אודות צור קשר קישורים מדריך חוברות פעילות ספרי קודש תרומה English
הספר: ויקרא את שמם אדם - פרשות השבוע בפעמת הזמן
מאמרים וספרים לחיות חופשי יומן חדשות החזרה בתשובה יוצאים בשאלה השתלטות חרדית עיתונות חרדית במות חופש עוד
     ראשי > מאמרים וספרים  לגירסת הדפסה     

פרשת "בהר"

"השמיטה", "היובל" ו"איסור ריבית" - עיונים בחוקים הסוציאליים של התורה

מאת: איתן קליש

כבר בפרשת "קדושים" ראינו כי אלוהים של ספר ויקרא אינו עוסק רק בענייני פולחן וביצור מעמדם של הכוהנים, אלא יש בספר זה חלקים העוסקים בהסדרת ענייני החברה והיחיד, כשהם מציבים אידיאלים מאוד גבוהים בתחומים אלו. האם הם באים ממקור אחר מאשר המקור הכוהני? לא לי לשפוט.

מכל מקום, פרשת "בהר" עוסקת רובה ככולה בהסדרת עניינים סוציאליים.

במרכז הפרשה עומדת מצוות "היובל" השומרת על הסדר החברתי ומגִנה על החלשים כמו העני, פושט הרגל שנאלץ למכור את ביתו ואדמתו, והעבד. המצווה הזו חשובה מאוד לשמירת מבנה החברה החקלאית והשבטית, הבנויה על בתי אב חופשיים. היא מונעת ריכוז אדמות לאחוזות ענק כפי שקרה ברומי למשל (הלטיפונדיות - אחוזות הענק של המעמד העליון), ויצירת מעמדות של חסרי רכוש ועבדים.

לצד אלה מופיעה דאגה למישהי נוספת, חשובה - האדמה. גם לה התורה דואגת ודורשת שיינתנו לה שנות מנוחה. הפרשה נפתחת במצווה לאומית וחברתית - מצוות השמיטה. פעם בשבע שנים על כל בעלי האדמה, החקלאים היהודים, להפסיק את עבודתם בקרקע ולתת לה לנוח! הם מצווים להפקיר את שדותיהם ומטעיהם לכל אדם!

קיימות מספר סיבות למצווה זו: ראשית, באמצעות שמיטת (עזיבת) האדמה, אנו מודים שהאדמה שייכת לאלוהים. שמיטת האדמה מזכירה לנו מי ברא את האדמה ולמי היא שייכת. האדם מבין שלא הוא הבעלים של האדמה, וכי הוא מחוייב להרפות מאחיזתו בה בשנת שמיטה. רעיון זה חוזר בהבלטה בסוף הפרשה: "כי לי [כל] הארץ."

שנית, הייתה אמונה שאדמת ארץ הקודש זכאית למנוחה כל שנה שביעית (כמו מנוחת השבת) וכך היא מחדשת את כוחותיה.

סיבה שלישית היא סוציאלית: כשהכל מופקר, כולם יכולים ליהנות מהפירות ובמיוחד העניים והחלשים. יש פה מחווה לערך השיוויון. התורה מדגישה כי אם מצוות השמיטה תישמר, יהיה שלום, יהיו גשמים ושפע גדול בארץ לאנשים ולאדמה.

חופש

נעבור למצוות היובל שהיא התקנה הסוציאלית המרכזית בפרשה זו. מצוות היובל, חלה פעם בחמישים שנה, כלומר, לאחר שבע פעמים של שנות שמיטה מגיעה שנת היוֹבֵל. שנה זו מקודשת לה', ובה לצד שמיטת הקרקע, משחררים את כל העבדים, וכל הקרקעות והבתים שנמכרו בעבר בגלל פשיטות רגל וחובות מסוגים שונים - חוזרים לידי בעליהם המקוריים. כך עושים מעין "ריסטארט" חברתי, מתחילים מהתחלה, והאדמה חוזרת לבעליה המקוריים. הדבר היה מאוד חשוב בתקופה שרוב הפרנסה הייתה מהחקלאות. בשנות בצורת חקלאים רבים שקעו בחובות, ולכן מכרו עצמם לעבדים, או שמכרו את נחלתם ובתיהם למלווים העשירים.

איסור ריבית - יש מצבים בהם אדם יורד מנכסיו ונזקק להלוואה. אלוהים מראה לנו מהם היחסים הכלכליים-חברתיים הרצויים בין אדם לאדם. הנותן הלוואה אסור לו לגבות ריבית עליה.

המחקר המדעי גילה כי תקנות אלו של שחרור עבדים, החזרת האדמות לבעליהן המקוריים ושמיטת כספים - היו נהוגות גם במסופוטמיה מתקופה מוקדמת (2,400 לפנה"ס) ונודעו בשם "דרור" או ה"מישרים". הם הונהגו בדרך כלל עם עלות מלך חדש לשלטון, כפרי יוזמתו, ולא ברציפות כמו שהמקרא מצווה כצו דתי. גם העבד (מבני העם) בבבל משתחרר כעבור שלוש שנים. ושוב, אפשר ללמוד עד כמה עם ישראל הושפע מחוקי עמי האזור גם במישור של חוקים הומניים.

בכמה מפרשיות התורה, כמו זו האחרונה, אנו קוראים על חוקים סוציאליים מופלאים, כגון חוק השמיטה וחוק היובל. אין ספק שחוקים אלו מבטאים כמה אידיאלים נשגבים של האנושות: צדק, שוויון וסולידריות. הבעייה היא שעיון במחקרים של ימינו מעלה שאותם חוקים לא מומשו בימי המקרא, כי הם היו מנוגדים לכל היגיון כלכלי.

חופש

הבה נבחן את החוקים הסוציאליים בפרשת "בהר":

שנת השמיטה: "ושבתה הארץ שבת לה'." - ספר ויקרא מצווה להפקיר את האדמה, את המטעים והכרמים, כל שבע שנים. בשנה זו בעל הבית לא מעבד את אדמתו, וכל עניי העיר יכולים לאכול מפרי אדמתו.

על השאלה ממה האיכר יתקיים בשנה זו, תשובת המקרא היא שה' יגדיל לו את היבול פי שניים בשנה הקודמת, וזו אינה תשובה מניחה את הדעת. לכן אין לנו כל עדות בספרות המקראית לסוגיה השונים, על כי בתקופת המקרא שמרו על חוק זה. להיפך, בויקרא כ"ו ישנה עדות לכך שחוק זה לא נשמר, ולכן באה הגלות.

בתקופת בית שני, בימי המשנה והתלמוד, קויימה מצווה זו רק ע"י חלק מן העם. מהמשנה אנו לומדים שהמצווה הזו לא קויימה כהלכתה. אנו לומדים על "סוחרי שביעית", יהודים שסחרו ביבולים שנותרו מופקרים בשדות. ר' ינאי קורא ליהודים לזרוע את שדותיהם גם בשנת שמיטה, בגלל גובה המיסים של הרומאים.

שמיטת כספים נזכרת בספר דברים, בפרשת "ראה", אך גם שם קרה דבר דומה. בספר דברים מצווים בני ישראל על ויתור כללי של החובות בשנת השמיטה. כל החובות בטלים בשנה השביעית. התוצאה הייתה שבני ישראל נמנעו מלהלוות לעניים כאשר קרבה שנת השמיטה, ומטרת המצווה - עזרה לעניים לא הושגה. בא הלל הזקן, במאה הראשונה לספירה, והכריז כי אפשר להעביר את שטר החוב לבית דין, בית הדין יגבה את החוב, והמלווה לא יעבור על חוק התורה. לתיקון זה קראו "פרוזבול", אך זה היה פשוט ביטול חוק השמיטה של התורה.

חופש

חוק היובל (ויקרא כ"ה) מצווה על החזרת כל האדמות והבתים לבעליהם המקוריים, כל 50 שנה, בתוספת שמיטת חובות ושחרור עבדים. אין כל עדות שחוק זה התקיים אי פעם, בתקופת המקרא או בימי בית שני. כבר חז"ל חשו כי יש משהו אוטופי ביובל. במסורת ההיסטורית שלהם נקבע העקרון שהיובל תקף רק בשעה שכל עם ישראל על כל שבטיו ימצאו ישובים על אדמת א"י, והארץ תהיה מחולקת שוב בין השבטים, לפי חוקת התורה. ישעיהו ליבוביץ' כותב כי היובל מביע רעיון המבטא תכלית ומגמה, אבל איננו מיועד להגשמה ממשית.

כאן אני ניצב בפני דילמה. מצד אחד האידיאלים המותווים בפרשות אלו הם אידיאלים שחשיבותם רבה, גם אם באותם דורות לא קוימו הלכה למעשה. מצד שני יכול אדם לטעון "אין גוזרין גזירה על הציבור אלא אם כן רוב הצבור יכולין לעמוד בה," ואפילו כי ישנה מידה של השחתה כאשר חברה אינה מתנהלת לפי החוקים שחוקקה לעצמה.

 


מאי 2019



חברים ב- עוצב על ידי