|
מכתבי תגובה על הספר "ציידי הנפשות"
חזר בתשובה. מה רע? בתגובה למכתב "רגע אחד בבקשה, לפני שאתם חוזרים" (30.1): החטא הגדול ביותר של הזוג מלר הוא הריגת הפלורליזם, חופש הפרט וחופש האמונה. כאשר הציבור החילוני שומע וקור את טיעוניו של פרופ' מלר, הוא מזהה בורות ובערות, שימוש נלוז וסלקטיבי והלבשת תדמית דמונית על היהדות הדתית והחרדית עד כדי גלישה לשנאת יהודים ויהדות. יש הרבה מן הצביעות ואמירת אי-אמת בעובדות כביכול שעליהן מבססים הזוג מלר את טיעוניהם וקביעותיהם נגד המחזירים בתשובה. הטיעונים האלה נובעים, לדעתי, מכעס אישי. כמו כן הם חוטאים כלפי בנם ומדביקים לו את הסטיגמה של אחד שאינו יודע להבחין בין טוב ורע ובין אמת ושקר. אולי צריך להאיר את עיני צופיה ודן מלר כי הורה לא שוגה אם ילדו חוזר בתשובה, אלא להיפך - יש כאן ציון לשבח לכל הורה אשר חינך את ילדיו לחופש הבחירה והאמונה. אגב, אביב לביא, כותב הכתבה, לא משאיר ספק אצל הקורא באשר לדעותיו האישיות והזדהותו עם הכתוב בספרם של הזוג מלר. עד כאן מכתבו של מי שהוא שכיר של הציבור הישראלי משלם המיסים (לא חילוני מוצהר, כנראה). גם אנחנו, לא נשאיר ספק באשר לדעותינו האישיות ונציין:
ואלה הם מכתבי התגובה:
חוצפן(1) שנת 1998 רק החלה, אך דומה שכבר ניתן להכריז על הזוכה בפרס החוצפה לשנה זו. הקורא מאיר לב-רן, יועץ סגן שר החינוך והתרבות, זוכה בפרס בשל תגובתו על דברי הזוג מלר בעניין החזרה בתשובה ("חזר בתשובה, מה רע?", 6.2), במיוחד בשל המשפט: "הורה לא שוגה אם ילדו חוזר בתשובה, אלא להיפך, יש כאן ציון לשבח לכל הורה אשר חינך את ילדיו לחופש הבחירה והאמונה." זוהי הדגמה יפה של העיקרון "שלי שלי, ושלך גם שלי". הלא ידוע היטב שהחינוך הדתי, גם הממלכתי דתי וגם החרדי, אינו מאפשר שום מגע בין תלמידיו לבין מרצה חילוני כלשהו, ושילדים הגדלים במשפחות דתיות אינם חשופים לתרבות החילונית כלל ועיקר. יוצא מכך שמשפחה חילונית נדרשת לפתוח את שעריה למטיפים הדתיים החשוכים ביותר, אך ילדי הדתיים נשמרים מכל משמר מפני מפגשים העלולים, חלילה, לעורר אצלם שאלות וסקרנות אינטלקטואלית מינימלית. דוד בן עמי, תל אביב
חוצפן(2) קראתי את תגובתו של מר מאיר לב-רן, יועץ סגן שר החינוך, לכתבה "רגע אחד, בבקשה, לפני שאתם חוזרים" (30.1), וכאדם מסורתי הזדהיתי עם הרגשתו ודבריו. אבל דעתי על מכתבו של לב-רן השתנתה כאשר קראתי את ספרם של הזוג מלר, "ציידי הנפשות". הופתעתי להיווכח שכל טיעוניהם של המלרים, ככל שהם קשים, מבוססים על מקורות דתיים כתובים או על כתבות בעיתונים בעניין זה, ולא מצאתי שום ראייה לצביעות או לאי אמת מצידם. עם כל הקושי שלי בנושא - בהיותי יהודי מסורתי - אני סבור שמר לב-רן חטא כלפי המלרים, ובכך עבר עבירה הלכתית בהלבינו פניהם ברבים. טוב יעשה מר לב-רן אם יתנצל על דבריו מעל במה זו. יעקב הראל, תל אביב
חוצפן(3) בתגובה למכתבו של מאיר לב-רן, יועץ סגן שר החינוך והתרבות ("חזר בתשובה, מה רע?"), המאשים אותנו ב"צביעות ואמירת אי-אמת", נבקש להעיר: אלמלא הושמעו הדברים על ידי עסקן חרדי אורתודוקסי, לא היה אולי מקום ללעג ולבוז על הטפות המוסר המתחסדות שלו. אך מכיוון שלא כך הוא, יש לומר בצורה הברורה ביותר שלא מעסקנים חרדים נלמד מהו פלורליזם מהו, חופש הפרט מהו, או חופש האמונה. ראינו מהו "פלורליזם" אורתודוקסי ביחס לחילונים, ביחס לקונסרבטיבים, לרפורמים, או לבית המשפט העליון. למדנו מהו "חופש הפרט" של פוסקי הלכה אורתודוקסים ביחס לנשים, לגרים, ל"גויים", ל"ממזרים" - והיו לנו גם הרבה הזדמנויות להכיר מהו "חופש אמונה" לדעתם, שעה שהם מחטטים בצלחותינו, מתערבים בזכויותינו לחיי תרבות, נופש ותחבורה בימי המנוחה שלנו, במלבושינו ובשאר אורחות חיינו. גם רגישותו של לב-רן כלפי המתחרדים (המכנים עצמם "חוזרים בתשובה") ממש נוגעת ללב! משום מה לא גלינו אצלו רגישות כזאת ביחס ל"חוזרים בשאלה", שהוריהם החרדים קורעים עליהם קריעה ויושבים שבעה כמי שמת לו מת, או ליתר דיוק, מנדים ומפקירים אותם לנפשם. האין מקום לשאול, במילותיו שלו, "חזר בתבונה, מה רע?", וכאלה, למרבה המזל, יש הרבה יותר. זאת ועוד: האשמתו שמחבר הכתבה, אביב לביא, נקט, לדעתו, בעמדה אוהדת כלפי מה שראוי בעיניו לאהדה, היא מגוחכת ונלעגת בצביעותה השקופה גם כן: גם לו נכון היה הדבר, מתי גילתה העיתונות הדתית והחרדית עמדה סובלנית, אובייקטיבית ומאוזנת כלפי דעותינו, ערכינו והשקפת עולמנו, החילונים? מתי ניתנה לנו שם איזו זכות הבעת דעה - לחיוב או לשלילה - במכתב למערכת? הגיע הזמן שייאמר במפורש: לדמוקרטיה, לפלורליזם ולאיזון יש כללי משחק משלהם: מי שאיננו מוכן לשחק לפי כללים אלה, איננו רשאי לצפות שינהגו כלפיו על פי כללים אלה. ולבסוף, ניכר גם ממכתבו של האדון היועץ לחינוך ולתרבות שלא הטריח עצמו לקרוא בספר שאותו הוא תוקף. זו שיטה ידועה ומקובלת בעולמו ה"רוחני": לתקוף לגופו של אדם, ולא להתייחס לגופו של עניין. שהרי לו קרא בו, ודאי היה מקבל מענה ברור ומפורש לכל אחת ואחת מטענותיו. ד"ר צופיה ופרופ' דן מלר, תל אביב
פברואר 1998 |