פרשת השבוע באתר חופש

למי שלא קרא - מומלץ לקרוא את ההקדמה

עקב

דברים ז' / 12 - י"א / 25

מאת דן מלר

ערכה את הדף: שירה

פרשת "עקב" ופרשת "ואתחנן", הקודמת לה בספר דברים, הן שתי הפרשות המהוות מבוא למאתיים המצוות המעשיות מתוך תרי"ג (613) המצוות שבתורה כולה [1]. בפרשת "עקב" מופיעה, בין השאר, התנייה מעניינת שמתנה אלוהים לגבי הקשר שהוא מצפה לקיים בינו לבין העם: "והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ... ושמר יהוה אלוהיך לך את הברית ואת החסד". באומרו את המשפטים האלה מכוון הכותב, בין השאר, לכתוב בפרשה הקודמת - פרשת "ואתחנן", בפרק ו' החל בפסוק 1: "וזאת המצוה החוקים והמשפטים אשר ציווה יהוה אלוהיכם ללמד אתכם לעשות בארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה". בפרשת "עקב", פרק ז' החל מפסוק 13 מציע אלוהים "צ'ופר" - פרס משמעותי ביותר שיינתן לכל מי שיקיים את המוטל עליו, הכולל הבטחת חיים, רבייה טבעית ללא הגבלה, ירושת ארץ, צאן ורכוש, ופוליסת ביטוח מפני אויב וחולי עד קץ כל הדורות: "ואהבך וברכך והרבך וברך פרי בטנך ופרי אדמתך, דגנך ותירושך ויצהרך, שגר אלפיך ועשתרות צאנך על האדמה ... ברוך תהיה מכל העמים, לא יהיה בך עקר ועקרה ובבהמתך. והסיר יהוה ממך כל חולי וכל מדווי מצרים הרעים ... לא ישימם בך ..."

למעשה קיים בשני הפרקים ובשתי הפרשות הללו עימות רעיוני-ערכי בנוסח שבין פקודה לבין הצעה עסקית: בפסוק 4 בפרק ו' מציג אלוהים צו לבני ישראל, המתחיל במילה המחייבת 'שמע', וקובע: "שמע ישראל יהוה אלהינו יהוה אחד. ואהבת את יהוה אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". זוהי קביעה חד-משמעית האומרת: שמע, ישראל, שלא יהיו לך כל ספקות בעניין: יש אלוהים אחד ושמו יהוה, וזהו זה, סגרנו עסק. אתה מצווה גם לאהוב אותו ולא רק להישמע לו, אבל על כך יהיה לי איתך דיבור בהמשך.

אלוהים - מתוך בריאת אדם
מיכלאנג'לו בואונארוטי, צייר ופסל, איטליה, 1475-1564
הקפלה הסיסטינית, הוותיקן, רומא

זוהי, אפוא, תביעה מוחלטת, שאיננה מוצגת כבקשה הנובעת מתנאים מסויימים, מעסקה כזו או אחרת, אלא מובאת כתביעה חד-משמעית מכוח עצמה, בלא כל פרס לצידה. צו כזה, שניתן מידי אלוהים למי שאמור להיות עבדו, איננו מותיר לאדם מקום למחשבה, להרהור, וכתוצאה מכך לביקורת ולערעור אפשרי, בוודאי בלא הזכות לבחור גם באופציה שלא למלא אחר הצו.

לעומת צו זה, מציג פרק ז' בפרשת "עקב" צו אלוהי שונה, מואר באור אחר, והנוגד משמעותית את קודמו: מילת הפתיחה איננה חד-משמעית כמילת הפתיחה שמע, אלא בבחינת "אם תשמע": "והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ... ושמר יהוה אלוהיך לך את הברית ואת החסד". זהו צו המוצג בצורה אנושית-עניינית, מעין עסקה מסחרית ששכרה בצידה, מלווה בכדאיות הגיונית ומעשית, המעניקה פרסים למשתתפים בה. מעלתו של הצו בפרשת "עקב" שעשייתו היא אנושית, שעה שמילוי עיוור אחר צו אלוהי, כבפרשת "ואתחנן", משאיר את עושהו בתחום הנסתר, הכביכול אלוהי, שעל כל פנים אין לו כל נגיעה לבחירה אנושית כלשהי.

ה"צ'ופר" המוצע לעם ישראל בעבור קיום מצוותיו של אלוהים מכיל בקרבו בעיה מוסרית כבדת משקל. למשפט בפרק ז' / 16, המתאר את ביטוח הבריאות שיקבל עם ישראל לכל חייו אם ישמע בקול אדוניו, מצטרפת אמירה נוראה, שנותנת לגיטימציה אלוהית להשמדת עמים אויבים: "ואכלת את כל העמים אשר יהוה אלוהיך נותן לך, לא תחוס עינך עליהם"... ניחא "ואכלת את כל העמים", שהרי אין עם שלא נדרש בתקופה כלשהי בהיסטוריה שלו להילחם בעם אחר לצורך קיומו. מבחיל עד כדי אימה הוא השימוש הציני בכורח קיומי על ידי הפיכתו לציווי אלוהי, ובעיקר - הציווי הבלתי מוסרי בעליל, שלא לחוס ולא לרחם. חמלה ורחמים הן תכונות אנושיות, המאפשרות לאדם המצוי בעיתות לחץ להתאזן, לחשוב ולמנוע עצמו מעשיית מעשה מרושע, לא מוסרי או לא אנושי, שהוא עומד לבצע בשל תנאי לחץ כאלו ואחרים. ביטול המעצור הטבעי, האנושי כל כך והמוסרי כל כך כחמלה ורחמים, והמרתו במעשה רצח שעומד להתבצע בכל רגע, בייחוד השמדת עם, הוא המזעזע בקטע זה, ושום הסבר או צידוק שלאחר מעשה לא יטהרו את העוול המצוי במצווה "אלוהית" זו.

התניית מתן פרסים בהתנהגות טובה היא עניין מוכר, מקובל ונורמטיבי בחיים, אבל חשוב להדגיש גם את הפן השני שלו - העונש על ההתנהגות הרעה ועל אי מילוי הצו. גם כאן, כמו במקומות אחרים במקרא, אין אלוהים שוכח לחשוף את המקל לצד הגזר: "והיה אם שכוח תשכח את יהוה אלוהיך והלכת אחרי אלוהים אחרים ועבדתם והשתחווית להם - העידותי בכם היום כי אבוד תאבדון" (ח' / 19), או בהמשך הפרשה: "וחרה אף יהוה בכם ועצר את השמיים ולא יהיה מטר והאדמה לא תיתן את יבולה ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה אשר יהוה נותן לכם" (י"א / 17).

עין אלוהים הרואה את שבעת החטאים
הירונימוס בוש, צייר הולנדי, 1450-1516
מוזאון הפראדו, מדריד

שכר איננו בא, אפוא, ללא עונש. שכר ועונש הולכים יד ביד בכל ערוצי ההוויה, גם כאלו שאינם דתיים. אבל בעוד שבהוויה הכללית שכר ועונש הם תוצאה ישירה של החלטותיו האישיות, הפרטיות של האדם, הרי שבהוויה הדתית השכר והעונש נקבעים בידי "כוח עליון", וגם אם האדם אמור "להיות ילד טוב", אין השכר והעונש רלוונטיים למעשיו - ראה סיפורו של איוב. במסגרת ההוויה הדתית, בעיקר בממסד הדתי, קיימת נטייה "להוכיח" את כוחו ועליונותו, לכאורה, של האלוהים, בכך שהוא הגורם לא רק לכל הטוב בעולמנו, אלא גם לסבל ולמצוקה האנושית הכלל עולמית. כבר הדגשנו בפרשות קודמות את תירוץ השואה ב"פשעי העם היהודי" בגין "אי מילוי מצוות" (ראה פרשות "בחוקותי" ו"פינחס"). רבנים ועסקנים דתיים-פוליטיים מנצלים כל הזדמנות לקשור את העונש האלוהי לכל אסון ואירוע ציבורי שיש עימו נזק, והם מנצלים מערכת הקשרים זו לתועלתם העניינית. לפרשת אסון אולמי ורסאי בירושלים, למשל, חברו מייד טיעונים מרושעים מפי רב וחבר כנסת חרדי, שטענו שהאסון נגרם בגלל אי מילוי מצוות התורה, וכי ריקודים מעורבים של נשים וגברים הם הסיבה לאותו אסון: "צריך למנוע את כל הריקודים המעורבים האלה שהם גילוי עריות מדאורייתא. בכל פעם שאישה רוקדת עם גבר שהוא לא בעלה שניהם חייבים מיתה לפי התורה" (הארץ, 1.6.2001).

על הבעייתיות הקשורה בהתנייה כזו עומד פרופ' ישעיהו ליבוביץ [1,2], המציג את הניגוד העקרוני והמהותי בין "שמע" לבין "והיה אם שמוע". זה האחרון, או בנוסח פרשת עקב "והיה עקב תשמעון", הוא צו-בקשה ששכרה בצידה. מול צו זה מדגיש ליבוביץ את הצו המוחלט "שמע" שבפרק ו', הקובע בהמשכו את התביעה המוחלטת "ואהבת את יהוה אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". לדבריו, זהו צו "שאיננו נובע ממציאות המחייבת אותו, והוא גם לא מנומק בתוצאותיו, אלא כל תקפותו היא בו בעצמו". לא נאמר כאן דבר על מתן פרס למקיימיו, או אזהרה מפני אי קיומו, וכל כולו דרישה חד-משמעית לאהוב את אלוהים.

שאלה בסיסית-מקדמית היא, האם אפשר, בכלל, לצוות על אדם בתחום הרגש: לאהוב או לשנוא. איך בכלל ניתן לאכוף צו תמוה כמו "ואהבת". אפשר אולי לבקש, לקוות, לצפות, לייחל, אבל לצוות על האהבה? להאמין שהצו יביא את הצד אליו מכוון הצו, לביצוע שלו? מה זה, בכלל, "לאהוב"? מהן התחושות הרגשיות שאדם חייב "לבצע", על מנת לאהוב? האם כבוד שווה אהבה? שהרי האדם מסוגל ליצור בנפשו תחושה של כבוד, ולהחליט שמהיום והלאה הוא מכבד את, או חדל מלכבד את. גם הדיבר הרביעי מעשרת הדברות (שמות כ' / 11) מצווה על כיבוד אב ואם, ובמקום אחר (ויקרא י"ט / 3) על יראת אם ואב, אבל איננו מצווה על אהבת שני אלה בידי הבנים והבנות. את האהבה, מסתבר, משאיר האלוהים לעצמו בלבד: "ואהבת את יהוה אלוהיך", ואין הוא מסביר לבני תמותה כיצד יממשו את האהבה הזאת.

ליבוביץ [2] נדרש לסוגיה זו ומוסיף עליה שאלה: "כיצד ניתן בכלל להחיל על השם-יתברך או כלפיו קטגוריה אנושית זו של אהבה, כאשר ברור לכל בר דעת כי השם-יתברך אינו נתפס כי אם בתפיסה שכלית?" - הפתרון שמוצא ליבוביץ הוא בתרגום המילים "ואהבת את יהוה אלוהיך ... בכל נפשך ובכל מאודך" לקנאות למען האל, עד כדי הקרבת החיים על קידוש השם. דוגמה לקידוש השם נוטל ליבוביץ מרבי עקיבא, ומביא את האגדה הידועה, לפיה נידון עקיבא להיות נסרק עד מוות במסרקות של ברזל על ידי מלכות רומא (אלא אם יכפור בקיומו של אלוהים). רבי עקיבא מת על קידוש השם, ובכך נתן את נפשו כביטוי, לכאורה, לאהבה בלתי מסוייגת לאלוהים.

יד אלוהים
אוגוסט רודן, פסל צרפתי, 1840-1917
שיש, 1896, מוזאון רודן, פריז

אל מול רבי עקיבא, נציגו המובהק של מילוי הצו ההחלטי "שמע", ובעקבותיו ההמשך הבלתי מוסבר "ואהבת את יהוה אלוהיך ... בכל נפשך ובכל מאודך", מציג ליבוביץ רב אחר, את אלישע בן אבויה [3]. בעוד שרבי עקיבא ממלא בעיניים עצומות אחר הצו האלוהי של פרשת "ואתחנן", ומוכן לעשות מעשים שיש עימם הקרבת חיי אדם כביטוי לקנאותו הרבה לאלוהים, הרי התנא אלישע בן אבויה, שרמתו הרוחנית לא נפלה, מן הסתם, מזו של רעהו, נטל לעצמו את הזכות האנושית הבסיסית לפרש את הצו האלוהי כרצונו, במלוא שיקול הדעת, הביקורת וזכות אי-הקבלה, האפשרית כתוצאה מכך. ליבוביץ מביא את האגדה המספרת את סיפורו היפה, ההגיוני והעצוב של אלישע בן אבויה [3]. מי לידינו יתקע, שההלכה אמת והאגדה בדיה? שגם אם בדיה הייתה האגדה, ההיקש הפילוסופי ההגיוני שנובע ממנה הוא אפשרות קיימת. האגדה מספרת על התנא הגדול בתורה, אלישע בן אבויה, שעבר בפרדס, וראה כורם ניצב ליד עץ עליו קיננה ציפור. ראה אלישע את הכורם שולח את בנו הקטן לטפס על העץ, ומצווה עליו לשלח את הציפור וליטול את הביצים מן הקן. ביקש הילד לעשות כמצוות אביו, ובכך קיים שתי מצוות: מצוות כיבוד אב ומצוות שילוח הקן - שתי מצוות, כפי שמזכיר לנו ליבוביץ, עליהן נאמר בתורה "למען יאריכון ימיך": "כי ייקרא קן ציפור לפניך בדרך בכל עץ או על הארץ, אפרוחים או ביצים והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים - לא תיקח האם על הבנים. שלח תשלח את האם ואת הבנים תיקח לך למען ייטב לך והארכת ימים" (דברים כ"ב / 6-7). עלה הילד על העץ, קיים את שתי המצוות, נפל מהעץ ונהרג. אמר אלישע בן אבויה: "היכן יאריכון ימיו של זה? הרי קיים שתי מצוות ומת". הלך והיה לאחר.

"היה לאחר", על פי היהדות האורתודוקסית - מובנו הוא שלילי. כלומר, אינו מוכר עוד כיהודי על ידי הממסד הנורמטיבי. ביהדות הפתוחה, החופשית והחילונית יש למושג זה משמעות חיובית. אלישע בן אבויה קיים בנפשו וברוחו את הבסיס האנושי-תרבותי של ביקורת רעיונית, במקרה זה - ביקורת האל, וקיום הזכות האנושית לשנות מן הכתוב - לבדוק, לבקר, לערער, ובסופו של דבר - לבחור בדרך אחרת, שונה, עצמאית, אישית, עם כל כובד האחריות שהוא נוטל על חייו, הרוחניים והגשמיים כאחד.

המסורת היהודית דאגה לשמר את זכרו של רבי עקיבא בשל קנאותו הרבה לאלוהים, ובשל נכונותו לעשות מעשים שיש עימם הקרבת חיים על קידוש השם. אותה מסורת מזערה את שמו של אלישע בן אבויה והדיחה אותו מקרבה, בעוד שזכותו הגדולה עומדת לו כניגוד מוחלט לזו של רבי עקיבא: לא מוות על קידוש השם, אלא קידוש החיים למען ערכים שהאדם דוגל בהם, לצד האמונה או גם ללא קשר כלשהו לאמונה. אמונה עזה באלוהים איננה מצדיקה "קידוש השם", או במובנה הפשוט: התאבדות. לחיים, שיש בהם אמונה ותקווה, אין תחליף. גם לא באמונה צייתנית ועיוורת.

מובאות:

1. ישעיהו ליבוביץ: שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע. הוצאת "כתר", ירושלים, 2000. פרשת "עקב", עמוד 794.
2. שם, פרשת "ואתחנן", עמוד 781.
3. ישעיהו ליבוביץ: הערות לפרשיות השבוע. הוצאת אקדמון, ירושלים, 1988, פרשת עקב, עמוד 116.