואות שנאמרו ללא ספק זמן רב לפני התגשמותן.

2.      פשוטו של מקרא "ופשוטה של היסטוריה".

3.      נבואות מפורטות הנוטלות סיכונים: נגד ההיגיון ונגד הניסיון ההיסטורי.

4.      אבסורדים ופרדוקסים.

נבואות ירמיהו וישעיהו על בבל:

הבה ננסה לעמוד במקומו של הנביא ירמיהו, ולראות את אשר הוא ראה מול עיניו. ירמיהו רואה את האימפריה הבבלית בתפארתה, כובשת את כל העולם, בלתי מנוצחת ומעל הכול - כובשת את ארצו, מגלה את בני עמו, ומחריבה את ארצם. ובכל זאת ירמיהו אומר שבבל האדירה תחרב!

ירמיהו וישעיהו ניבאו על העיר בבל את הדברים האלה : "היתה בבל צבי ממלכות, תפארת גאון כשדים כמהפכת אלוקים את סדום ואת עמורה, לא תשב לנצח ולא תשכון עד דור ודור..." (ישעיהו י"ג, פס' נ').

לפנינו הבטחה חד משמעית שמהרגע בו תחרב בבל לראשונה, אחרי שהנבואה נאמרה עד... הנצח, איש לא יצליח לבנותה! איזה אדם יעז לדבר על נצח?

עלינו לזכור, כי גם בימינו אנו, ימים בהם הטכנולוגיה כה מתקדמת ובקלות יחסית ניתן ליצור תשתית לעיר חדשה, מכל מקום, ערים שחרבו - אם במלחמה, אם באסונות טבע, חזרו ונבנו שנית באותו מקום עצמו. אפילו הירושימה ספוגת הקרינה הקטלנית, שהיגיון חייב לכאורה להימנע מלבנות תחתיה עיר באותו מקום, חזרה ונבנתה שנית במקומה הראשון. קל וחומר בעת העתיקה, עת שכה קשה היה לבנות תשתית.

מתוך הערך "בבל" ב"אנציקלופדיה המקראית": בבל (עיר)- "עיר זו שהייתה במשך האלף השני והאלף הראשון לפני הספירה בירתן של אימפריות שונות, לא נשאר ממנה היום אלא שדה חורבות נרחב על שפת נהר פרת ממזרחו..."

אין כל רבותא במקרה של בבל, ואם נחפש נמצא ערים עתיקות רבות שלא שרדו, לפחות לא בשמן המקורי,  מובטח לנו שאף אם הייתה קיימת עיר בשם בבל  באותו מקום  בדיוק, הייתה מטחנת התירוצים המיומנת  מבהירה מדוע אין כאן  כל סתירה. על פי  אותו עקרון נוכל לומר שנבואה שנראה לכאורה כאילו התקיימה מייד תוצג כראייה, ולגבי נבואה שלא התקיימה מייד יתורץ לנו מדוע "זה לא מה שחשבתם": הרי הגלבוע קוללו ב "אל טל ואל מטר" והנה יורד גם טל וגם מטר על הגלבוע ומשום מה הדבר לא גורר התפקרות המונית של כל מי שנוכח בכך (זה רק שירה , זה לא אלוהים אמר, וכו') אך נתאר לעצמנו אילו מטעמים היינו מקבלים כאן לו באמת לעולם מאז קוללה הקללה לא היה מומטר גשם על הרי הגלבוע!

ועוד. אלוהים מגביל את חיי האדם ל120 שנה (בראשית ו'  פסוק ג'), והנה ידוע על כמה אנשים שחצו גיל זה ואין פוצה פה ומצפצף. אך אם תשלחו שאלה לידידינו מדוע נכשלה ההגבלה האלוהית על גיל האדם, איני יודע מה יענה אך מובטחני ומובטחכם ששום קושי לא יהיה לו ליישב  בעיה קלילה זו לפי העיקרון הנ"ל:  "אם יש עובדה בעייתית שתוק, ותתרץ אם אין ברירה, אך אם ישנה נבואה הנראית מוצלחת פרסמה ואולי איזה טמבל ישתכנע.

אלוהים מבטיח למשל ש"מוראו וחיתו של האדם יהיה על כל החיות " איזה הימור נועז! כיצד ידעה הנבואה לנחש שכך יהיה בעתיד (כלומר בהווה) הלא יש חיות גדולות ומפחידות כאריה קרנף תנין ופיל וכולן יראות מהאדם ואילו האדם אינו ירא מפניהם. וכשילך האדם לבדו ביער ויתקל בברדלס, מייד ינוס ממנו הברדלס בפחד אימתני. המממ..  בעצם אולי  זה לא ממש כך? האמנם הנבואה הנועזת נכשלה חס ושלום? הירגע ידידי. לא זו בלבד, אלא נולד נס גדול אף יותר:  אף מאמין לא חזר בו מאמונתו בשל כך! תשאלו את ידידנו המוכיח ומייד ידע להסביר שב"יראתן  של החיות" אין הכוונה לפחד רגיל וטיפשי. הרי ברור שלא זה, ולא כך. אלא כוונת הכותב לכך שלאדם יהיה חץ וקשת או רובה, (או טוסטר, או מה שלא תרצו....).

אנטישמיות:

"והיית שמה למשל..." (דברים כ"ח פס' ל"ז) "ונתן ה' לך שם לב רגז, וכליון עיניים, ודאבון נפש. ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך, בבקר תאמר מי יתן ערב, ובערב תאמר מי יתן בקר, מפחד לבבך אשר תפחד וממראה עיניך אשר תראה". (דברים כ"ח פס' ס"ז).

ברצינות: כלום זו הנבואה הגאונית שהעם היהודי יירדף באנטישמיות? כבר יותר סביר שמתואר כאן חשש  נבואי לבעיה של עודף גזים בצרוף אגורפוביה קלינית. טקסט זה מתאים לפחדים מנפילות בבורסה יותר מאשר מאנטישמיות.....

תופעת האנטישמיות הנה תופעה בלתי מובנת שהעסיקה חוקרים רבים שניסו להבינה, ואחרי כל המחקרים נשארה התופעה תמוהה.

כותב הפרופ' יוסף בן שלמה: "שנאה זו היה עקרונית ובלתי מותנית, לא במצב כלכלי ולא בתנאים חברתיים, לא בצורת המשטר ולא בהתייחסות אליו, לא בהצלחה ולא בכיעור, לא בנחשלות ולא בקידמה, כי בכל אלו התנסינו והשנאה בעינה עומדת.

...שונאים אותנו בתואנת היותנו טובים מדי,

ומה עם אלו שאוהבים אותנו? סתם, זה רק מפריע לטיעון "היפה"

ומאידך על היותנו מוצצי דם, שאנו בדלנים וגם שאנו מתערבים יתר על המידה. שונאים אותנו בתקופות של שפע כלכלי ורודפים אותנו בעת שפל. מואסים בנו במשטר מלוכני, גם במשטר דיקטטורי או דמוקרטי, ואילו באנרכיה אנו מהווים טרף ראשון לכל בוזז. רואים בנו אחראים לכל כשלון ומיותרים בכל הצלחה, מכים את המתרפס ותוקפים את זקוף הגו, מונעים את קיום מצוות התורה ולעומת זה אין קולטים את המתבולל

מלבד מיליוני המתבוללים שכן הצליחו וכן נקלטו בעמים, אבל אותם בעצם כבר לא רואים כיום, מה?....

כל שעה וכל מצב יש בהם עילה לשנאת ישראל...." ("סקירה חודשית" לקציני צה"ל נובמבר  1974)

עכשיו ניתן להבין קצת יותר טוב כל מיני התנהגויות והתבטאויות מוזרות המגיעות מידי פעם גם מקציני צה"ל. אכן בורות אפשר גם להפיץ, (זאת בחסות ההתרפסות הממלכתית בפני נציגי הדת, שבמסגרת הרצאות כאלו אפשריות בצה"ל).

תופעה כזו שאין לה הסבר טבעי ואינה ניתנת לחיזוי מראש. והתורה ידעה! וידעה גם להבטיח למרות הכול שלא נכלה!

התורה ידעה?? כלום אין ל"מסתורין" הזה שום הסבר טבעי? אולי למי שלא קרא טון אחד מתוך 300 טון הספרות הסוציולוגית וההיסטורית המסבירות את התופעה (הכמות הנה הערכה שלי, שאגב מצוצה מן האצבע.  גם לי מתחשק קצת חופש יצירתי).

וכמובן שהתורה ידעה מראש להבטיח שלא נכלה:  ולו היינו כולנו כלים, או שנכלה בעתיד כמובן שאפילו אז לא היינו יודעים על כך דבר (יפה, אה?).  אז באמת שאין כל בעיה עם הנבואה הזו, וגם אני מבטיח בזאת חגיגית שלעולם לא תהיה. ממש אין בעיה. כמו אותו אדם שטען "תוכיחו לי שאני לא אחיה לנצח"  ואכן משום מה, מעולם לא נוכח בהוכחה...).

ובכל זאת, קצת רצינות (למרות ההומור הדק של  מר נויגרשל): כלום אין  הסבר טבעי-אנושי לשנאה?! כדאי לכותב ללמוד קצת על קסנופוביה, או לקרוא באתר חופש וללמוד לאיזו רמה של שנאה מסוגלים חבריו לאמונה להגיע אפילו על בני עמם שלהם, שרק העיזו לא לחשוב  כמותם:
http://www.hofesh.org.il/letters/bikoret/hate1.html
http://www.hofesh.org.il/letters/bikoret/curses1.html

וכך גם ראוי ללמוד על השנאה לצוענים באירופה, שנאת הארמנים בטורקיה (בתוספת רצח עם קטן) ועד לשנאות עמים מודרניות רבות לאין ספור - רואנדה, קוסובו, דרפור, הרצח ההמוני של הסינים בעת הכיבוש היפני ואחרות. אולי שכחנו: למי יש זמן להתעסק בנרדפויות של עמים אחרים, וכן, הנרדפות שלנו נמשכה הרבה זמן ואותנו שונאים יותר. מדדנו.

כיוון שמעמד הר סיני מהווה עובדה היסטורית, וכיוון שהתיאורים על אודות אורחות החיים במדבר, וביציאת מצרים אכן התרחשו, הרי אנו יודעים כי נכון הדבר שיש כוח השולט בטבע ובהיסטוריה והוא נתן את התורה כמערכת הוראות הפעלה של האדם והעולם.

מסקנה: התורה ניתנה בסיני, ע"י השולט בטבע ובהיסטוריה וכל פרטיה מדויקים.

אכן, למי שצלח את הדרך עד לכאן, ולא הזדקק להרמת גבה, מובטח שזו המסקנה ....

 



[1]הטענה אליה התייחסת, עמירם, הופיעה באתר חרדי תחת הכותרת  מעמד הר סיני - הוכחת האלוקים והיהדות כמאמר המסכם את ההוכחה-לכאורה של מה שמכונה מעמד הר סיני על בסיס ספר שכתב החרדי  מרדכי נויגרשל, המוכר כמחב"ת - מחזיר בתשובה. דבריו של נויגרשל מובאים בגופן שחור, והערותיי, ביקורתי והשגותיי מובאים בגופן אדום.


נובמבר 2011


חברים ב- עוצב על ידי