|
דמות האלוהים בבראשית פרקים ב'-ג'מאת: איתן קלישבסיפור הבריאה השני, משתנה דמותו של האל, בעיקר בהתייחסותו לאדם. מצד אחד, ה' דואג לכל צרכיו של האדם. לאדם לא חסר דבר מבחינה חומרית בגן עדן. דאגתו של האל לאדם באה לביטוי בעיקר בניסיונותיו למצוא לו בת זוג, לאחר שהגיע למסקנה כי "לא טוב היות האדם לבדו" (ב' י"ח). בניגוד לאל הכל-יודע בפרק א', שהבריאה שלו הייתה מפעל מתוכנן היטב, בפרקים ב'-ג' אנו נוכחים שאלוהים השאיר לאדם חופש בחירה, ומכאן ברור שההיסטוריה האנושית לא תתנהל לפי רצונו הבלעדי של האלוהים. בפרק ב' אנו נתקלים באלוהים שטועה, שלומד מהנסיון - דבר שיחזור על עצמו שוב בפרשת נוח. בכדי למצוא בת זוג לאדם, ה' מעביר לפניו את כל עולם החי, וכשהאדם אינו מוצא שם את זיווגו, אלוהים מפיל עליו תרדמה ומבצע בו ניתוח מופלא שבסופו הוא יוצר לו בת זוג אנושית. מצד שני, אלוהים חוסם את דרכו של האדם ל"עץ הדעת טוב ורע", שזה בעצם חסימת הדרך להתפתחותו של האדם, למילוי ייעודו כשולט ומנהל את העולם (דבר שהובטח לו בפרק א'). אלוהים נסוג מהבטחתו (או בריתו) עם האדם: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ: זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם. וַיְבָרֶךְ אֹתָם, אֱלֹהִים, וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים: פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ, וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ." - כיצד האדם חסר "הדעת" יוכל לנהל את העולם? כיצד האדם חסר המיניות יוכל לקיים את מצוות ה"פרו ורבו ומלאו את הארץ"? אלוהים של פרק ב' מציב את האדם במרחב מאוד מצומצם - גן עדן, ושם לאדם תהיה משימה מאוד מצומצמת - לעבד ולשמור את הגן (וכיצד יכול אדם חסר דעת למלא אפילו משימה צנועה זו?) - כמה זה רחוק מ"פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ, וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ." האדם נידון לחיות בגן עדן חיים של קבעון, חיים של דשדוש במקום - רחוק מאוד מהייעוד שנתן לו אלוהים בפרק א'. אלוהים דורש ציות עיוור ומלא לכל פקודותיו, וגם הימנעות מלהידמות לו: "וַיִּקַּח יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם, וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ. וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר: מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע - לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ. כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ - מוֹת תָּמוּת." על אי-ציות למצווה זו יבוא עונש חמור, ללא אפשרות של תיקון או תשובה, בדמות הגירוש מגן העדן. הרמב"ם מביא בכתביו סיפור ידוע על גוי אחד ששאל אותו, הכיצד זה שדווקא כאשר האדם מרד בקב"ה, הוא השיג את מעלתו כאדם? לרמב"ם יש תשובה לשאלה זו, אך אנו ממשיכים לשאול את השאלה הזו עד ימינו.
כיצד נסביר את התנהגות האל בפרק זה? מעבר לדרישת הצייתנות המוחלטת שאלוהים דורש ממאמיניו (ראה פרשת העקידה למשל), ישנם דברים בהם אלוהים אינו רוצה שבני האדם יידמו לו (בניגוד לכוונתו המקורית "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו"): "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים: הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ, לָדַעַת טוֹב וָרָע, וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ, וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים, וְאָכַל, וָחַי לְעֹלָם." אלוהים שנתן בפרק א' לאדם את כל המפתחות לניהול העולם, שעשה את האדם דומה לו בצלמו ובדמותו, מתחרט ואינו רוצה לתת לו את הדעת. הוא רוצה לבדל את עצמו מהאדם, הוא לוקח לידיו בחזרה את השליטה ואת ניהול העולם, ונראה זאת גם בפרשות הבאות. בפרק ג', לאחר שהתגלה לה' כי אדם וחווה לא צייתו לו, באים העונשים, ללא דיאלוג כמעט, ללא אפשרות של חרטה ותשובה: "אֶל הָאִשָּׁה אָמַר: הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ, בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ. וּלְאָדָם אָמַר: כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ - אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ, בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה. בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה, כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ, כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב."
פן נוסף, לא סימפטי, המתגלה לנו לראשונה בדמותו של האל, היא נטייתו להעמיד את נאמניו בניסיון - האם ישמרו את מצוותיו או יפרו אותם. בפרק ב' הניסיון הוא מאוד בוטה. אלוהים שולח אחת מחיות הגן - הנחש, אחד מברואיו - לפתות את האדם ואשתו: "וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהֹוָה אֱלֹהִים, וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה: אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן. וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל־הַנָּחָשׁ: מִפְּרִי עֵץ הַגָּן נֹאכֵל. וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן, אָמַר אֱלֹהִים: לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן. וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָּׁה: לֹא מוֹת תְּמֻתוּן. כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע. וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל, וַתִּתֵּן גם לאישהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל." נסיונות כאלו נפגוש לאורך כל המקרא, מנסיון אברהם בבראשית ועד לניסיון איוב בכתובים.
לסיכום, ראינו שלצד הקווים של אלוהים כשוחר טובת האדם, נוספו לאישיותו קווים לא סימפטיים: התכחשות להבטחותיו, רצון לשמור את האדם בדרגת התפתחות נמוכה, אי-רצון לתת לאדם להיות בצלם אלוהים, רצון לשמור את השליטה על בני האדם והעולם בידיו, ולא להתחלק בהם עם האדם, ולבסוף, נשאל את עצמנו: מה המסר שרוצה המחבר המקראי להעביר לנו בשני הפרקים הללו? המסר הוא לדעתי, כי אלוהים ביחסיו עם האדם רוצה ציות מוחלט, ועל אי-ציות נענשים בעונשים חמורים, ולא משנה מה ההצדקה של אותו אי-ציות.
אוקטובר 2019 |
