אודות צור קשר קישורים מדריך חוברות פעילות ספרי קודש תרומה English
תרמו לעמותת חופש
מאמרים וספרים לחיות חופשי יומן חדשות החזרה בתשובה יוצאים בשאלה השתלטות חרדית עיתונות חרדית במות חופש עוד
     ראשי > מאמרים וספרים  לגירסת הדפסה     

פרשת "נשא"

מאת: איתן קליש

בתקופת העלייה השניה רבו הרווקים והרווקות שלא נישאו עד גיל מאוחר, כי הקדישו עצמם למשימות לאומיות, לעבודה החלוצית ולהקמת קומונות.

א.ד. גורדון, הפילוסוף החילוני למחצה של העלייה השנייה, ביקר קשות את התופעה הזו. התייחסותו של גורדון לנושא מובאת בכמה מקומות בכתביו, וכן במאמרו "לבירור ההבדל בין היהדות לנצרות". במאמר זה תוקף גורדון את תפיסת האהבה הנוצרית, וגם את אידיאל הנזירות המשותף לנצרות ולבודהיזם. את רעיון הנזירות הוא תוקף מפני שהוא מבקש לדכא את יצר המין במקום להטות אותו לכיוונים נכונים כפי שעשתה היהדות:

"[...] וכשם שתכלית האדם היא לא בהתבטלותו, כי אם בהתעלותו, כך הם גם החיים. האדם מתחיל מן היחיד, וחיי האדם מתחילים מן הזוג, מחיי המשפחה. פה כאילו חיים מדרגה שנייה, במרובה, חיים, שיש להם כבר שטח ידוע. תכלית החיים היא לא נזירות ופרישות ('לא טוב היות האדם לבדו', 'לא תוהו בראה - לשבת יצרה'), כי אם טהרתם, טבעיותם, אמיתם, קדושתם של החיים [...] מותר להחליט, כי היהדות נתנה את הפתרון היותר נכון והיותר יפה, אם גם נשמרה טהרת המשפחה - טהרת הגבר כטהרת האשה [...]"

חופש

מה יחסם של אלוהים והתורה לנזירות?

אפשר להבחין ביחס דו-ערכי של התנ"ך אל הנזירות. הסיפור על שמשון מלמד שכדי להתקדש לאלוהים יש צורך בנזירות:

"וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִצָּרְעָה מִמִּשְׁפַּחַת הַדָּנִי, וּשְׁמוֹ מָנוֹחַ; וְאִשְׁתּוֹ עֲקָרָה, וְלֹא יָלָדָה. וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְהוָה, אֶל הָאִשָּׁה; וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ, הִנֵּה נָא אַתְּ עֲקָרָה וְלֹא יָלַדְתְּ, וְהָרִית, וְיָלַדְתְּ בֵּן. וְעַתָּה הִשָּׁמְרִי נָא, וְאַל תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר; וְאַל תֹּאכְלִי, כָּל טָמֵא. כִּי הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן, וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ כִּי נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר, מִן הַבָּטֶן; וְהוּא, יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד פְּלִשְׁתִּים."

אך זהו סיפור בודד בכל המקרא (אמנם ירמיהו מדבר על בני רכב שאינם שותים יין בהערצה), ושאר המושיעים/השופטים לא נדרשו לנזירות כלל. בפרשתנו אין כל הערצה לנזיר.

חופש

"כל ימי נזרו קודש הוא לה'" (במדבר ו, ח)

אדם מחליט ביום בהיר אחד להתנזר מן החיים. האם לדעת התורה הוא נוהג כראוי? האם נכונה היא תווית ה"קדוש" שהצמידו הבריות למסתגף המקצועי? האם אלוהים מצווה על נזירות? האם בעיני הדת היהודית האדם הנעלה הוא זה המואס בהנאות העולם, המתרחק מחברת בני אדם, ומסתגר מפניהם במנזר שתקנים כלשהו?

לא כך משתמע מפרשת השבוע שלנו. ברור ממנה שהנזירות היא לזמן קצוב וככפרה על חטא כלשהו.

וכך נאמר בפרשת הנזיר:

"איש או אשה כי יפלא לנדור נדר נזיר... מיין ושכר יזיר... שכר לא ישתה... כל ימי נזרו קדוש הוא לה'" (במדבר ו, ב-ח)

המשפט האחרון במובאה זו עלול להוליך למסקנה, שהנזיר הפורש מתענוגות החיים הוא הקדוש, והבוחר בדרך ההסתגפות בחר בעבודת ה' הראויה והרצויה. חיזוק לעמדה זו אנו מוצאים - לכאורה - גם בהערתו הבלשנית של הפרשן הנודע רבי אברהם אבן עזרא, המצביע על המילה "נזיר" כנגזרת מן המילה "נזר", שמשמעותה - כתר. שכן "כל בני אדם הם עבדי תאוות העולם, והמלך באמת, שיש לו נזר ועטרת מלכות בראשו, הוא כל מי שהוא חופשי מן התאוות" (שם על הפסוק). אבל המילים "כל ימי נזרו קדש הוא לה'" מלמדות שהמקרא התכוון לנזירות קצובה בזמן. יתר על כן, אם פירושו של אבן עזרא נכון, אם קדוש הוא המתנזר מיין בעיני התורה, אם פרישותו הינה דוגמא לדרך החיים הנכונה - מדוע בתום ימי נזירותו עליו להקריב קרבן חטאת, הרי זה הקרבן, שמקריב האדם שנכשל בחטא כלשהו?

חופש

הלא כך נאמר בכתובים:

"ועשה הכהן אחד לחטאת ואחד לעולה וכיפר עליו מאשר חטא על הנפש." (שם, יא)

מהו החטא, המעיב על מעשה ההתקדשות של הנזיר?

לפי פרשנים מסויימים מסתבר ש"מעשה קדושה" זה, הפרישות עצמה, היא החטא, ועל שחטא בנזירות מביא הנזיר קרבן כפרה. חטא גדול הוא, אם כן, להתרחק מן ההנאות שמזמן העולם. אסור למנוע מן הגוף את מה שהתורה התירה לו. אם כן הנזיר חוטא לפי התורה:

בתלמוד ניכר יחס אמביוולנטי לנזירות:

"אמר שמעון הצדיק [חי בתקופת בית המקדש השני]: מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא אחת. פעם אחת בא אדם אחד נזיר מן הדרום וראיתיו שהוא יפה עיניים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים. אמרתי לו: בני, מה ראית להשחית את שיערך זה הנאה? אמר לי: רועה הייתי לאבא בעירי. הלכתי למלאות מים מן המעיין, ונסתכלתי בבבואה שלי, ופחז עלי יצרי ובקש לטורדני מן העולם (כלומר יופיו הגופני, שהבחין בו לפתע, עורר בו יצרים רדומים ומחשבות גאווה). אמרתי לו [ליצרי]: רשע, למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך? במי שהוא עתיד להיות רימה ותולעה. העבודה [נוסח שבועה מקובל באותם ימים], שאגלחך לשמים." לשמע סיפורו של הצעיר התרגש שמעון הצדיק: "מיד עמדתי ונשקתיו על ראשו. אמרתי לו: בני, כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל." (בבלי, מסכת נדרים דף ט, ב)

לפנינו מקרה יוצא דופן שהחכם מאשר את דרכו של האדם המסתגף, האומר "לא" להנאות החיים. בדרך כלל החכם מעיד על עצמו ששלל דרך זו: "מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא אחת."

רבו הפרשנים ופוסקי ההלכה בישראל ששללו את הסגפנות כדרך המובילה אל הקדושה. זאת, בניגוד לדתות אחרות, מן הנצרות עד לדתות המזרח, שביאושן מאֶפְשרוּת השלמות העצמית בתוככי החיים, במסגרת החברה, המשפחה, הקהילה, העם והמדינה - בחרו בהתנתקות מקשרים אלו. הן כלאו את עצמן מאחורי כתלי מנזרים נוצריים, או התבודדו במינזרים בודהיסטים, והתנתקו מחיי החולין.

ואילו אצלנו, הושמה לראש הנזיר המתבודד והמסתגף - עטרת הקוצים של החוטא. אנו אומרים "כן" לחיים כמות שהם, כי "אין הקב"ה רוצה" - אם נצטט את דברי אחד מתלמידיו של האר"י הקדוש: "שיענה האדם את גופו. שלא ציוונו בכל התורה אלא יום אחד, שהוא יום כיפור, שנענה את גופנו לטובתנו לכפר על נפשותינו, וציווה, שנאכל ונשתה קודם לו." החיים עצמם, על יסוריהם והנאותיהם המותרות, הם זירת הפעולה של הקדושה היהודית.

וכך הגענו אל השקפת היהדות כלפי הנזירות. עולה ממנה, כי דמות האדם הרצוי בעיני היהדות, היא של אדם החי ונהנה מחייו, בגבולות שההלכה היהודית תחמה לו. גבולות אלו, הם המאפשרים לו לחיות חיים מלאים, בלא להיגרר אחר תאוות הלב סתם, בלא להתמכר ליצר כלשהו. כלומר, האדם השלם הוא האדם שהכרתו ורוחו שולטים ברצונות גופו.

 


יוני 2019



חברים ב- עוצב על ידי