אודות צור קשר קישורים מדריך חוברות פעילות איבחת סכין תרומה English
חופש - יומן אירועים - דת ומדינה
מאמרים וספרים לחיות חופשי יומן חדשות החזרה בתשובה יוצאים בשאלה השתלטות חרדית עיתונות חרדית במות חופש עוד
     ראשי > מאמרים וספרים  לגירסת הדפסה     

פרשת השבוע באתר חופש

למי שלא קרא - מומלץ לקרוא את ההקדמה

ואתחנן

דברים ג' / 23 - ז' / 11
מאת צופיה מלר

פרשת ואתחנן מתוארת ע"י פרופ' נחמה ליבוביץ (1) כ"אחת הפרשיות העשירות ביותר ברעיונות יסוד של תורתנו. יש בה מתן תורה ועשרת הדברות; רעיון אחדות אלוהים ("שמע ישראל"); מצוות אהבת אלוהים, תלמוד תורה ויראת אלוהים; מוצאים אנו בה את הפסוק הכולל כל התורה כולה ועשית הישר והטוב בעיני יהוה; את רעיון בחירת ישראל ואת מושג 'עם סגולה' ועוד כהנה וכהנה".

כאן נתייחס לעשרת הדברות בגירסתן הדברימית, שהיא הגירסה השנייה לזו שבשמות כ', ונבדלת ממנה הבדלי סגנון ותוכן קלים, כמו לגבי הנוסח הקשור בשבת - בה נעסוק בהמשך - שבשמות כ' / 8: שם כתוב זכור את יום השבת לקדשו, ואילו בפרשת שלנו, בדברים ה' / 12 כתוב שמור את יום השבת לקדשו. כן נבדלות שתי הגירסאות בנימוקיהן: בספר שמות מסתיים דיבר זה כי ששת ימים עשה יהוה את השמים ואת הארץ, את הים ואת כל אשר בהם וינח ביום השביעי, על כן ברך יהוה את יום השבת ויקדשהו (שמות, כ' / 11), ואילו בפרשת ואתחנן כתוב למען ינוח עבדך ואמתך כמוך וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך יהוה אלוהיך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה על כן צווך יהוה אלוהיך לעשות את יום השבת (דברים ה' / 15-14). כלומר, הנימוק לשמירת השבת בשמות מתייחס למצווה זו כקשורה בתופעה של בריאת היקום בידי אלוהים, כפי שהיא מסופרת בשבת בראשית של פרשת בראשית (בראשית ב' / 3).

מקומה של השבת בלוח השנה היהודי

כפי שראינו בפתח הדברים, מופיעים בפרשת ואתחנן מצוות וערכים העומדים במרכזה של האמונה היהודית, ועשרת הדברות, כיחידה או כמבוא לספר הברית, הן הקובץ המאגד קבוצת מצוות וערכים הקשורות ביחסים שבין האדם לאלוהיו, אך גם מצוות שבין אדם לחברו. בקובץ זה, כמו במקומות נוספים במקרא (2) נתפסת השבת לא רק כערך מרכזי באמונה הישראלית, אלא כעיקרה, שלא לומר תמציתה. הדגשים שונים ניתנים במקרא למשמעותו של יום זה ולמנהגים הכרוכים בקיומו, ובמהלך הדורות נכרכו בשבת מצוות רבות הנוגעות בשמה, והמשמשות מעין מראה להתרחשויות שונות בחיי האומה. להלן חלק מהן:

שבת בראשית - היא השבת הראשונה שלאחר חג הסוכות, ובה קוראים את הפרשה הראשונה של ספר בראשית. שבת שירה - שקבלה את שמה משירת הים שבפרשת "בשלח", הנקראת בה. שבת הגדול - היא השבת שקודם לפסח, ובעבר נקראה כך כל שבת שקדמה גם למועדים אחרים, ושמה בא לה ממלאכי ג' / 23, שנקרא בהפטרה של שבת שלפני הפסח: הנה אנוכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בוא יום יהוה הגדול והנורא.
שבת חזון - היא השבת שלפני תשעה באב, בה נקרא פרק א' בישעיהו כמפטיר: חזון ישעיהו בן אמוץ (ישעיהו א' / 1).
שבת נחמו - אף היא על שם ישעיהו מ' / 1, הפותח בנחמו נחמו עמי יאמר אלוהיכם, היא השבת שאחרי תשעה באב.
שבת שובה - או שבת תשובה - זו השבת שבין ראש השנה ליום הכיפורים, שבה נקרא המפטיר מהושע י"ד / 2: שובה ישראל עד יהוה אלוהיך כי כשלת בעוונתך, על שום הסליחות והתשובה בהן נוהג העם במהלך הימים הנוראים.

רצף של ארבע שבתות שלפני חג הפסח קשור אף הוא בפרשות או בהפטרות הנקראות בהן. הראשונה, זו שלפני חודש אדר קרויה פרשת שקלים; השבת שלאחריה, זו שלפני חג הפורים, נקראת בשם פרשת זכור; זו שלאחריה - פרשת פרה (אדומה), וזו שלפני ראש חודש ניסן - פרשת החודש.

רואים אנו, אפוא, שכל לוח השנה העברי קשור באופן זה או אחר ביום השבת. שכן, יום זה בעיני המאמין הוא היום שבו האדם היהודי נוטל לעצמו פסק-זמן מחיי היום-יום והעולם החומרי בו הוא שקוע כל ימות השבוע, ואמור להתייחד עם אלוהים, להתרכז בלימוד מעשיו ושליטתו של האלוהים ביקום, ולהתקרב אל עולם הרוח, שבימי קדם התמצה עבור המאמין היהודי בקיום מצוות הדת לבדן. ביטוי תלמודי לתפיסה זו ניתן למצוא במסכת שבת, י' / ע"ב: "אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, ואני רוצה ליתנה לישראל, לך והודיעם". והרמב"ם, בהלכות שבת, מציין כי על מצוות השבת אמרו כי שקולה היא כנגד כל המצוות שבתורה.

מלאכות אסורות בשבת

39 (ל"ט) מלאכות נאסר לעסוק בהן בשבת. אלו הן המלאכות להן נדרשו בעת בניית בית המקדש, והן נקראות אבות המלאכות. מלאכות נוספות שנאסרו בשבת הן אותן מלאכות הדומות לאבות המלאכות, ולהן קוראים תולדות. ל"ט המלאכות מחולקות ל-5 קטגוריות לפי עניינן:

11 מלאכות לתיקון ולהכנת צרכי אוכל: הזורע, החורש, הקוצר, המעמר, הדש, הזורה, הבורר, הטוחן, המרקד, הלש, האופה.

20 מלאכות לתיקון צרכי ההלבשה וההנעלה: הגוזז את הצמר, המלבינו, המנפצו (לסיבים), הצובעו, הטווה, המסך, העושה שני בתי נירין, האורג שני חוטים, הפוצע שני חוטים, הקושר, המתיר, התופר שתי תפירות, הקורע על מנת לתפור שתי תפירות, הצד צבי, השוחטו, המפשיטו, המולחו, המעבד עורו, הממרקו, ומחתכו.

2 מלאכות הקשורות לכתיבה: הכותב שתי אותיות, והמוחק על מנת לכתוב שתי אותיות.

5 מלאכות לתיקון דירה וכלים: הבונה, הסוחר, המכבה, המבעיר והמכה בפטיש. מלאכה שאינה כלולה בקודמותיה, והאחרונה בל"ט המלאכות היא ההוצאה וההכנסה מרשות לרשות. שלושה מנהגי חג האסורים אף הם כשהחגים חלים בשבת הם: תקיעת שופר בראש השנה, נטילת לולב בחג הסוכות, מקרא מגילה בפורים.

השבת כעדות

ויכולו השמים והארץ וכל צבאם, ויכל אלוהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה, וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה, ויברך אלוהים את יום השביעי ויקדש אותו, כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלוהים לעשות (בראשית ב' / 3-1). השבת שימשה כאות ברית בין אלוהים לעמו ישראל. זוהי הברית השלישית במערכת ארבע בריתות שכרת אלוהים עם האנושות. ארבע בריתות אלה ניתן לערכן במעגלים קונצנטריים, ההולכים ומצמצמים מאחד לשני את מספר בני הברית, והולכים ומרחיבים, לעומת זאת, את החובות המוטלות עליהם ובהתאם גם את התמורה הניתנת על קיומם. לכל ברית הוטבע אות משלה:

1. הברית עם נוח (בראשית ט'/ 17-1): ברית זו נכרתה עם כלל האנושות, ועליה הוטלו שבע מצוות בני נוח. את עיקרן של החובות המוטלות על האנושות ניתן למצות בשני אלה: (א) לא להרוג בני-אדם, כי בצלם אלוהים ברא את האדם: שופך דם האדם באדם דמו יישפך כי בצלם אלוהים עשה את האדם (בראשית ט' / 6); (ב) לא לאכול בשר בדמו (נפשו): כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה למאכל... אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו (שם, 4-3). התמורה אותה מבטיח אלוהים לנוח ולצאצאיו היא, שלא יבוא עוד מבול על הארץ, שהעולם לא ייהרס ועל האנושות לא תבוא כליה: ולא יכרת כל בשר עוד מימי המבול ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ (שם, 11). אות הברית היא הקשת בענן.

קורבנו של נוח
קורבנו של נוח
פייר פוג'ט, צייר צרפתי, 1694-1620
שמן על בד, מוזיאון לאומנות יפה, מרסיי, צרפת
באדיבות אתר www.artcyclopedia.com

2. הברית עם אברהם (בראשית י"ז / 4-1): זו ברית שנכרתה לא עם כל האנושות אלא רק עם אברהם וצאצאיו. אלוהים מבטיח שתי הבטחות: (א) להרבות את צאצאיו הרבה מאד: והפריתי אותך במאד מאד ונתתיך לגויים ומלכים ממך יצאו; (ב) לתת לצאצאיו את ארץ כנען: ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך את כל ארץ כנען לאחוזת עולם. החובה המוטלת על אברהם וצאצאיו היא למול את בשר העורלה, והמילה היא גם אות הברית.

עקידת יצחק
עקידת יצחק
רמברנדט ון-ריין, צייר הולנדי, 1696-1606
שמן על בד, מוזיאון הרמיטאג', סן פטרסבורג, רוסיה
(באדיבות אתר הגלריה של אולגה www.abcgallery.com )

3. ברית אלוהים עם משה וישראל בהר-סיני (שמות כ' ואילך): זוהי ברית שמתייחדת רק לשבטי ישראל ולא לכל צאצאיו של אברהם, ולכן גם אינה כוללת את ישמעאל ועשו. בברית זו מתחייבים בני-ישראל לקיים את כל מצוותיו של האלוהים. אלוהים מבטיח להם במעמד זה שתי הבטחות: (א) לקיים בהם את הבטחת הארץ לאברהם, (ב) לשכון בתוכם ולהיות להם לאל. אות הברית היא השבת: אך את שבתותי תשמורו כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם לדעת כי אני יהוה מקדשכם (שמות, ל"א / 13).

משה
משה
מיכלאנג'לו בונאורוטי, אמן איטלקי, 1564-1475
פסל שיש, כנסיית סן פייטרו אין וינקולי, רומא
(באדיבות אתר הגלריה של אולגה www.abcgallery.com )

הברית עם פנחס ואהרון (במדבר כ"ה, פרשת פנחס): אחרי חטא בעל פעור כשפנחס גילה נאמנותו ליהוה, הוא זוכה בכהונת עולם: והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם תחת אשר קינא לאלוהיו ויכפר על בני-ישראל (ראה פרשת פנחס באתר חופש).
שירות בני אהרון בקודש הוא בעת ובעונה אחת גם חובתם, גם התמורה הניתנת להם, וגם אות הברית.

טעמי מצוות השבת

ארבעה טעמים ניתנים במקרא למצוות השבת: הטעם האוניברסלי: כי ששת ימים עשה יהוה את השמים ואת הארץ... וינח ביום השביעי, על כן ברך יהוה את יום השבת ויקדשהו (שם, כ' / 11-8). כלומר, קדושתו של היום נובעת מברכתו של בורא העולם, אשר נח ביום זה לאחר ששת ימי המעשה. יש כאן מעין קריאה גם לאדם לחקות את מעשה אלוהיו, לנוח במעגל מחזורי שלאחר ששת ימי מעשה, ולכוון עצמו למשמעות הרוחנית של חייו.

הטעם הסוציאלי: למען ינוח עבדך ואמתך כמוך (דברים ה' / 14). ספר דברים, שנתחבר ככל הנראה מאוחר הרבה יותר מספר שמות, לדעת רבים מחוקרי המקרא בתקופתנו (3), משקף הווי חיים של עם היושב על אדמתו, ולא עוד של עם נווד, שהחוקה הניתנת לו מיועדת לתקופה כלשהי בעתיד. ומכיוון שכך, יש ברבים מחוקי ספר דברים ביטוי לגישה הומנית-אנושית יותר מזו של קבצי חוקים קדומים. גישה זו ניכרת, לעתים, בחוקים עצמם - שהצורך בהם מתעורר רק מתוך היכרות עם מציאות של התיישבות קבע (כמו הצורך במעקה לגג הבית) ולעתים היא ניכרת בהנמקה לחוקים, שיש להם מקבילות בקבצים הקדומים יותר, בשמות או בויקרא, לדוגמא. כך גם לגבי השבת: רק בקרב עם שחווה על בשרו חיי חקלאות בהם הוא נעזר בעבדים, שפחות ואמות, יכול היה להתעורר חוק הקורא להתחשבות בכל אדם העובד בזיעת אפיו כל ימות השבוע, והזקוק למנוחה מפקידה לפקידה.

בין נכסי התרבות היפים שהעניקה היהדות לאנושות מצוי גם הנכס הסוציאלי המתגלם בשבת. נוהג זה של מנוחה בפרקי זמן קצובים עונה לא רק על צורך פיסי-מעשי של התחדשות הכוחות, אלא גם על הצורך האנושי הבסיסי להעשיר את חיי הרוח שלו ולהזינם, ע"י מתן זמן וגירוי לעשות כן. ואמנם, צורך זה נתפס כצורך אנושי-אוניברסלי, והוא כולל את כל סביבתו האנושית של האדם המחוייב בהם: אתה ובנך ובתך ןעבדך ואמתך, וכן בעלי-החיים המשרתים אותו ושורך וחמורך וכל בהמתך וגרך אשר בשעריך. זהו מניין הזכאים למנוחת השבת הן בגירסה של ספר שמות (פרשת יתרו) הן בפרשה שלנו, ואתחנן. אך כאן יש מקום לשאלה: מדוע בשני המקרים לא נזכרת גם אשתו של הזכאי למנוחה?

על שאלה זו אפשר היה, אמנם, להשיב, כי זה מובן מאליו, שאשתו כלולה בזכאי-המנוחה, או כי הפנייה היא, בעצם, גם אליה מלכתחילה. ואולם קשה לקבל תשובה זו, משום שאין זו דרכו של החוק המקראי לכלול אוטומטית גם את האישה בכל פנייה אל האיש. האישה נזכרת רק כאשר יש התייחסות ספציפית אליה. יתר על כן: הפנייה הזו ביחיד או ברבים בספרי החוקים נתפסת ע"י חז"ל תמיד כלשון זכר בלבד. למשל: בדברים י"ט / 17 כתוב: ועמדו שני האנשים אשר להם הריב... בעניין עדות גזרו על פי פסוק זה ואמרו: "אנשים ולא נשים, אף שם אנשים ולא נשים" (הרמב"ם, הלכות עדות, ט' / א'). כלומר, כשרוצים שהחוק יתייחס גם לנשים - הדבר צריך להיות מצויין במפורש, על פי החוק המקראי. אם כך - השאלה בעינה עומדת: מדוע לא נזכרת כאן גם האישה לעניין המנוחה בשבת? או שמא היא נכללת, אוטומטית, במניין רכושו של האדם? לצד השור והחמור וכל הבהמות האחרות? אבל גם "בהמתך" נזכרת כאן כראויה למנוחה. רק לא האישה. ואולי הסיבה האמיתית לכך היא, שפעולות לשירותו של האדם (הגבר) שצריכות בכל זאת להיעשות - כגון הגשת אוכל - תיעשנה ע"י האישה? שאלה.

הטעם ההיסטורי-לאומי: וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך יהוה אלוהיך משם... על כן ציוך יהוה אלוהיך לעשות את יום השבת (דברים ה' / 15). גם טעם זה ראוי שיתקבל כערך אנושי-הומני ראוי, בבחינת: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך, אך מעבר לזאת - יש כאן פנייה אל הזיכרון ההיסטורי הקולקטיבי, שמחזק את התודעה הלאומית המשותפת, בקשרו את גורלו של העם כולו באגד האירועים המשותפים לבניו משחר היותם לעם. סיפורים מעין אלה הם הדבק המאחד כל קבוצת אנשים בעלי עבר משותף ותודעה משותפת, ועושה אותם לעם.

הטעם הדתי-לאומי: אך את שבתותי תשמורו כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם לדעת כי אני יהוה מקדשכם (שמות ל"א / 13). כאמור, השבת היא אות הברית לכך שעם ישראל הוא העם הנבחר ע"י אלוהים להיות לו לעם, ואלוהים הוא האל האחד והיחיד של עם ישראל. השאלה אותה יש לשאול בהקשר זה היא: מאחר שאלוהים נתפס במקרא כאלוהי העולם כולו, כלומר, כאל אוניברסלי שברא את היקום ושיכן בו את האנושות כולה, מדוע ייחד מצווה זו לפלג אחד קטן באנושות - בני-ישראל - ולא לכולה?

הטיעון, הכורך זה בזה זכויות וחובות, כפי שראינו לעיל, היה יכול לתפוס לו הוצעה התורה לבני שאר האומות והם סירבו לקבלה. ואולם - במקרא עצמו אין לכך כל רמז שהוא, ולכן נדרשו חז"ל להשלמת "החסר", לדעתם, ויצרו אגדות המספרות שכביכול כן היתה פנייה שכזו לשאר אומות העולם. אבל, כאמור, במקרא עצמו, שהוא ישראלו-צנטרי בתפיסת עולמו, אין לכך כל רמז, והשאלה בעינה עומדת.

המקושש

השבת ראוי לה שתוצב מעל לתקופה מסויימת ונסיבות מסויימות, או כפי שציינו לעיל - שלא תתייחד למלאכות הכרוכות בבניית המקדש ולנגזרותיהן. הפיכתה לערך דתי-לאומי מצמצמת את ערכו ואת משמעותו של היום לנסיבות מפורטות על פרטי פרטיהן של הלכות, נוהלים ומנהגים, שלא זו בלבד שהאדם הרגיל אינו יכול להכילן, ובשל כך הוא נעשה תלוי במתווכים שידריכוהו על כל צעד ושעל, אלא שהנסיבות המשתנות של החיים מחייבות אותו לעקפן, ובכך לחטוא לכוונתו העיקרית של ערך זה. להלן דוגמה: יש פעולות שהאדם המודרני בתקופתנו נצרך להן גם ביום השבת. מה עשו חכמים? מצאו דרך לעקוף את איסורי השבת, ולהיחשב כאילו הם קיימים בכל-זאת. הצורך לכתוב משהו בשבת דווקא - ושתיים מל"ט המלאכות הכרוכות בכתיבה הרי אסורות בשבת - הפך לעתים חיוני ממש. תיקנו, אפוא, שאם אדם משנה ממנהגו ומשגרתו, זו אינה נחשבת למלאכה אסורה. למשל: שיכתוב בעט ובו דיו הנעלמת מקץ 24 שעות, או אם הוא ימני, יכתוב ביד שמאל, ואז כתיבתו לא תהיה רהוטה ולא תיחשב למלאכה. זהו ה"שינוי" ממנהגו, הנדרש ממנו. כלל זה חל על מלאכות אסורות בתחומים נוספים, כגון הרמת טלפון מצלצל בשבת שאפשר שהוא מביא עמו הודעה גורלית - לא באמצעות חמש אצבעות של יד ימין, כדרכו, אלא, נניח, בעזרת שתי אצבעות של יד שמאל. התחכמויות מעין אלה פותרות, אמנם, בעיות לאלה המתעקשים לפרוט לפרוטות צווים ברוח ההלכה, אך בסופו של דבר יש בהם כדי לגמד את משמעותו העיקרית של יום זה, וכדי להפכו מערך נעלה למיטרד. אך יותר מכל אלה נפגמת משמעותו של ערך זה כאשר מקיימים אותו בקנאות על כל פרטיו ודקדוקיו.

דוד פרישמן
דוד פרישמן
סופר יהודי, יליד פולין, 1922-1859
מבוניה ומחדשיה של הספרות העברית החדשה
מיצירותיו: מעשיות (הר-סיני, עיר מקלט), סיפורים (ביער, לילית) ואגדות (אהבה, הגולם)

דוגמה מוחשית לעניין זה נוכל למצוא בספרו של דוד פרישמן (4), שרבים מן הסיפורים המופיעים בו מתייחסים לאותו עניין, וספציפית לנושא השבת מסופר בו סיפור "המקושש", שבפרפרזה הוא זה:

מעשה באיש מדלת העם, "מן הבונים אשר עשו על החומה ברעמסס, ושמו גוג בן בכר, והוא איש רש, אשר אין לו כל בלתי אם אישה חולה וארבעת ילדים קטנים, ויהי יושב גם הוא בסוכה קטנה אשר עשה לו בעצם ידיו, כי חרש עצים היה". יום אחד, מספר לנו המחבר, יצא אל מחוץ למחנה לקושש עצים כדי להבעירם ולחמם לבני ביתו בקור המדבר, ולהאיר את חשכת ערבם. יום שבת היה זה, אך טרם נתקבלו ע"י העם באותה עת החוקים המפורטים של שמירת השבת. והנה, בהיותו בשדה, נתקבל החוק החדש: 'ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון לאדוני, כל העושה בו מלאכה... יומת'. יומת? והעם שמע ושתק."

וכוהן צעיר", מוסיף המספר באירוניה מרה, "אשר לא יבש עור שמן המשחה מעל תנוך אזנו הימנית ומעל בוהן ידו ורגלו הימנית מלא את קול הקריאה ויוסף עוד: 'לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת'. ואחריו עלה כוהן כבד-בשר ועב-בטן עם צניף על ראשו וציץ על מצחו וכתונת תשבץ עם ציציות כנפיים על בשרו, והוא דיבר בקולו העב ויקרא: '... כל העושה מלאכה ביום השבת - מות יומת'. והעם שמע ולא האמין. מי יומת? מי ימית? ועל מה?". ומוסיף המספר ומתאר, באווירת אותם ימים, את גורלו של גוג, שלא שמע על הצו, וכששמע מפי האנשים - לא הבין מדוע נאסר עליו להביא זרדים לבני ביתו כדי שייחם להם, והוא פונה בתחינה לאנשים שהקיפוהו "אל נא אחים, אל נא תפריעו. העת קצרה, העצים דרושים לי מאד...". אך איש לא האזין לתחינתו. כושל הוליכוהו אל העזרה אשר לפני אוהל מועד, ושם שפטוהו וגזרו דינו לסקילה, ולא התחשבו בנסיבות המקילות, לא בדעת השופטים שחסו וריחמו עליו, ו"ברגע הזה השתער הכהן הגדול, פנחס בן אליעזר מעל מקומו. גבות עיניו רחבו פי שניים ותהיינה חשכות מאד. 'לא!', ואת המילה הזאת לא דיבר כי אם צעק! 'את זאת לא נעשה! את זאת לא אתן לכם לעשות! שבת היא לאלוהים - ועלינו לעשות מעשה פעם אחת ולא נשנה... האיש הזה מות יומת... וכל האנשים מסביב אשר שמעו, ענו אחריו: אמן ואמן".

וכך הוליכוהו לקול תרועות השופר והחצוצרות ויסקלוהו באבנים. וגם בתו הקטנה, יעקובה, אשר לא ידעה כי מתחת לגל האבנים הגדול אביה הוא השוכב שם, "ליקטה מעל פני האדמה אבנים קטנות ותהי משחקת בהן, ותשלך אותן על פני הגל".

אין זו אלא תמונת מצב שהיתה יכולה להיות ריאלית, לו קויימו כל אותם צווים אכזריים של המתת בני-אדם שהפרו נוהל זה או אחר - אף בלא שידעו הם, או שאר האנשים - מדוע, מלכתחילה, היה צורך לקיימם, לבד מן העובדה שהוראת אלוהים היא (כביכול), ואין לשאול עליה ועל סיבתה. נכון שאין זו אלא אגדה שחיבר פרישמן, ואין לה אחיזה במקרא, אך האם לא זוהי בדיוק גם דרכם של חז"ל ושל מפרשי פירושים ודורשי דרשות מבני-ישראל בימי קדם, שעד היום מצווים אנו לכבדם ולהישמע לפסקי הלכות שלהם? במה נופלת זכותו של פרישמן להשלים - ובאופן ריאלי ביותר - את החסר המקראי, מזכותם של פרשנים ודרשנים קדמונים? אתמהה.

מובאות:

1. ליבוביץ, נחמה: עיונים בפרשת השבוע. סדרה ראשונה, הוצאת המחלקה לחינוך ולתרבות תורניים בגולה, ירושלים, תשי"ח.
2. בראשית ב' / 3-1; שמות כ' / 11-8; ויקרא כ"ג / 3-1; דברים ה' / 15-12; ישעיהו נ"ח / 14-13; ירמיהו י"ז / 27-19; יחזקאל כ' / 7, 12; וכן - מזמור צ"ב בתהילים הוא מזמור ליום השבת.
3. סקירת המצדדים בדעה זו ותשובות המתנגדים ניתן למצוא אצל י' קויפמן: תולדות האמונה הישראלית, א-ג, ספר דברים, עמ' 112-81, הוצאת מוסד ביאליק, דביר, תשט"ו.
4. פרישמן, דוד: המקושש. בתוך: במדבר - מעשיות ביבליוגרפיות, סיפורים ואגדות. הוצאת כנסת, תל-אביב, תש"י, עמ' 63-55.



חברים ב- עוצב על ידי