אודות צור קשר קישורים מדריך חוברות פעילות ספרי קודש תרומה English
האם כשרות טובה
מאמרים וספרים לחיות חופשי יומן חדשות החזרה בתשובה יוצאים בשאלה השתלטות חרדית עיתונות חרדית במות חופש עוד
     ראשי > מאמרים וספרים  לגירסת הדפסה     

הזהות היהודית, פרק שלישי:
יהדות מהי?


פרק זה לקוח מתוך ספרם של צופיה ודן מלר ציידי הנפשות - תשובה ל"תשובה", הוצאת זמורה-ביתן, תל-אביב 1998. אתר "חופש" מודה למו"ל על הסכמתו לפרסום הקטעים באתר.


הסופר יוסף חיים ברנר כתב: "אנחנו הננו יהודים בחיים הממשיים, בלב וברגש, בלי כל הגדרות שכליות, בלי אמיתות אבסולוטיות ובלי כל התחייבויות כתובות. כל מה שיקר לנו כיום הזה, כל מה שיש לו ערך בעינינו, כל מה שנובע מתוך המהות החופשית שלנו - בלי אונס וכפיה, תהיה איזו שתהיה - זוהי יהדותנו".


א.ד. גורדון א.ד. גורדון (1856-1922) הוגה דעות ציוני, מאנשי הרוח הבולטים של תנועת הפועלים. היה פועל חקלאי, והטיף לשיבה אל הטבע ואל עבודת האדמה.


תחייתו של העם היהודי בתקופת ההשכלה, המהפכה הציונית ושיבתו של העם היהודי לארצו, החייאת השפה העברית והתרבות היהודית לרבדיה, בצד קיבוץ הגלויות שאין לו שיעור, יצרו מצב שלא היה מוכר בעם היהודי באלפיים שנות גלותו: מצד אחד, הסתופפותם בארץ אחת של יהודים מזרמים דתיים שונים, ושאינם דתיים כלל, עם בני-אדם שהצטרפו לעם היהודי בנישואים או בבחירה חופשית אחרת, ומצד שני, הסתגרות אורתודוכסית הולכת וגוברת, אגב גילויי איבה עזה והתנגדות אלימה לדפוסי חיים מודרניים וחופשיים, לצד כפייה דתית בלתי מתפשרת בדיני אישות ובחיים הפרטיים של רבים בעם, שמרדו בהלכה היהודית כמקור הסמכות שלהם. עבור רוב בני העם היהודי בתקופתנו ההלכה היא מקור השראה ולא מקור סמכות וככזו אין היא מחייבת לנהוג על פיה בכל תג ותג, ובלא ביקורת, אם בכלל.

מצב זה, שיצר עימותים בתחומי חיים רבים, גרר דיון בשאלה המיותרת "מיהו יהודי". שאלה מיותרת מולידה תשובה שגויה, ונשאלים רבים נקלעו למילכוד בהשיבם תשובה מתנצלת, במקום לצאת בגאווה עם הנכס היקר והצודק שבידם. לא נכנס כאן לפן הפוליטי של הנושא, נציג מספר הגדרות ל"יהדות", כפי שהגדירוה הוגים ואנשי רוח יהודים שונים במאה האחרונה:

"יש לנו עריסות, יש לנו קברים", כתב תיאודור הרצל, חוזה המדינה. "את העריסות ניקח עימנו, בהן מתנמנם עתידנו ורוד ומחייך. את הקברים נשאיר מאחור". זו ודאי דרך ראויה להתייחס בה אל יהדותנו;

"היהדות ההיסטורית אינה רק דת. היהדות היא מוסד של תרבות" - חיווה את דעתו שמעון דובנוב, ההיסטוריון היהודי, בספרו "הדוקטרינה של לאומיות יהודית", 1907;

"התשובה לשאלה מהי יהדות תלויה כמובן במשמעות שמייחסים למושגים המעורפלים יהדות, דת ותרבות. כפי שאני מבין את המושגים האלה - הרי דת היא אך צורה אחת של תרבות, ויהדות אינה אף אחת מצורות אלה, אלא כוח לאומי יוצר, שבעבר התבטא קודם לכל בתרבות דתית. באיזו צורה זה יתבטא בעתיד - זאת לא נוכל לצפות" - כתב אחד העם, במרס 1913;

"היהדות חייבת להיות מוכרת כלא פחות מאשר תרבות חברתית: מסגרת חברתית של אחדות לאומית שבמרכזה ארץ מסויימת, היסטוריה מתמשכת, שפה חיה וספרות, מנהגים דתיים, הרגלים, חוקים ואמנות" - כתב מרדכי קפלן, בספרו "יהדות כתרבות חברתית";

"המרכיב הדתי הוא רק אחד מן המרכיבים המהותיים שביהדות", קבע פרופ' ישעיהו ליבוביץ באנציקלופדיה העברית, שהוא היה עורכה;

"היהדות היא היצירה התרבותית העצמית של בני העם היהודי", תאר פרופ' אליעזר שביד, מרצה למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים, את עמדתו בשאלת הזהות היהודית, ובמקום אחר הוא מרחיב: "יהדות איננה אידיאה אפלטונית קבועה במקורותיה הנצחיים. היא תהליך חייו התרבותיים-היסטוריים של העם היהודי";

"היהדות היתה דתו של העם היהודי והגדירה את זהותו. כיום, כאשר רוב רובו של העם הוא חילוני, מהווה היהדות מרכיב של התרבות שלו. חלק מתרבותו אינו אך יהודי אלא אוניברסלי, וכמובן שקיימים יחסי גומלין בין המרכיב הייחודי היהודי והמרכיב האוניברסלי שלו", גורס הפסיכולוג הקליני ד"ר דוד בירון.

"היהדות שלי היא יהדות חילונית", אמר יאיר צבן בכנס בשנת 1990, "אם חיים היום בארץ למעלה מחצי מליון יהודים שמגדירים את עצמם כדתיים, שומרי מיצוות, הרי הם לא היו חיים כאן אלמלא היהדות החילונית. נקודה. מה זה בשבילי להיות יהודי חילוני? כהגדרת מוצא אומר, שבשבילי להיות יהודי פירושו לעמוד במפגש של שני קווים. קו אחד, אנכי, הוא קו רצף הדורות של העבר היהודי, ההיסטוריה היהודית. הקו השני הוא אפקי, ומייצג את הקיום, את האקסיסטנציה (הקיומיות) היהודית העכשווית בחברה הכללית. על הקו הזה נמצאים היהודים בבואנוס-איירס, בטהראן, בחלב, בניו-יורק, במוסקבה ובציון, ירושלים. בנקודה זאת, בנקודת המפגש של ההיסטוריה היהודית, יש לי שני אזימוטים של ראייה: מבט אל העבר ומהעבר אל ההווה, ומבט אל היהודים החיים בכל יבשות תבל";

"היהדות היא מיכלול התרבות היהודית לדורותיה המשמשת לנו מקור השראה ולא מקור סמכות. הדת היהודית היא מרכיב חשוב ביהדות אך לא היחיד או הבלעדי" - כך התנסחה בנושא תחיל"ה. "מאז ומתמיד כללה היהדות זרמים שונים, שביטאו תכנים רבים ומגוונים, שהתבטאו בתחומים שונים - במינהגי יחיד וחברה, במשפט, באמנות, בפילוסופיה וספרות וביצירה הרוחנית בכלל. תכנים אלה נשאו בעבר אופי דתי, והיו מעוגנים בדת. אולם למן תקופת ההשכלה, הצמיחה היהדות מתוכה יצירה תרבותית-חילונית חדשה. היום, הדת היא רק אחד ממרכיביה של התרבות היהודית, ומקובלת רק על חלקים בעם היהודי ולא על העם כולו";

עמוס עוז רואה ביהדות את מיגוון התרבות הרחבה של העם היהודי לדורותיו, כולל המרד בדורות העבר.

"אנו משתמשים במילה 'יהדות' כשם לתרבותו של העם היהודי, הכוללת דתו וזרמיה, התפתחותה של הדת והשפעתה על היצירה המצטברת ורבת הרבדים של התרבות היהודית, כולל תהליך החילון המואץ, שהחל במאה ה-19 והפך את מרבית היהדות לתרבות חופשית מדת ההלכה. השפעת הדת על תרבות עם ישראל היתה מכרעת עד סוף המאה ה-18, כפי שהיתה השפעתה בתרבות כל העמים. במשך מאתיים השנים האחרונות, ובייחוד במאה ה-20, הצטמצמה השפעת הדת על תרבויות העמים בארצות המערב, בהן היה מרוכז רובו ככולו של העם היהודי, וגם התרבות היהודית הפכה חילונית ברובה: ביצירותיה, באורחות חיי רוב היהודים, בהגותם ובאמונותיהם. מאפייניה הייחודיים של כל תרבות לאומית כוללים את תולדות העם ומורשת מסורותיו, מנהגיו והיצירות הקלסיות העמידות והמשותפות לו", כתב פרופ' יעקב מלכין, ראש המיכללה ליהדות פלוראליסטית;


באואר פרופסור יהודה באואר, האוניברסיטה העברית, ירושלים, היסטוריון ומומחה לתקופת השואה. עמד שנים רבות בראש תחיל"ה


פרופ' יהודה באואר, מהאוניברסיטה העברית בירושלים, היסטוריון ומומחה לתקופת השואה של עם ישראל, שעמד בראש תחיל"ה שנים רבות, כתב: "ציבור גדול של אנשים אינו מקיים מצוות, אבל חש את יהדותו במידה זו או אחרת של עוצמה, ואין הוא מוכן לוותר לא על גישה לא-דתית ולא על תרבותו היהודית. . . זהו ציבור גדול, שלגביו האל ההיסטורי של העם היהודי המעניק השגחה פרטית, לכל אדם בישראל, והמושפע ע"י תפילה, אמונה וטכס, אינו בנמצא. מכאן שהמצוות אינן יותר מצוות של האל, אלא נוהגים דתיים שצמחו במשך תקופות היסטוריות ארוכות, והן כוללות פרי אמונות ודעות שהזמן יצרן"; ועוד כתב פרופ' באואר: "תנ"כ הוא יהדות, תלמוד הוא יהדות, חיי יום-יום של יהודים הם יהדות, היסטוריה יהודית היא יהדות, שירה יהודית היא יהדות, מינהגים יהודים הם יהדות, אוכל יהודי הוא יהדות, בדיחות יהודיות הן יהדות, כשם שדת יהודית היא יהדות. אך תהא זו טעות אם נזהה יהדות עם אמונות דתיות של יהודים, ראשית - מפני שאמונות אלה הן שונות, ולעתים מנוגדות אלה לאלה, ושנית - שדת היתה והינה רק אספקט אחד של קיום יהודי; מבחינתם של יהודים רבים בימינו אין הדת היהודית אספקט של יהדותם. יהדות היא, אם כן, כל מה שהעם היהודי יצר בהיסטוריה הארוכה שלו. יהדות היא ציוויליזציה יהודית, יהדות היא תרבות יהודית";

על הצדק והמשפט ביהדות בת זמננו אמר השופט חיים כהן: "בשביל המדינה היהודית כיום דרושה לנו יהדות של צדק, של משפט, של ראציונליות ותבונה. 'ואהבת לרעך כמוך' קיים רק על הנייר, 'ועשית הישר והטוב' - זו צריכה להיות כל התורה כולה'";

"לא ניתן לאנשי הדת שלנו להרים ראש", אמר חוזה מדינת ישראל, בנימין זאב הרצל בספרו "מדינת היהודים", "נדע להחזיקם בבתי-הכנסת ובענייני מדינה לא ניתן להם להתערב";

"אנו חושבים שגישתנו מגדילה את סיכויי קיומו של העם היהודי", מציינת תחיל"ה, בביטאונה. "המימסד הדתי הוא גורם מפלג ומפורר, והוא מרחיק חלק גדול של היהודים מן היהדות ומן העם היהודי, בעוד שאנחנו מציגים אלטרנטיבה שעשוייה להתקבל על דעת רבים מבני עמנו ולקרב אותם למורשתנו. אין אנו דוגלים בביטול המסורת והתעלמות מהמורשת. אדרבא. אנו תומכים בכל אלה. אלא שאנו רוצים לעשות זאת בדרך המתאימה לנו כיהודים, כישראלים וכהומניסטים. כיום מייצגת היהדות האורתודוקסית רק חלק זעיר מן העם היהודי, ואילו רובו של העם בוחר לבטא את יהדותו בצורות אחרות. לפיכך, עדיפה הגישה הפלורליסטית ליהדות, שהרי היא הערובה האמיתית לשמירה על המשך קיומו של העם היהודי בישראל ובעולם כולו".

יהדות איננה אפוא מונח נרדף לדת יהדית, ו"יהודי" איננו רק מי שהדת היהודית היא אמונתו. וודאי לא הפלג הקיצוני, האורתודוקסי, של הדת היהודית. יהדות היא כל ישותו, עשייתו ותרבותו של היהודי, ויהודי הוא כל אדם שנולד להורים יהודים, או שהצטרף לעם היהודי, מתוך בחירה והזדהות, ושערכי היהדות, גם של תקופתנו, וגורלו של העם היהודי, הם חלק בלתי נפרד של עצמיותו, יישותו, עשייתו, ערכיו והשקפת עולמו. בצדק ובאומץ לב אמר דברים ברוח זו יוסף דן, פרופסור לקבלה באוניברסיטה העברית בירושלים, ובעל הקתדרה ע"ש גרשום שלום, בנאום קצר ונרגש, שנשא בחודש מאי 1997 בטקס קבלת פרס ישראל בתחום היהדות. וכך אמר:

"בשנים האחרונות, במחצית הדור האחרונה, משתנים פני הדברים. כאן, לא שם. כל דבר הקשור ביהדות מזוהה עם החרדיות. בכוחם של החילונים שבינינו, שאני נמנה עמם, לשנות זאת. אבל אנו החילונים נותנים לכך לגיטימציה, ככל שאנחנו מזהים והולכים יותר ויותר כל דבר שהוא יהודי במקצת ובריחוק, עם החרדיות, ונותנים לגיטימציה לטענה, שאך ורק החרדיות הקיצונית מייצגת את היהדות. ולא נתנו, במשך שנות קיומה של המדינה, לגיטימציה לשום דרך ביניים, ושחקנו, על ידי דרכינו שלנו, את כל גווני הביניים של היהדות כתרבות".

על הגדרות אלה של היהדות, ראוי להוסיף גם כמה תיאורים של המושג "חילוניות". המחנך שוניא בנדור מתאר את המושג "חילוניות" כתרגומו של השם סקולריות (שייכות לזמן הזה, לארצי), "ומובנה הראשוני והמקובל ביותר עד היום, הוא שחרור החברה האזרחית משלטון המימסד והחקיקה הדתיים. השלטון והחקיקה הופכים להיות עניינם של האזרחים בארגוניהם המדיניים. חילוניות במובן זה מקובלת ברוב המדינות והאומות הנאורות, כתוצאה של תהליך היסטורי רב-נפתולים".

"להיות לא-דתי אפשר מתוך בורות, ומתוך עצלות ומתוך סתמיות; אבל להיות חילוני הרי זה מתוך בחירה להיות חילוני", כתב יזהר סמילנסקי. "חילוני אינו חילוני מחמת ש'נתרוקן לו', מחמת ש'אמונתו נתייבשה', אלא מחמת שבחר לעמוד בעולם על חזקתו שלו, בלתי מודה באמונת הדתי, ובלתי נדון לאמונה אחת, כל-כוללת, שלימה מאופק עד אופק, אמונת 'כיפת הסלע'".

ד"ר יאיר אורון, מרצה ליהדות בת זמננו במיכללה לחינוך "סמינר הקיבוצים", מתייחס למושג "חילוניות" בהקשר של היהדות החפשית במילים אלה: "חילוניות ביהדות החפשית היא המודעות לכך, שאמונתי בקיומו של האלוהים או באי-קיומו אינם משנים דבר בחיי, אינם מחייבים אותי לציית למיצוות ההלכה של מישהו ששם עצמו לדוברו של אלוהים".

השר לשעבר, יאיר צבן, ממנהיגי מפ"ם ומרצ, נשיא המיכללה ליהדות פלוראליסטית בהווה, מתאר את המושג במובנו הלוגי והתוכני: "החילוניות איננה קטגוריה שלילית, כפי שמנסים לטעון מתנגדיה הקיצוניים. היא אינה עומדת על 'היעדר', כלשון הפילוסופיה היהודית של ימי הביניים. היא אינה ריק, ואקום, חלל שהיה מלא וגדוש ביראת-שמים ובאמונה זכה ותמימה ונתרוקן לפתע. החילוניות היא השקפה תרבותית-רוחנית ועמדה תרבותית-חברתית. היא אמנם בבחינת אנטי-תיזה לשיטתו של מימסד דתי, הבא לכוף את אמונותיו, ערכיו והנורמות המחייבות שלו על כלל החברה, אולם בהעמידה עצמה כאנטי-תיזה לכפייה הדתית היא מייצגת לא ריקות, אלא דווקא מליאות מתחדשת של חיי הרוח והחברה".

דב בר-ניר, פובליציסט ומרצה בסוגיות של ציונות ולאומיות מקשר את החילוניות לציונות: "יסוד הציונות וקיסמה הוא בכניסה המחודשת של היהודים לתוך ההיסטוריה, תוך הנחה כי האדם הוא אדריכלה. מלכתחילה ידענו את מיגבלות כוחנו, וכי שומה יהיה על הציונות להיות רדיקלית מאד ביעדיה, אך ריאליסטית מאד בהתווית דרכה. . . מי שיתעקש מאד יקרא לדרכנו 'משיחיות חילונית', או 'אוטופיה קונקרטית'".

בהקדמה לספר שערכה, נדרשת המשפטנית פרופ' רות גביזון למושג באמצעות תיאור היהודים החילונים: "יהודים שאינם שומרי מיצוות, אך רוצים לשמר את יהדותם, יכולים להיות בעלי עמדות שונות לגבי הדת. יש כאלה שבחירתם ב'חילוניות' היא עניין של אידיאולוגיה וערכים, ויש כאלה שבחירתם הינה יותר שלילת הכפיפות למיצוות הדת מאשר העדפה חיובית של מסגרת אמונתית אחרת, אולם אצל 'חילונים' משני הסוגים, אין בדרך כלל התכחשות לכך, שיהודיות כזהות לאומית קשורה קשר היסטורי אמיץ לדת היהודית, אף אם הם בוחרים לא להכיר כעת בתוקפה הנורמטיבי עליהם".

פרק רביעי: מיהו יהודי?

בחזרה לתוכן העניינים


אוקטובר 1998



חברים ב- עוצב על ידי