אודות צור קשר קישורים מדריך חוברות פעילות ספרי קודש תרומה English
עם אחד גיוס אחד
מאמרים וספרים לחיות חופשי יומן חדשות החזרה בתשובה יוצאים בשאלה השתלטות חרדית עיתונות חרדית במות חופש עוד
     ראשי > מאמרים וספרים  לגירסת הדפסה     

תזריע-מצורע

ויקרא יב1 - טו33

עיין ורשם: משה גרנות

זהו מחזור שני של פרשות השבוע באתר חופש
למעוניין מומלץ לקרוא את פרשת תזריע-מצורע שנכתבה במחזור הראשון

המחזור הראשון של פרשות השבוע התפרסם בספר "מפרי עץ הדעת"

המאמין הישראלי עומד לפני האל בחיל וברעדה, מתוך ידיעה כי לעולם לא יוכל להשביע את רצונו (כי אין אדם אשר לא יחטא - מלכים א ח45; כי לא יצדק לפניך כל חי - תהילים קמג2; כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא - קוהלת ז20), ולעולם יהיה נתון לסכנת השמדה בשל חטאים שהוא מודע להם, ושאינו מודע להם (ראו את הקללות הנוראות בויקרא כו ובדברים כח), וגם בשל סתם גחמות 'אלוהיות', שהאדם איננו מסוגל לרדת לחקרן (ראו דוגמאות של גחמות כאלו בשמות ד 26-24; מלכים א כ 37-35).

אחת מדרכי המילוט מזעמו התמידי של האל, שמציע המקרא, היא הפולחן - ניתן לפייס את האל בקורבן, במנחה, בנדרים.

הקרבת קורבנות לאלים ביוון העתיקה
אתונה, 420 לפני הספירה, מוזיאון הלובר, פאריס, צרפת

ספר הכוהנים, ששתי פרשותינו הן חלק ממנו, מציע מגוון של טקסים וקורבנות לכל אירוע ולכל חטא מודע ובלתי מודע. מסתבר, אבל, שמההקלה הזאת, מפני זעמו של האל, נהנים בעיקר הגברים, המורשים לקרוב אל הקודש, ואילו הנשים, לא רק שלא הורשו לשמש בקודש (אצל עמים אליליים היו גם נשים כוהנות), אלא שגם הוקצה להם נתח כפול של טומאה. דוגמה טובה לכך נמצאת בפרשת תזריע:

... אישה כי תזריע וילדה זכר, וטמאה שבעת ימים, כימי נידת דותה תטמא... ושלושים ימים תשב בדמי טהרה, בכל קודש לא תיגע, ואל המקדש לא תבוא עד מלאת ימי טהרה. ואם נקבה תלד וטמאה שבועיים כנידתה, ושישים יום וששת ימים תשב על דמי טהרה (יב 5-2).

לאחר שמסתיימים ימי הנידוי האלה של האישה, שהם מעין עונש על כך שילדה, ועונש כפול אם ילדה נקבה, היא חייבת להביא קורבן, ורק אז הכוהן יכפר עליה (שם, 8-6). כלומר, לא מדובר בקורבן תודה על הולדת הבן או הבת, אלא קורבן כפרה כדי לעבור ממצב של טומאה למצב של טוהרה.

הפולחן המקראי לא מצא דרך להודות לאישה ולשבחה על כך שהיא הנושאת היחידה בסבל המיניות (מחזור חודשי, הריון ולידה), והיא גם הנושאת היחידה בעול הזנת הילודים (ההנקה), אלא אדרבה, הוא מרחיק אותה מבית האלוהים, כמי שאיננה ראויה להיכנס בשעריו משום פגמיה.

לא רק לאחר לידה האישה טמאה, אלא גם בימי נידתה, ושבעה ימים אחר כך:

ואישה כי תהיה זבה, דם יהיה זובה בבשרה - שבעת ימים תהיה בנידתה, וכל הנוגע בה יטמא עד הערב. וכל אשר תשכב עליו בנידתה, יטמא, וכל אשר תשב עליו יטמא. וכל הנוגע במשכבה, יכבס בגדיו, ורחץ במים, וטמא עד הערב... ואם טהרה מזובה, וספרה לה שבעת ימים, ואחר תטהר (שם, טו 28-19)

שבעת ימים תהיה בנידתה
בקתת הנידות של הפאלאשמורה, אתיופיה
התמונה מתוך
http://www5.ocn.ne.jp/~magi9/isracame.htm
הערת המערכת: ראה גם
http://www.jdc.org/media_res/med_res_isr_pact.pdf
http://www.rabbinicalassembly.org/docs/Grossman-Niddah.pdf

הטומאה של האישה בימי נידתה מידבקת כל כך, עד שכל הנוגע בה, במשכבה, במושבה ובבגדיה, נדבק בטומאתה, וכדי שהיא תהיה שוב טהורה, עליה לשבת "שבעה נקיים" עד שתחזור להיות חלק מהעדה הקדושה, ותהיה מותרת לבעלה. בסוף התהליך, היא צריכה להביא קורבן, ואז יכפר עליה הכוהן לפני ה' מזוב טומאתה (שם, שם, 30). כלומר, דם הווסת נחשב לאישה למעין חטא שיש לכפר עליו.

הפלייתה של האישה בחוק, במנהג, בפולחן היא מיסודות ההשקפה האמונית של המקרא - האישה הרי 'בעונש' מאז ימי בראשית, כאשר קוללה על ידי האל עצמו: הרבה ארבה עיצבונך והרונך, בעצב תלדי בנים, ואל אישך תשוקתך, והוא ימשול בך (בראשית ג16). מכאן שכל הקשור במיניותה של האישה, במחזור החודשי שלה, בהריון ובלידה, הוא בבחינת 'ראיה' לחטא, ולעונש שבא בעקבותיו, ולכן, כל מה שנראה בעיני אדם רציונאלי בן זמננו כתופעות טבעיות, ואף כמבורכות, נראה בעיני הישראלי המאמין שחיבר תעודות אלו, כראיה לנחיתותה של האישה ולטומאתה.

על פי הנוהג והחוק המקראי מעמדה של האישה מתקרב יותר למעמד של רכוש מאשר למעמד של אדם: היא נחשבת בעשרת הדברות לחלק מ"כל אשר לרעך" בין הבית ובין העבד והאמה והשור (שמות כ 18-17), ובמקומות שונים אחרים היא מוזכרת בין שאר קנייני הגבר, כגון סוסים וזהב, כרם ובית (דברים יז 17-16, כ 9-5, רות ד 10-9). ברשימת השלל שבני ישראל בזזו ממדיין, מוזכרות הנקבות בסוף הרשימה אחרי הצאן, הבקר והחמורים (במדבר לא 35-32). האישה תלויה בנדריה באביה, או בבעלה, ואלה יכולים להפר את נדריה (במדבר ל 9-4), ובעלה יכול לקיים בה טקס קנאות, שהוא לא רק משפיל, אלא גם מפחיד:

... והעמיד הכוהן את האישה לפני ה' ופרע את ראש האישה, ונתן על כפיה את מנחת הזיכרון, מנחת קנאות הוא, והשביע אותה הכוהן... ייתן ה' אותך לאלה ולשבועה בתוך עמך, בתת ה' את ירכך נופלת ואת בטנך צבה. ובאו המים המאררים האלה במעייך לצבות בטן ולנפיל ירך. ואמרה האישה, אמן אמן... (במדבר ה 22-18).

כל המעמד המשפיל והמפחיד הזה, וכל הקללות האיומות האלו נועדו לאישה רק על סמך חשד, או על סמך קנאה סתם (ראו שם, 14-13). אם יש ראיה שהאישה שכבה עם גבר שאינו בעלה - דינה שריפה או סקילה (בראשית לח 24; דברים כב 21-20).

והנה, לא די בהפליה הקשה הזאת בחוק ובמנהג, בא נציג האל עלי אדמות ומדיר את האישה מהעדה בימים שבהם בא לידי ביטוי ייחודה כאישה וכאדם. נציג האל, הכוהן מגרש אותה מהסתפח אל נחלת האלוהים. כלומר, מלבד האימה הקבועה המרחפת מעל המאמין בשם העונשים הנוראים שיועדו לו, בשל עצם היותו ייצור חוטא, לאישה נוספת תחושת נטישה של אל ואדם בימי נידויה אלה.

המקרא הרי איננו מכיר בשכר ועונש אחרי המוות [1], על כן "הצדק האלוהי" חייב לבוא לידי ביטוי "בעולם הזה". ברוח הדברים האלה מביט המקרא אל מחלה ואסון שפוקדים את האדם כאל חלק מהעונש שיועד לאדם על חטא שחטא:

נער הייתי וגם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם (תהילים לז25).

... אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם... (שם, נה24).

זאת הרוח המפעמת, כמובן, גם בפרשותינו: אם מישהו נדבק בצרעת, בשחין או בנתק - סימן שיש בו חטא. מדובר במחלות מידבקות, שהמקרא, כמובן, איננו יודע את סיבתן, ואת האופן בו הן מידבקות. מי שנדבק במחלות אלו, נחשב על ידי הכתוב למי שדבקה בו טומאה, ועל כן, לא רק שהוא מורחק מהחברה (צעד הננקט, כמובן, גם היום כדי להגן את החברה מפני הידבקות), אלא אף משפילים אותו עד עפר:

והצרוע אשר בו הנגע - בגדיו יהיו פרומים, וראשו יהיה פרוע, ועל שפם יעטה, ו'טמא, טמא!' יקרא. כל ימי אשר הנגע בו יטמא טמא, הוא בדד יישב, מחוץ למחנה מושבו (ויקרא יג 46-45).

כהן בודק חולה בצרעת

זאת אף זאת, ריפויו של המצורע ממחלתו נחשבת לכפרת עוונות, כלומר, כל עת היותו חולה, הוא היה במעמד של ענוש בידי האל, וכמובן, לא תיתכן כפרה בלא דם על תנוך האוזן, על בוהן היד ובוהן הרגל וכו' (שם, יד 20-12, 25, 28, 29, 31). לא ניתן לכפר בלי דם, אלא שהאל עשה למאמין הישראלי "הנחה", והוא מסתפק בדם בעלי חיים כתחליף לדם המאמין עצמו.

מסתבר מפרשת מצורע שגם בזרע יש טומאה:

ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע, ורחץ במים את כל בשרו, וטמא עד הערב. וכל בגד וכל עור אשר יהיה עליו שכבת זרע, וכיבס במים וטמא עד הערב. ואישה אשר ישכב איש אותה שכבת זרע, ורחצו במים וטמאו עד הערב (שם, טו 18-16).

ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע

הפסוקים האלה נמצאים בקונטקסט של צרעת, שחין, נתק, וכד', ועל כן מעוררים במאמין תחושה של מיאוס עצמי, מיאוס מהגוף ומכל מה שקורה בו באורח טבעי ובריא. הפסוקים האלה ואחרים, הרואים בשפיכת זרע לבטלה חטא חמור שדינו מיתה בידי שמיים (בראשית לח 10-8), הובילו לאמונה, הרווחת גם היום בחוגים חרדיים, שבהלווייתו של מת, "הטיפות הסרוחות" עטות אחריו, ולכן יש למהר ולקבור אותו [2], לפני שאלה יפגעו במת וביורשים. והרי טקסים מן המין הזה גובלים ממש בפגאניות.

 


  1. ראו "על המוות ואחר המוות - עיוני מחקר במקרא" בספרי "אדיפוס ואבשלום", ידיעות אחרונות, 1986, ע' 89 - 139.

  2. ראו תיאור מעניין של התופעה ברומן של שפרה הורן "הימנון לשמחה", עם עובד 2004, ע' 16 - 18.


אפריל 2007



חברים ב- עוצב על ידי