|
דוידקווים לדמותומאת משה גרנותאינני חושב שניתן למצוא בספרות הקדומה דמות שתוארה בצורה מורכבת ומשכנעת כדמותו של דויד. מבחינה ספרותית נראה לי שדמות זו עדיפה אפילו על הדמויות המורכבות במחזות שקספיר, שכן במחזות אלו מתוארים, על הרוב, גיבורים בעלי קו אופי בולט אחד, ואילו בטקסטים הנ"ל מתוארת דמות רב-גונית בחיוניותה, בתאוותיה, בחולשותיה, בכריזמטיות הבלתי נדלית שלה, כריזמטיות המצמיתה את סובביה ומשעבדת אותם לרצונותיה. המקרא כאילו מודה שלא רק בני האדם, אלא אפילו האל עצמו איננו יכול לעמוד בפני קסמיה, והוא כפוי לסוכך עליה, להגן עליה ללא תנאי. הסופר הכישרוני שתיאר את הדמות הזאת (בעיקר בספר שמואל, אבל גם בתחילת ספר מלכים) על כל נכלוליה, מעידותיה, השפלותיה ופשעיה, היה, ללא ספק עד למאורעות אותם הוא מתאר, או למצער, עד שמיעה ממקורות מהימנים, והוא השכיל לשבץ בתוך הדברים את האירוניה החכמה שלו, את מוראו הגדול מפני דמות הטירן אשר שבתה לבם של גברים ונשים, את משפטו הכמוס למעשים המבהילים שטירן זה ביצע באויביו ובאוהביו.
הקורא שואל את עצמו על מה ולמה זכה האיש לכל כך הרבה שבחים מפי אדם ואל, ונדמה כי בין השורות, שואל אפילו הסופר עצמו את השאלה הזאת, וכצפוי איננו מסוגל להציע תשובה מתקבלת על הלב - סופר נלבב זה כאילו אומר לקוראיו: יש חידות שרק שר ההיסטוריה יכול להציע להן פתרון, ואני, שאינני נביא, ולא בן נביא, ומעולם לא נחשפה לעיניי האמת שמאחורי הפרגוד - לא נותר לי אלא לספר סיפור ולהצניע את תמיהותיי בין השורות. לפני שאנסה לעקוב אחרי מלאכתו המדהימה של הסופר האלמוני, צריך לציין שאל היצירה האלמותית שלו נדבקו מספר לא קטן של קטעי "תיקון" של סופרים מזדנבים, אשר העריצו הערצה עיוורת את דויד ואת שושלתו, והם הוסיפו טלאים שונים בתפירה גסה, ולעיתים מתוך סתירה מוחלטת להגיונם של הכתובים המקוריים. כאלה הם, למשל הפסוקים המתארים את המלכתו הסודית של דויד על ידי שמואל ואת נגינתו של דויד בפני שאול (שמואל א' טז), דברים העומדים בסתירה גמורה לכתוב בפרק על ההתמודדות של דויד בגלית (שמואל א' יז), שם מסתבר ששאול ואבנר אינם מכירים את דויד מקודם, כפי שבעל פרק טז היה רוצה שנאמין. אבנר אפילו נשבע בחיי המלך שלא הכיר את דויד מעולם (שם, פס' 58-55). עורך "זריז" הוסיף את המשפט חסר השחר (שם, פס' 15) שכביכול מסביר את הסתירה בין הנטען בפרק טז (שדויד מנגן בפני שאול, ולכן שאול וחצרו אמורים להכיר היטב את דויד) לבין המשתמע מפרק יז (שדויד מתוודע אל המלך רק בעת ההתמודדות עם גלית). זאת רק "דוגמית" למה שסופרים אוהדים לבית דויד יכולים לעולל לטקסט הנפלא הזה.
אביא עוד שתי דוגמאות נוספות - שני כתבי האישום שמאשימים אוהדי בית דויד את שאול, שניהם מופרכים לחלוטין: האחד (בשמואל א' יג 15-4) מגנה את שאול על כך שלא חיכה לשמואל לפני צאתו למלחמה בפלשתים, ומשום כך, קובע הסופר הזייפן, הממלכה תוסר ממנו ותעבור ל"איש כלבבו" של האל, כלומר לדויד (שם פ' 14); והשני (שמואל א' טו) מגנה את שאול על כך שלא החרים לחלוטין את העמלקים, ולא המית "מאיש ועד אישה, מעולל ועד יונק, משור ועד שה, מגמל ועד חמור" (שם, פס' 3), ושוב, משום כך יקרע האל את ממלכתו וייתן אותה לרעהו הטוב ממנו (שם, פס' 25). שתי התוספות האלו מסתמכות על מאוויי לב מאוחרים של מעריצי בית דויד, שביקשו לתרץ "בכוח" את חורבן בית שאול הבניימיני, ואת עליית בית דויד היהודאי, ודבר לא יכול להיות להן עם העובדות כהווייתן, עובדות אשר גונבו לאוזניו הכרויות של סופרנו הנלבב. כל מי שמכיר את הטופוגרפיה של ארץ ישראל יבין שזה מופרך לגמרי כי שאול וצבאו, היושבים בגבע בנימין, כלומר, על גב ההר, כשהפלשתים עומדים מולם במכמש - שפתאום ייטוש את המערכה ויוליך את צבאו כארבעים קילומטרים (בקו אווירי!) אל תוך בקעת הירדן, תוך ירידה של כ - 1200 מטר מגובה ההר עד אל מתחת לפני הים, כדי להגיע לגלגל ולהקריב קורבן עם שמואל. אחר כך יעשה את כל הדרך חזרה, תוך אמונה שהפלשתים מחכים להם בסבלנות במכמש. מחשבה כל כך חסרת שחר יכולה לעלות רק במוחו המעוות של חסיד שוטה, מי שאין לו מושג איך קרב של ממש נראה, ושל מי שמבקש להתאים "בכוח" את העובדות ההיסטוריות למצע התיאולוגי. כל הקורא את המשך פרק יג ויד נוכח לדעת שלדברי התוכחה של שמואל, כביכול, לא הייתה שום השפעה על הקרב - שאול ויונתן מגלים גבורה עילאית ומנצחים את אויביהם. ובאשר ל"כתב האישום" השני על אי השמדת עמלק - בא כתוב הרבה יותר מהימן וטופח על פניו: "ויעש (שאול) חיל ויך את עמלק ויצל את ישראל מיד שוסהו" (שם, יד 48) - שום תלונה על אופן ניהול המלחמה, שום תלונה על אי ציות לדבר האל - שאול מכה את עמלק ומציל את ישראל! (1)
הזכרתי קודם את השבחים הרבים שדויד מקבל מבני-אדם ומאלוהים, ולפני שניגשים לבחון את דמותו, כפי שתוארה בכישרון בלתי רגיל על ידי אותו סופר אלמוני, מן הדין להתעכב מעט על שבחים אלה, אשר נדמה שאין דומים להם בכל התנ"ך. מהרגע ש"אחד מהנערים" בחצרו של שאול קובע שדויד "יודע נגן וגיבור חיל ואיש מלחמה ונבון דבר ואיש תואר וה' עמו" (שמואל א' טז 18) - המקרא איננו חדל לשבחו ולהללו: בפי האל הוא מכונה "דויד עבדי" (2), ומעשיו של כל מלך שבא אחריו נמדדים לפי מעשיו: "ויאהב שלמה את ה' ללכת בחוקות דויד אביו, רק בבמות הוא מזבח ומקטיר" (מלכים א' ג' 3), "אם תלך בדרכיי לשמור חוקיי ומצוותיי כאשר הלך דויד אביך..." (שם פס' 14), "ולא היה לבבו שלם עם ה' אלוהיו כלבב דויד אביו" (שם, יא 4), "...ולא היית כעבדי דויד אשר שמר מצוותיי ואשר הלך אחריי בכל לבבו לעשות רק הישר בעיניי" (שם, יד 8) (3) בחזון אחרית הימים מתואר השליט המושיע העתידי כמלך מבית דויד הבנוי בתבנית מידותיו: "בימים ההם ובעת ההיא אצמיח לדויד צמח צדקה ועושה משפט וצדקה בארץ. בימים ההם תיוושע יהודה, וירושלים תשכון לבטח, וזה אשר ייקרא לה ה' צדקנו. כי כה אמר ה', לא ייכרת לדויד איש יושב על כיסא בית ישראל...אשר לא ייספר צבא השמיים ולא יימד חול הים, כן ארבה את זרע דויד עבדי" (ירמיה לג 23-15) (4) . 74 מזמורי תהילים מיוחסים לו, או מוקדשים לו, ומפעלי אמונה כבירים נחשבים לפרי רוחו(5). בכל המקרא אין כל הסתייגות ממעשיו, להוציא מעשהו בבת-שבע ובאוריה החתי (6).
אחרי הררי שבחים מצד מכונני האמונה הישראלית, הציפייה היא כי ידובר לכל הפחות במאמין טוטאלי בדרגתם של אברהם או משה; אבל מסתבר שדויד מתגלה בסיפורי ספר שמואל כמאמין פרימיטיבי, מניפולטור של אלוהים, אשר כפשע בינו ובין עובד אלילים. מסתבר, קודם כול, שבביתו של דויד יש תרפים (המזוהים במקרא עם גילולים ועבודה זרה - שופטים יז 5, יח 14, 20, שמואל א' טו 23, מלכים ב' כג 24), והם משמשים את מיכל כדי להוליך שולל את שליחיו של שאול המבקשים את נפשו (שמואל א' יט 15-11). דויד מכיר בשלטונם של אלוהים אחרים מחוץ למרחב הקיום הישראלי, והוא מאמין שאת האל ניתן לרצות בריח מנחה; כה דבריו לשאול: "אם ה' הסיתך בי - ירח מנחה, ואם בני האדם - ארורים הם לפני ה' כי גירשוני היום מהסתפח בנחלת ה', לאמור, לך עבוד אלוהים אחרים" (שמואל א' כו 19). האל, אליבא דדויד, עלול להסית איש ברעהו חינם, מתוך גחמה, אך ניתן בקלות לרצות אל זה ששלטונו מוגבל לנחלתו בלבד. לדויד יש יחס תועלתי אל ארון האלוהים, ורק כאשר מסתבר לו שהוא "איננו מזיק", ואדרבה, הוא מביא ברכה לסובביו, אז הוא מביא אותו לירושלים: "ויוגד למלך דויד לאמור, בירך ה' את בית עובד אדום ואת כל אשר לו בעבור ארון האלוהים, ויילך דויד ויעל את ארון האלונים מבית עובד אדום עיר דויד בשמחה" (שמואל ב' ו' 12). עד כמה נמוך סף אמונתו של דויד ניתן ללמוד מהדרך בה הוא משפיל את עצמו בהובילו את הארון לירושלים, בתקווה שכך ישא חן וחסד מלפני האל, (שם, פ' 14, 16, 21 - 22 ; ראו גם טז ;12-11). כל זה איננו מונע ממנו לנצל את הארון ואת עובדיו למטרות ריגול במסווה של חסידות דתית: בבורחו מפני אבשלום בנו הוא מסרב לצרף אליו את הארון ואת הכוהנים המשרתים אותו, אבל הוא בהחלט מתכנן איך לנצל את כלי הקודש (האמורים להיות מסורים רק לעבודת האל, ועל כן הם מעל כל חשד) למטרותיו הצבאיות (שם, טו 29-24, 36-35; יז 21-15)(7). הרצח הנפשע של צאצאי שאול הוא שוב תוצאה של ניצול נכלני של שלטון המלך בכהונה. אין אדם רציונלי אשר יאמין כי דויד קיבל מסרים מהעולמות העליונים המחייבים אותו להוקיע שבעה אנשים על לא עוול בכפם, שכל עוונם הוא היותם צאצאיו של שאול. מתוך הכתוב בשמואל ב' כא 16-1 ניתן לשער שמהלך האירועים היה כדלקמן: הן דויד והן הגבעונים היו מעוניינים בהשמדת בית שאול - מה יכול להיות יותר פשוט מלבקש דבר אלוהים כוזב מאביתר (השריד היחיד לאחר הטבח בכוהני נוב שבוצע בפקודת שאול!) כדי שהמזימה האפילה של רצח צאצאי שאול תצא אל הפועל? אביתר, שהייתה לו "בטן מלאה" על שאול ועל ביתו, ענה בוודאי לדויד בשם האל, כי הבצרות לא תכלינה אם לא ירצו את הגבעונים, בהם היכה והמית שאול בקנאתו לישראל ויהודה. הללו, כצפוי, ביקשו "רק" שבעה מצאצאיו של שאול כדי להוקיע אותם (מדובר, כנראה, במוות אכזרי של ניפוץ הגוף בסלע!). דויד "הצדיק" היה צריך רק "להסכים" לבקשה. כך חברו שלושה אינטרסנטים וביצעו פשע מחריד, כשדויד עצמו מצטייר כאנוס "על פי הדיבור" לאפשר את ביצועו. אני מניח שבדרך דומה זכה דויד בגורן ארונה היבוסי. מסיבה שאיננה נחשפת בכתובים, נשארה הבעלות על חלק משדות ירושלים בידי משפחה יבוסית. דויד מנצל את מגיפת הדבר שפקדה את ירושלים כדי "לתמרן" את גד החוזה שיפיק "דבר אלוהים" המאפשר נישול ארונה היבוסי מאדמתו (שמואל ב' כד 25-18). אנחנו רואים, אם כן, לפנינו מאמין פרימיטיבי - מצד אחד, ובעל גישה תועלתית וצינית ביחס לכלי הקודש ומוסדות הדת - מצד שני. הזכרתי לעיל את מעשהו המחריד של דויד בצאצאי שאול, אך מעבר לפשע הנורא המבוסס על ניצול ציני של "דבר האל", מדובר כאן בהפרת שבועה מפורשת של דויד לשאול. שאול בהכירו את נפשו הנכלולית של דויד, וביודעו שאין לסמוך על יושרו ותום לבו, הוא אומר לו: "ועתה הישבעה לי בה' אם תכרית את זרעי אחריי ואם תשמיד את שמי מבית אבי. וישבע דויד לשאול..." (שמואל א' כד 23-22). והרי הדרך בה מצא דויד לנכון לקיים את שבועתו - הוקעת שבעה מצאצאיו אל הסלע, כשהוא משאיר מבית שאול רק את מפיבושת, כביכול, משום השבועה בינו ובין יהונתן (שמואל ב' כא 7), אבל לאמיתו של דבר, דויד מחיה את בנו של יהונתן משום שהוא נכה רגליים, ולא יצלח למלוכה (שם, ד' 4, ט' 13, יט 26). דויד מכריז בעסק גדול שהוא מבקש לעשות חסד עם בית שאול, אבל הוא עושה את החסד הזה רק לצאצא הנכה (הוא בסך הכול מחזיר לו את השדה שעבדיו גזלו מבית שאול...), ויחד עם זאת, הוא מקפיד לשמור על מפיבושת צמוד לבית המלך כדי שאפשר יהיה לפקח עליו, שלא יתסיס בנוכחותו הנכה את בני בנימין ותושבי הגלעד שאינם שוכחים לשאול את ישועותיו - וכך, במסווה של חסד מכריז דויד על מפיבושת כעל אחד מאוכלי שולחנו (שם, ט' 3 - 13, יט 29) (8). שבועה אחרת שדויד מפר היא שבועתו אל שמעי בן-גרא. שמעי קילל את המלך הבורח, כשהוא מזכיר את דם בית שאול שדויד שפך. הוא סקל את המלך באבנים ועיפר בעפר. אבישי בן-צרויה מבקש רשות להרוג אותו על דבריו, אך דויד עורך בפני כל מלוויו הצגה של חסידות, ומונע את הרצח (שם, טז 13-5). בשוב דויד ירושלימה אחרי מות אבשלום ותבוסת צבאו, יוצא שמעי לקראת המלך ומבקש מחילה על עוונו. אבישי שוב עומד על דעתו שיש להמית את שמעי על מרדו במלך, אבל המלך נוזף בו ונשבע לשמעי שלא יומת (שם, יט 24-17). על ערש מותו זוכר דויד את מעשהו של שמעי, והוא נוטר לו גם אחרי הקבר - את משימת הנקמה הוא מטיל על בנו ומפציר בו בצוואתו בחיים - להוריד את שיבתו של שמעי בדם שאולה (מלכים א' ב' 9-8); ואמנם שלמה "החכם" ממציא עילה נכלנית להרוג את מקלל אביו (שם, ב' 46-36). ממאפייניו של דויד הם האופורטוניזם הציני וכפיות הטובה שלו: שלושת בני צרויה - יואב, אבישי ועשהאל היו מעבדי דויד הנאמנים ביותר. אבישי ועשהאל היו מגיבורי דויד, אשר עשו את הנפלאות הגדולות שהובילו לשחרור ישראל מעול הפלשתים (שמואל ב' כג 18, 24). אבישי מציל את דויד ממוות בקרב (שם, כא 17-16), מתנדב למשימות מסוכנות (שמואל א' כו 8-6), ומוכן לעשות את "המלאכה המלוכלכת" במקום דויד - להרוג את שאול ואת שמעי בן-גרא (שם, שם, שמואל ב' טז 12-9, יט 24-22). שלושת בני צרויה נלחמים נגד צבאו של אבנר ומנצחים אותו, ובקרב הזה, תוך דבקות במשימה נהרג עשהאל (שם, ב' 32-12 ). יואב ואבישי נלחמים בגבורה עילאית בעמון ובשאר אויבי ישראל (שם, י' 14-7, יא 2-1, 11), בו בזמן שדויד עצמו מטייל על גג ביתו ומתפעל ממערומיה של בת-שבע. הגם שכל מלאכת הקרב והכיבוש של רבת עמון ביצע יואב, הוא מזמין את דויד לסיים את הכיבוש, כדי שהניצחון ייקרא על שמו של המלך ולא על שמו שלו (שם, יב 31-26) (9). יואב חש את הנעשה בנפשו של דויד, ובחכמתו הוא מצליח להשיב את אבשלום, הבן הסורר והאהוב, אל אביו (שם יד). יואב הוא זה שמזהיר את המלך מזעם האל אם יתעקש לערוך מפקד (שם, כד 3), ולמרות רצונו, הוא מבצע את המשימה שהוטלה עליו (שם, 9-4).
יואב, שר הצבא הנאמן לאדון מסוגו של דויד, בתקופה סוערת כל כך, איננו יכול לשמור על ניקיון כפיו. הוא נאלץ על פי הנסיבות לבצע עבור אדונו מלאכות מלוכלכות ביותר, כגון גרימת מותו של אוריה החתי (שם, יא 27-14). לעתים הוא נאלץ לרצוח כדי להציל הן את עורו והן את עורו של דויד. להוציא את אוריה החתי (שלמותו הוא גרם בפקודתו המפורשת של דויד), כל קורבנותיו של יואב היו אויבי דויד, הגם שדויד המתחסד ראה בהם אוהבים. בחייו נזף דויד בבני צרויה, קילל אותם ועלב בהם לעיני כול (שם, ג' 29-28, 39-31, טז 10, יט 23), אך חשש מהם, ולא העז לנגוע בהם. בצוואתו בעודו בחיים הוא מצווה על שלמה להרוג את יואב משום שהרג את אבנר בן-נר ואת עמשא בן-יתר (מלכים א' ב' 6-5). כששלמה מקיים את מצוות אביו להרוג את יואב למרות שזה מחזיק בקרנות המזבח, הוא מתרץ את מעשהו בכך שיואב פגע בשני השרים הנ"ל שהיו "אנשים צדיקים וטובים ממנו" (שם, שם,33-28). ברור שלדברים אלה אין על מה לסמוך: אבנר היה ממליכו של איש-בושת, ולחם נגד דויד במשך שנים (שמואל ב', ב' 9-8, 32-12). הוא התחזק בבית שאול, ומתוך זלזול במלכו הוא לקח את פילגש שאול אביו, צעד אשר כמוהו כמרד. כאשר איש-בושת מייסרו על מעשהו, קם אבנר ונשבע להעביר את מלכות ישראל לדויד. כלומר, לא אהבתו הגדולה לדויד הביאה אותו לבגוד במלכו, אלא יוהרה של מי שכוחו גדול ממעמדו. אבנר אמנם כורת ברית עם דויד ומבצע את איומו הלכה למעשה (שם, ג' 21-6). יואב מבין כי אדם יהיר ובלתי יציב זה עלול לתפוס את מקומו, שלא בצדק, וכמו שבגד באדונו הראשון - הוא בהחלט יכול לבגוד גם באדונו השני. מכל מקום, במקרה כזה גורלו של יואב עצמו נחרץ, כי סוף תפקידו כשר הצבא משמעו גם סוף חייו, ובוודאי גם סוף חייהם של בני ביתו. הוסף לכך את העובדה שאבנר הרג את עשהאל אחיו, והרי אפיק המוביל את יואב לרצח אבנר (שם, ג' 27, 30). אבל לפני המעשה יואב מזהיר את דויד מפני נכלוליו של אבנר (שם, שם, 27-24). דויד שותק, וזה יותר מרמז עבור יואב שדמיו של אבנר בראשו, ורק אחרי מעשה מוצג דויד כמי שלא ידע מראש על כוונתו של יואב להרוג את אבנר (שם, שם, 38-28). כרגיל, המלאכה המלוכלכת נעשית בידי אחרים, והוא עצמו יוצא צח כשלג! גם עמשא איננו צדיק גדול כפי שמתארו שלמה - הוא הרי האיש שהנהיג את צבאותיו של אבשלום (שם, יז 25), הבן הסורר, המורד במלכות והמשפיל את אביו לעיני כל העם (שם טו -יח, ובעיקר טז 22). והרי עמשא ביקש להוריד את דויד מכיסאו, ואף להורגו ולהמליך תחתיו את אבשלום. יואב בצדק איננו יכול להבין כיצד יכול דויד, מטעמים של אופורטוניזם פוליטי, לבגוד בו, בשרו הנאמן, ולהישבע למנות במקומו על הצבא את זה שרק אתמול התכוון לחסל אותו. מסתבר ששבועתו של דויד לעמשא לא הייתה רק "פוזה" של התגרות בבני צרויה - דויד ממהר לשלוח את עמשא בראש צבא כדי לדכא את מרד שבע בן-בכרי (שם, יט 14, כ' 5-4). בצו הציני הזה חרץ דויד בעצמו את גורלו של עמשא, שהרי לא יעלה על הדעת שבמצב זה יישב יואב באפס מעשה ויראה כיצד מאמץ המלך בוגד בחצרו, והוא עצמו יהיה נתון חסדיו של בוגד זה. עמדו כאן על כף המאזניים חייו של עמשא הבוגד מול חייו שלו - ויואב בחר בחייו ובנאמנות למלך, ורצח את האיש (שם, כ' 12-8). דויד ממש דחף את יואב אל הרצח הזה, אבל כרגיל, הוא עצמו רוחץ בניקיון כפיו. יואב, שהיה רגיש למאווייו של המלך, והחזיר אליו את אבשלום בנו האהוב והחוטא, הוא גם זה שהבין אחרי המרד והמשכב הפומבי על גג בית המלך, שכל עוד "הנער" הסורר הזה חי - לא תיכון מלכותו של דויד, וכל חיי נאמניו, כולל הוא עצמו, בסכנה גדולה; על כן הוא הורג את אבשלום המורד באביו והשוכב עם פילגשיו, למרות שהמלך הזהיר שלא יפגעו "בנער באבשלום" (שם, יח 17-5). יואב הוא הדיאגנוסטיקן המובהק ביותר של דויד, ועל כך דויד איננו יכול לסלוח לו - כשהמלך מבכה את מות אבשלום, והעם מתגנבים מהמערכה נכלמים, כאילו הובסו בקרב, מטיח יואב במלך: "הובשת היום את פני כל עבדיך הממלטים את נפשך היום ואת נפש בניך ובנותיך ונפש נשיך ונפש פילגשיך. לאהבה את שונאיך ולשנוא את אויביך כי הגדת היום כי אין לך שרים ועבדים, כי ידעתי היום כי לא (לו) אבשלום חי וכולנו היום מתים, כי אז ישר בעיניך. ועתה קום צא ודבר על לב עבדיך, כי בה' נשבעתי כי אינך יוצא, אם ילין איש איתך הלילה, ורעה לך זאת מכל הרעה אשר באה עליך מנעוריך ועד עתה" (שם יט 8-6). עצמתו של יואב בחצרו של דויד הולכת וגוברת ככל שדויד חדל להיות גיבור קרבות, ואת זה קשה לו לעכל. הוא נוטר לו על גילויי העצמאות שלו, הגם שאלה נועדו להגן לא רק על עורו שלו, אלא, ובעיקר, על שלמות המלכות. טעותו של יואב הייתה בכך שהימר על "הסוס הלא נכון". ההגיון אמר לו שאת דויד יירש אדוניה, הגדול בנסיכים (מלכים א' א' 6), ומאחר שדויד הראה בזקנתו סימנים ברורים של חולשת דעת (שם, שם, 4-1), מצא הוא לנכון להצטרף למחנהו של אדוניה לפני שיהיה מאוחר מדיי. וכפי שקורה לעיתים קרובות בחצרות המלכות, בעקבות תככים של נתן הנביא ובת-שבע אם שלמה, מתהפכת הקערה - שלמה נבחר למלוך, ואדוניה וכל נאמניו הופכים לחטאים מועמדים להריגה בשם המלכות (שם, 52-11). בזה הגדיש יואב את הסאה, ודויד מצווה את שלמה לפני מותו להרוג את האיש המדהים הזה משום סיבה זניחה לחלוטין בעיני המלך עצמו - שהרג שני אנשים שהיו, כביכול, טובים וצדיקים ממנו - אבנר בן נר ועמשא בן-יתר (שם, ב' 6-5, 34-28). דויד ושלמה אינם מזכירים את רצח אבשלום ואת הצטרפותו של יואב לאדוניה בן-חגית, כביכול, אין כאן שום צד "אישי", וההוצאה להורג נועדה לשם הצדק הטהור. הציניות של דויד איננה מתבטאת רק בהעדפת אויביו מאמש בתוך עמו על פני נאמניו הקבועים(10), אלא אף בחבירה אל אויבי ישראל ומשעבדיו מזה דורות, הלא הם הפלשתים (שמואל א' כא 16-11, כז 7-1), בהם הוא הפיל חללים וכרת את ערלותיהם (שמואל א' יח 27-20). מעשה כזה נחשב מאז ומעולם לבגידה בעם ובמלכות, אך דויד יוצא גם ממכשלה זאת בשלום: הוא פושט על השבטים הנוודים שמסביב לצקלג, הורג את כולם מאיש ועד אישה, ומחלק את השלל לישובים העבריים שבדרום יהודה (שם, כז 12-8, ל' 31-26). מהשיחה של דויד עם אכיש מסתבר שדויד ממש שש לצאת עם הפלשתים להילחם נגד שאול. אכיש אומר לו: "ידוע תדע כי איתי תצא במחנה, אתה ואנשיך", ודויד עונה: "לכן אתה תדע את אשר יעשה עבדך" (שם, כח 2-1; וכאשר שרי הפלשתים קצפו על אכיש שצירף את דויד לצבאו נגד שאול, שוב פונה אכיש לדויד: "חי ה' (מלך פלשתי נשבע בה'!) כי ישר אתה וטוב בעיניי צאתך ובואך איתי במחנה כי לא מצאתי בך רעה מיום בואך אליי עד היום הזה, ובעיני הסרנים לא טוב אתה. עתה שוב ולך בשלום ולא תעשה רע בעיני סרני פלשתים"; ודויד עונה: "כי מה עשיתי, ומה מצאת בעבדך מיום אשר הייתי לפניך עד היום הזה כי לא אבוא ונלחמתי באויבי אדוני המלך" (שם, כט ו' - ח'). מקובל לפרש שדויד רק מציג עצמו בפני אכיש כנאמן לו, ובעצם הוא התכוון לשמש מעין "גיס חמישי" בצבא פלשתים. על פי פשוטו של כתוב, נראה לי שדויד באמת ובתמים התכוון לצאת אל הקרב ולהילחם באויבו הגדול, וללכוד בדרך הזאת את המלוכה. זאת הייתה מטרה שהוא סימן לעצמו מכבר, עוד מהימים בהם השתדך במלך, וכלפי חוץ הציג עצמו כמי שאיננו ראוי לכבוד הגדול, אבל יחד עם זאת, הוא עשה את המירב כדי שהנישואין בחצר המלך יתממשו (שם יח 24-17). לשיא הציניות וכפיות הטובה מגיע דויד ביחסו למואב. דויד עצמו ממוצא מואבי מצד סבתא רבתא שלו (רות א' 4-1, ד' 22-13), על כן, כשנרדף על ידי שאול, הוא הוביל את הוריו שיקבלו מקלט אצל מלך מואב (שמואל א' כב 4-1). וכיצד משיב דויד כגמולם לאלה שהצילו את משפחתו? כשהוא עצמו היה למלך, הוא נוהג בהם באכזריות מבהילה: "ויך את מואב וימדדם בחבל השכב אותם ארצה, וימדד שני חבלים להמית, ומלוא החבל להחיות, ותהי מואב לדויד לעבדים נושאי מנחה" (שמואל ב' ח' 2). אדם מן היישוב מתפלץ לנוכח התמונה המזעזעת שעולה מן הפסוק: קלגסיו של דויד משכיבים אנשים ארצה (מן הסתם כפותים), והורגים אותם לפי הגורל - שליש אחד להחיות, ושני שלישים להמית. התמונה הזאת מעלה על הזיכרון את האירועים הכי מזעזעים בתולדות האנושות - ואת כל הזוועה הזאת הוא ביצע כלפי מי שהצילו את הוריו כשהיה בסכנת מוות! וזאת לדעת, מעשי האכזריות המתוארים לעיל, אינם נעשים בסערת הקרב, אלא לאחר הניצחון, כאשר האויב כבר מושפל וכפות וחסר ישע. דברים דומים אנו קוראים על מעשיו ברבה, בירת העמונים - לאחר שיואב בן-צרויה מנצח אותה, מופיע דויד, שבזמן הקרב בילה בנעימים עם אשת אוריה החתי, ומשאיר את חותמו המזוויע: "את העם אשר בה (בעיר רבה) הוציא וישם במגרה ובחריצי הברזל ובמגזרות הברזל והעביר אותם במלכן (ק' במלבן), וכן יעשה לכל ערי בני עמון..." (שמואל ב' יב 31)(11). מהכרוניקות בספרי שמואל ותחילת ספר מלכים מצטייר דויד כבעל מוסר של שודד, שדם ניגר וגוויות מקוצצות אברים לא נחשבים בעיניו למאומה. מעשיו הם מסכת ארוכה של שפיכות דמים אכזרית, המתורצת במין מוסר מעוקם שהדעת אינה קולטתו: הזכרתי לעיל ברפרוף את פרשת ערלות הפלשתים, אך ראוי, לעניין זה, להרחיב מעט על כך - שאול חשב להפיל את דויד בפח, ועל כן הציע לו את בתו תמורת מאה ערלות פלשתים. הדבר ישר בעיני דויד - הוא ואנשיו מכים מאתיים פלשתים ומביאים את ערלותיהם למלך (שמואל א' יח 27-25). לא נותר לקורא אלא לתאר לעצמו את לוחמיו של דויד הולכים מגוויה לגוויה, מפשיטים אותן, מקצצים את הערלות, סופרים אותן ומביאים אותן למלך כדי שגיבורם יוכל להתחתן עם בתו! דויד שומע כי גוזזים את צאנו של נבל, וכאיש העולם התחתון המובהק, הוא פונה אליו ומבקש "דמי חסות" ("פרוטקשן"): "ועתה שמעתי גוזזים לך, עתה הרועים אשר לך היו עמנו, לא הכלמנום ולא נפקד מהם מאומה כל ימי היותם בכרמל. שאל את נעריך ויגידו לך, וימצאו הנערים חן בעיניך כי על יום טוב בנו (באנו), תנה את אשר תמצא ידך לעבדיך ולבנך דויד" (שם, כה 8-5). מי שראה סרטים על המאפיה האיטלקית באמריקה, יודע שזה בדיוק הסגנון של המאפיוזי - דיבור רך והתייצגות כקרוב משפחה ("הסנדק"!), ורמז ברור לנמען - למרות שהיה בידינו להרע לעובדיך (הרועים של נבל), הנה, ברוב אצילותנו, לא נגענו בהם, על כן עליך לשלם על כך! כשנבל מסרב לתת - נוהג דויד ככל איש "פרוטקשן" מהנחותים ביותר: הוא נשבע לא להשאיר לנבל עד הבוקר משתין בקיר (שם, שם, 22-21, 34). לולא התערבותה של אביגיל, והמנחה הגדולה שהיא העניקה לו (שם, שם 20-18, 31-23) - ללא ספק היה מקיים את הבטחתו והיה מטביע את שמחת הגז של נבל בדמו ובדם בני ביתו ועבדיו. מובן מאליו שאחרי מות נבל (שהקןרא יכול רק לשער את סיבותיו) מוסיף דויד את אביגיל לאוסף נשותיו. כיאה למאמין מהדרגה הנחותה ביותר, דויד משוכנע שאלוהים רב את ריבו בשל "צדיקותו" הגדולה. האיש הרשע הזה משוכנע שהאל עצמו "מגויס" לצד שלו: "וישמע דויד כי מת נבל, ויאמר, 'ברוך ה' אשר רב את ריב חרפתי מיד נבל, ואת עבדו חשך מרעה, ואת רעת נבל השיב ה' בראשו..." (שם, שם 39).
הגם שיש מלך בישראל, מקיים דויד מיליציה פרטית של ארבע מאות איש - "ויתקבצו אליו כל איש מצוק וכל איש אשר יש לו נושא (נושה) וכל איש מר נפש" (שמואל א' כב 2). הוא בורח, כאמור, לארץ הפלשתים ומקבל ממלכם את צקלג, ממנה הוא עורך פשיטות של שוד ורצח אל הגשורי, הגרזי והעמלקי, מכרית את כל האוכלוסייה, ולא משאיר לה שריד ופליט, ואת השלל הוא מחלק לזקני יהודה כדי לגנוב את לבם (שם, כז 12-7)(12) כיאה לשודד שאיננו כבול בעולו של חוק ובעולה של מלכות, הורג דויד את הנער העמלקי ("בן איש גר עמלקי") על מוצא פיו, מבלי לחקור אם דיבר אמת אם לאו (שמואל ב' א' 16-1). לקורא נודע מפרק קודם (שמואל א' לא 6-1) כי העמלקי שיקר, ואמר מה שאמר מתוך כוונה לקבל פרס מאויבו של שאול; אבל נניח שדויד האמין בכל לבו שהעמלקי דובר אמת, הרי בוודאי שאין לו דין מוות, כי הרי ביצע את מבוקשו האחרון של המלך הגיבור. וכי ראש כנופיה צריך לתת דין וחשבון על מעשי הזוועה שלו? דויד רואה עצמו רשאי להרוג את העמלקי בלי משפט, כשכוונתו הבלתי מסותרת היא להוכיח עד כמה הוא עושה חסד עם בית שאול, ועד כמה הוא מחזיר תודה תחת הרעה (שם, שם 16-14, ד' 10-9). מטרתו הבלתי נלאית של דויד הייתה ללכוד את המלוכה ולהעביר אותה מבית קיש לבית ישי. לאחר מות שאול הוא הומלך על יהודה, אך זה איננו מספק אותו, כי הוא מבקש גם את מלכותו של מפיבושת בן שאול. את המטרה הזאת הוא משיג אט אט במלחמה עקובה מדם ובתככים נסתרים (שמואל ב' ג' 1, 6, 21-12). והנה, כרגיל, מישהו אחר עושה עבורו את "המלאכה המלוכלכת" - שני שרי גדודים מצבאו של מפיבושת רוצחים את אדונם, ובדרך זאת מקצרים את הדרך של דויד אל מטרתו. הם מביאים אליו את ראשו של מפיבושת, שוב בתקווה לקבל על כך שכר (שם, ד' 8-4), אבל דויד החכם והערום, היודע כי לא יוכל לשלוט על ישראל, אם דמו של מפיבושת יהיה קשור בו, ולו בצורה עקיפה, הוא מצווה להרוג אותם, לקצץ את ידיהם ואת רגליהם ולתלות על הבריכה בחברון, וכך מצטייר שוב אויבו של שאול כעושה חסד עם צאצאיו (שם, שם ד' 3-2, 12-5). כי זאת דרכו של דויד תמיד - את החסד עם בית שאול הוא עושה אחרי מותם, כך נהג באבנר (שם, ג' 38-30), כך נהג בשבעת המוקעים מבני שאול, שאת חייהם קיפח באכזריות מפלצתית, תוך התחסדות דתית (ואת גוויותיהם המרקיבות השאיר מוקעות במשך חודשים - מהקציר ועד היורה!), וכך נהג בגוויות שאול ויהונתן (שם, כא 14-9).
דויד מפגין זלזול גם כלפי דם עבדיו. את השלטון על כל ישראל הוא משיג לאחר מלחמת אחים עקובה מדם משני המחנות (שם', ב' 17-13, 31-30, ג' 1). הוא ישן לו בנחת את שנת הצהריים עד הערב, מתענג בחיקה של אשת איש, וכשמספרים לו על מותם של לוחמיו (אשר הקריבו חייהם מבלי לדעת שהם מהווים מסווה לרצח אוריה החתי), הוא עונה מניה וביה: "כה תאמר אל יואב, אל ירע בעיניך אל הדבר הזה כי כזה וכזה תאכל החרב..." (שם, יא 25) (13). הדיון על דמותו של דויד לא יהיה שלם אם לא נקדיש מספר שורות על הנשים בחייו. שלא כדרך האופיינית לכתיבה המקראית, מרחיב הכתוב את הדיבור על יופיו וקסמו של דויד (שמואל א' טז 12, יז 42) ועל הנשים אשר חמדו אותו ואף פעלו כדי להימנות עם נשותיו (שם, יח 20, כה 20-18, 31-23, 42-40, שמואל ב' יב 5-2, 27). דויד מוסיף עליהן כהנה וכהנה (שמואל א' כה 43, ל' 5, 18, שמואל ב' ב' 2, ג' 5-2, ה' 16-13, יט 6), וביניהן מצויות, כמובן, גם נשי שאול (שמואל ב' יב 8). רוב נשיו ופילגשיו לא מנע אותו, כידוע, מלחמוד נשים לא לו. את מעשהו בבת-שבע ובאוריה החתי מגנה הכתוב עצמו (שם, יא 27 - יב 14), על כן לא אדון בכך כאן, לעומת זאת, אביא דברים על שתי פרשיות אחרות היכולות לחשוף טפח מאישיותו של דויד:
דויד הגיבור, שניצח את גלית והיכה ברבבות חיילי הפלשתים, במואבים, בעמונים, בארמים ובכל אויבי ישראל, חושש מעוצם ידו של אבשלום, ובורח יחד עם צבאו וגיבוריו מירושלים (שם טו 13), ואת מי הוא משאיר לשמור על ביתו, כשכל גיבוריו נסים על נפשם? את עשר הפילגשים! (שם, שם 16). כלום העלה דויד על דעתו כי הבן הסורר, המבקש ללכוד את המלוכה - יחוס על הפילגשים האלו? אלא שכרגיל בכל מעשיו - הוא נוהג בערמה - הפילגשים ישמשו לאבשלום פתיון, אשר ישהה אותו בירושלים, עד שדויד עצמו יצליח לארגן מחדש את צבאו המתפורר והנס על נפשו. ואמנם הפתיון הצליח - אבשלום נשמע לעצת אחיתופל, ובא אליהן לעיני כל ישראל (שם, יז 22). הפילגשים מילאו בגופן את התפקיד שיעד להן אדונן חסר המצפון, מעתה שוב אין לו צורך בהן - בחוזרו לירושלים לוקח אותן דויד ונותנן בבית המשמרת - "...וכלכלם, ואליהם לא בא, ותהיינה צרורות עד יום מותן, אלמנות חיות" (שם, כ' 3). לדויד יש רב מהמין הזה, עשר פילגשים פחות - מאי נפקא מינה? ובאשר לסבלן של הנשים האומללות, הנענשות על לא עוול בכפן, ונתונות במאסר לכל ימי חייהן - מי פתי ויקשה? גם מעשה האכזריות הזה נחשב לדויד למעשה של חסידות מופלגת. המקרא מתאר את המלך הזקן כקריקטורה של רודף נשים: "והמלך דויד זקן, בא בימים, ויכסוהו בבגדים, ולא יחם לו. ויאמרו לו עבדיו, 'יבקשו לאדוני המלך נערה בתולה, ועמדה לפני המלך ותהי לו סוכנת, ושכבה בחיקך, וחם לאדוני המלך'. ויבקשו נערה יפה בכל גבול ישראל, וימצאו את אבישג השונמית, ויביאו אותה למלך. והנערה יפה עד מאוד, ותהי למלך סוכנת ותשרתהו, והמלך לא ידעה" (מלכים א', א' 4-1). וכי לא נמצאה בכל עשרות נשותיו ופילגשיו אחת אשר יכלה לשמש למלך בתפקיד "בקבוק חם"? הסופר המדהים הזה, שידע מה קורה ביצועו של דויד, אולי התייחס לדברים הנ"ל ברצינות גמורה, אבל, ייתכן כי שלא במתכוון, נפלה לידינו תמונה גרוטסקית של חיי האישות של המלך הזקן. המאלף בתמונה הזאת הוא בעובדה שעבדי דויד למדו לחשוב בדפוסי המחשבה של אדונם, והם לא נזקקו כלל להסכמתו כדי לבצע את אשר עשוי לחמם את לבו. ובאשר לנערה - כשמדובר בצדיק בממדיו של דויד - מי בכלל צריך להתעניין בגורלה?
מפליא איך אדם נכלולי ומניפולטיבי כמו דויד מצליח לכבוש את לבה של ההוויה הישראלית לדורותיה, מפליא איך הוא מכל דמויות המקרא נבחר להיות המופת למושיע העתידי של עם ישראל, מפליא איך אנשי הדת ומעצבי ההלכה, הפכו את מלכותו לדוגמה של מלכות אידיאלית, הגם שאיש זה, הנחשב לסמל של מלך ההולך בדרכי האל - לא היה לו מושג מה הן מצוות האל הכתובות בתורה. מי שחשיבתו רציונלית, יודע שדויד לא יכול היה לדעת מה כתוב בתורת משה, כי היא כלל לא הייתה ידועה בימיו, ואפילו בימי יאשיהו הייתה בבחינת חידוש גמור (מלכים ב' כב 11-5), אבל על שלומי אמוני ישראל, המאמינים בכל לבם שהתורה ניתנה למשה מפי הגבורה, והייתה ידועה לבני ישראל עוד לפני כניסתם לארץ, עליהם "להזיע" קשות כדי לדחוק את מעשיו של דויד שיתאימו לתבנית מצוות התורה: דויד משבט יהודה מקריב קורבנות ולובש אפוד בד, בניגוד גמור למצוות התורה המייעדות תפקיד זה לכוהנים משבט לוי (שמואל ב' ו' 14-13, 18-17 לעומת במדבר ג' 10, טז 10-8, 35-28, יז 5).
בתורה יש שתי גירסאות באשר לאופן נשיאת הארון - לפי האחת נושאים הלויים בני קהת את הארון על כתפיהם, ולפי השנייה - נושאים אותו הכוהנים-הלויים, ואילו דויד האמור לדעת את הכתוב בתורה מרכיב את הארון על עגלה חדשה ובני אבינדב נוהגים בה (שמואל ב' ו' 5-2 לעומת במדבר ד' 16-5, ז' 9, דברים לא 9). בתורה כתוב שאיש טמא-מת צריך לעבור טקס טהרה שנמשך שבעה ימים, ובמשך התקופה הזאת איננו רשאי להיכנס למקדש ה'. לעומת זאת, דויד, שהוא טמא מת (על מות בנו מבת-שבע), איננו נוהג שום מנהג אבלות או היטהרות מטומאת המת - מתרחץ, סך את גופו, מחליף את שלמותיו ובא אל בית ה' (שמואל ב' יב 20-19 לעומת במדבר יט 22-14). לפי התורה, אישה מתחתנת בשנית איננה יכולה לשוב לבעלה הראשון, "כי תועבה היא", והנה דויד מחזיר אליו את מיכל לאחר שניתנה לפלטיאל בן-ליש (שמואל א' כה 44, שמואל ב' ג' 16-13 לעומת דברים כד 4-1). לפי התורה אסור להלין נבלת תלוי, ויש לקבור אותו בו ביום, לעומת זאת, דויד משאיר את גוויותיהם של שבעת בניו המוקעים של שאול מעת הקציר עד היורה (שמואל ב' כא 14-9 לעומת דברים כא 23-22). ממש נכמר הלב למראה המאמצים העילאיים שעשו פרשנים מאז ומעולם לתרץ את כל הסטיות האלו של דויד ממצוות התורה, אשר לדעתם הוא היה אמור ללכת לפיהן ולא לסטות מהן ימין ושמאל. ולא רק זאת, אפילו על חטאו המפורש, שגם הטקסט המקראי "מודה" שמדובר במעשה מסליד - ניאוף עם בת-שבע ורצח אוריה במסווה של נפילה בקרב (שמואל א' יא 27 - יב 12), אפילו על כך "טיהרו" חז"ל את דויד - "א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן: כל האומר דויד חטא, אינו אלא טועה, שנאמר 'ויהי דויד לכל דרכיו משכיל וה' עמו' וגו'. אפשר חטא בא לידו, והשכינה עמו?!...דא"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן: כל היוצא למלחמת בית דויד, כותב גט כריתות לאשתו..." (בבלי, שבת נו עא). כלומר, אין שום רע בניאוף וברצח, כי בלאו הכי היוצאים לקרב עלולים למות, ובלאו הכי הם משאירים גט על תנאי לנשותיהם - על כן מעשיו של דויד טהורים, וכשלג ילבינו! עד למידה כזאת של עיוות יכולים חכמים להגיע בחתירתם הנואשת להתעלם מהזוועות שהאיש הכריזמטי הזה ביצע לאורך כל חייו. לסיום הדיון הזה בדמותו של דויד צריך להיות הוגנים ולומר שבאמת מעלליו המזוויעים של דויד הם כאין וכאפס לעומת מעלליהם של שליטי העמים בתקופתו, ושל שליטי העולם "הנאור" עד ימינו. אבל כל זה איננו נוגד את ההנחה הבסיסית כי אדם נוכל, אכזר ומרושע כמו דויד איננו יכול לשמש דמות מופת בשום מובן, ובוודאי שאין אנו יכולים לראות בו אידיאל לשליט על עם ישראל לעתיד לבוא. ----------------------------------------------
1. סופר ממעריצי בית דויד, אשר חתר בכל מאודו להשמיץ את שאול ואת ביתו, החליף
בשמואל א' י"ד 47 את המילה "יושיע" ב"ירשיע". כל בר דעת חש בקריאת כל הפסוק עד כמה הייתה מלאכתו
גסה ומרושעת.
נובמבר 2005 |
