אודות צור קשר קישורים מדריך חוברות פעילות ספרי קודש תרומה English
האם כשרות טובה
מאמרים וספרים לחיות חופשי יומן חדשות החזרה בתשובה יוצאים בשאלה השתלטות חרדית עיתונות חרדית במות חופש עוד
     ראשי > מאמרים וספרים  לגירסת הדפסה     



מעלליהן של דתות

על ספרו של ריצ'רד דוקינס "יש אלוהים? האשליה הגדולה של הדת"
מאנגלית - עדי מרקוזה-הס
ידיעות אחרונות, 2008, 571 עמודים

מאת ד"ר משה גרנות

קשה להצביע על רעיון חדש שספרו של דוקינס הביא לעולם, אך ללא ספק, פרסומו בעת הזאת, כאשר הפנאטיות הדתית הולכת ומקצינה, הולכת ומתפשטת, והעולם הנאור, התרבותי, החילוני, הולך ונסוג, מתנצל על זכותו להתקיים - בעת כזאת ספר כמו זה של דוקינס הוא ממש בחינת "מאסט". ועוד זכות אחת גדולה לספר הזה: הוא מפריך את הטענה הרווחת שהדת ביסודה היא חיובית ומוסרית, ורק פנאטים מן השוליים מעוותים ומסרסים אותה ומוציאים לה שם רע. דוקינס מוכיח כי הדת בשורשיותה היא שקרית, מבהילה, פלגנית, מעוררת מחלוקות ומדנים, מנצלת את חולשותיהם של בני האדם ושוללת קדמה. נוצרים שונאים יהודים, יהודים מודים לאלוהים על שאינם גויים, קתולים ופרוטסטנטים אוכלים אלה את אלה, מוסלמים מתאבדים וזורעים הרס בעולם - לא משום שהרעיון הדתי התנוון והתעוות אצלם, אלא משום שהם עושים בדיוק מה שכתבי הקודש דורשים מהם: היהודים צוו על ידי כתבי הקודש שלהם להשמיד עמים שלמים על נשים זקנים וטף; הנוצרים צוו על ידי "הברית החדשה" לשטום את היהודים שהרגו להם את אלוהיהם, והמוסלמים צוו על ידי נביאם להשמיד את כל מי שהוא בחינת "כופר" (עמ' 366 ואילך).


ריצ'רד דוקינס - יש אלוהים?

דוקינס מצביע על כך שרפובליקה שנוסדה על ידי אתיאיסטים כמו ארצות הברית (עמ' 68-63), הפכה במרוצת הדורות למדינה דתית חשוכה בעלת מאפיינים טאליבאניים (עמ' 408). 95% של אזרחי ארצות הברית מאמינים בקיומו של העולם הבא (עמ' 500), פוליטיקאי המצהיר על עצמו שהוא אתיאיסט - מצהיר בעצם על התאבדות פוליטית (עמ' 71), מיליוני אנשים מרותקים לתכניותיהם של כמרים "רועים", המטיפים בטלוויזיה ומגייסים תרומות ענק מצאן מרעיתם, שונאים הומוסקסואלים, מפלים נשים, מוכנים לרצוח את מבצעי ההפלות (עמ' 412 ואילך), ומייחלים למלחמה הארמגדונית הסופית, אשר תביא בעקבותיה את התגלותו המחודשת של ישו - וכל ההמון חסר הדעת הזה אין לו מושג (סטטיסטית!) מה כתוב בכתבי הקודש. הם אינם יודעים שהתנ"ך גוזר עונש מוות על ניאוף, ליקוט עצים בשבת, התחצפות להורים והיעדר בתולים בליל החתונה (עמ' 89). הם אינם יודעים עד כמה חסרת שחר היא תפילת המאמין, שבעצם מבקשת שחוקי הטבע יתבטלו למען מי שמודה שאיננו ראוי (עמ' 93). הם מאמינים באל כל יכול וכל יודע - מבלי לתת את הדעת ששתי תכונות אלו המיוחסות לאל סותרות זו את זו (עמ' 120).

דוקינס מבטל בלי קושי את הטיעונים "הפילוסופיים" למציאותו של אלוהים מבית מדרשם של תומאס אקווינאס ואנסלם מקנטנברי (עמ' 117 ואילך, 122 ואילך), וזאת באמת לא חכמה גדולה כי מדובר בטיעונים פרימיטיביים וחסרי שחר, אשר הופרכו מכבר. הטיעונים של תומאס מאקווינאס נסמכים על עיקרון הרגרסיה, לאמור: לכל מונע חייב להיות מניע, לכל סיבה יש סיבה קודמת, לכל מה שנראה מתוכנן חייב להיות מתכנן וכו'; אבל שואל דוקינס בצדק: מדוע נעצרת הרגרסיה הזאת אצל האל? מדוע לא להמשיך באותו העיקרון הלאה: מי מניע את האל? מה הייתה סיבת קיומו של האל?, מי תכנן את המתכנן וכו' (עמ' 179). כאמור, אלו אינן פרכות חדשות, אך איזכורן בספר הזה הן בבחינת חובה.

דוקינס מצהיר לאורך כל הספר שהוא דרוויניסט אדוק, אך ההבדל בינו ובין הקוטב ההפוך - הפונדמנטליסטים הדתיים - הוא בכך שאם להם יוכח בראיות חותכות שהדת היא הבל - הם ימשיכו להאמין ביתר דביקות, ואילו לגביו - אם יוכיחו לו בראיות שהאבולוציה ותיאוריית מלחמת ההישרדות הן טעות - הוא יהיה בהחלט מוכן להשתכנע (עמ' 401-399).

דוקינס דוחה בלי קושי גם את טענתם של המוכנים להישבע כי ראו את אלוהים, את ישו, מאריה או כל אחד מקדושי העבר - כתעתועיה של נפש האדם (עמ' 122 ואילך).

הראיה 'החזקה' של המאמינים הם כתבי הקודש שהתחברו ב"השראה אלוהית", וכאן מתעכב דוקינס באריכות על כל מארג השקר עליו מושתתים ספרים אלה, כמו למשל שהעולם נברא יש מאין לפני פחות מששת אלפים שנה, כשניתן להוכיח שאז הספיק האדם לביית את הכלב מזה אלפי שנים (!), שלא לדבר על הממצאים הגיאולוגיים והארכיאולוגיים המוכיחים בעליל שרשרת אירועים של מיליארדי שנים. הטענה שהתנ"ך מבשר את התגלותו של ישו היא קשקוש מוחלט, וכל הניסיון של הברית החדשה להוכיח שמוצאו של ישו הוא מבית דוד, וכי נולד בבית-לחם, עיר הולדתו של דוד - הוא חסר שחר וחסר טעם, כי הרי נטען שהוא נולד מרוח הקודש שהפרה את הבתולה; וכיצד יטען הנוצרי שהוא מונותיאיסט - אם עליו להאמין בשילוש הקדוש (האב, הבן ורוח הקודש), במריה שהפכה לאורך ההיסטוריה הנוצרית לאלה ובאלפי קדושים "המועילים" כל אחד בתחום אחר למי שמתפלל אליהם (עמ' 56 ואילך, 140 ואילך).

כתבי הקודש הפיקו צווים מבהילים, שהמאמין חייב לבצעם כדי לזכות בחסד האל, שהוא תעודת מעבר לגן העדן; והם גם מציעים למאמין דוגמות אמוניות שיש לחקות, ודוקינס שואל בצדק כיצד ניתן לקחת דוגמה מאלוהי התנ"ך המטביע את כל האנושות במבול והמעניש תמיד בהרג המוני על כל סטייה מציווייו? כיצד ניתן לכבד אל המתגלה בקנאה מינית מטורפת כלפי "אישתו" - עמו?, כיצד ניתן לקחת דוגמה מאנשי מופת כמו לוט שמציע את שתי בנותיו למתעללים ובלבד שלא ייגעו באורחיו? כיצד ניתן לקחת דוגמה מאברהם שעוקד את בנו ומוכן לשחוט אותו? (עמ' 348-338).

מסתבר שאפשר לקבל את האתוס של כתבי הקודש בימינו: על פי עשרת הדיברות, על פי הצווים הברבריים של ספר דברים ושל הקוראן - הטאליבאן הפגיזו בתותחים את פסלי בודהה הענקיים שבאפגניסטאן (עמ' 353)

מסתבר שאפשר בארץ טאליבאנית כמו ארצות הברית (ככלל דוקינס איננו חדל מלתאר את הפיגור הדתי של אזרחי ארצות הברית), אפשר גם אפשר לקבל את האתוס המעוות הזה של כתבי הקודש: המטיפים הטלוויזיוניים טענו שהאל העניש את ניו-אורלינס בהוריקן " קתרינה" (2005), משום שהניחו לקומיקאית לסבית להופיע בפניהם; והרי אם האל היה "בן-אדם", היה צריך להעניש רק אותה - מדוע להרוס עיר שלימה ולהרוג אלפים (עמ' 340)?

לדוקינס בקיאות יותר גדולה בברית החדשה מאשר בתנ"ך, והוא חושף בלי רחמים את כל מסריה המבהילים: בשורת האוונגליון היא בעיניו סאדו-מאזוכיסטית - כדי להביא גאולה לעולם, כדי לכפר על חטא "האדם הראשון" בגן העדן - חייב "האב", כלומר האל, להקריב את בנו. מכשיר עינויים (הצלב) הופך להיות סמלה של דת (עמ' 357 ואילך). הברית החדשה מאשימה את יהודה איש קריות ואת היהודים לדורותיהם בבגידה ביישו ובגרימת מותו, ודוקינס שואל, הרי מדובר בתכנית אלוהית להפוך את ישו לקורבן לגאולת האנושות - מה ההיגיון בשנאה הנוראה הזאת שגרמה לכל כך הרבה פוגרומים וגזירות (עמ' 359-358)? וכאן מרשה לעצמו דוקינס אף להתבדח: הרי האל ידע את האמת שלא היה כדבר הזה - "האדם הראשון", אם כן, איך יכול היה לחטוא מי שלא היה קיים? ולשם מה קורבנו הנורא של ישו (עמ' 360)?

דוקינס מוכיח כי הטענה של הדתיים שללא אמונה לא ייתכן מוסר - היא חסרת שחר לחלוטין: קודם כול, אם המוסר מתקיים מתוך ציות, מתוך רצון למצוא חן בעיני ההשגחה, מתוך תקווה לשכר (בעולם הבא) - זה לא מוסר שממש ראוי להתגאות בו (ראו עמנואל קאנט), וחוץ מזה, דוקינס, כבקיא לביולוגיה, מוכיח כי בעלי חיים מגלים אלטרואיזם כלפי בני מינם וגם כלפי בני מינים אחרים, תכונה שדווקא מחזקת את מעמדם במלחמת ההישרדות. ציפור המאכילה את גוזליה, ולפעמים גם גוזלים שאינם שלה (גוזלי הקוקייה) מבטיחה את המשכיותה, דגים גדולים המניחים לנקאים קטנים לנקות אותם מועילים לעצמם ולדגים הקטנים הסובבים אותם. יש בעלי חיים המאכילים את בני עדתם לשם פרסום ושליטה. אין ספק שאלטרואיזם מן המין הזה, ואף יותר מפותח, היה מנת חלקו של האדם הקדמון, עוד קודם שברא לעצמו אל ואמונה (עמ' 324-308). ובכן, מסתבר שאין צורך ביראת אלוהים כדי להיות טובים כלפי הזולת. אתיאיסטים הם על הרוב הרבה יותר מוסריים מן הדתיים שכל הטוב שלהם מופנה כלפי בני אמונתם, וכל השנאה כלפי בני דת אחרת.

דוקינס מביא סיפור מרתק בנדון: ב 1969 הוכרזה שביתת משטרה במונטריאול שבקנדה, ובעקבות כך הייתה ביזה נוראה, גניבות, ונדליזם, ואפילו רציחות. מסתבר שלאוכלוסיית מונטריאול, שרובה יראת שמיים, לא חסר באותם ימים אלוהים, אלא שוטרים בשר ודם (עמ' 326 ואילך).

וכי כיצד יכול אדם מוסרי לקבל היום את הנורמה של כתבי הקודש שאינה מכירה חברה בלי עבדות ואשר מגלה יחס מחפיר כלפי נשים (עמ' 375)?


ריצ'רד דוקינס
ריצ'רד דוקינס
פרופסור לביולוגיה, עומד בראש הקתדרה להנחלת המדע לציבור
אוניברסיטת אוקספורד, אנגליה


שלושה מכשולים גדולים עומדים בפני דוקינס להוכחת משנתו האתיאיסטית:


א)

כדרוויניסט הוא חייב להסביר כיצד מלחמת ההישרדות, שמענישה קשות מין המתקיים תוך בזבוז - איפשרה בזבוז נוראי כזה שהאמונה הדתית דורשת מהמאמינים? דוקינס מסביר שיש במלחמת ההישרדות תופעות לוואי, או "יריות סרק", כלומר, פעולות שנועדו למען הקיום, מאפשר לידם תופעות לוואי, ובלבד שהמטרה העיקרית תתממש. לדוגמה: אנשים נהנים ממין כדי להביא לעולם ולדות, אך הם יכולים ליהנות ממין גם כאשר הם לא מתכוונים להביא לעולם צאצאים. הטבע מרשה "יריית סרק" למען הפעולה העיקרית. ובכן מה הייתה הפעולה העיקרית, שאליה התלוותה "יריית הסרק" שהיא האמונה? צאצאים בטבע ואצל בני האדם מאמינים לאזהרות ההורים, וכך הם ניצלים מתאונות וסכנות - כ"יריית סרק" הם נשמעו להוריהם גם כשאלה נטעו בהם אמונות שבדו מלבם. בני אדם בנויים לאהבה (בלי אהבה אין נאמנות, ובלי נאמנות אין סיכוי רב לצאצאים לשרוד) - האהבה והנאמנות הופנו גם כלפי אותה ישות מומצאת - כלפי אלוהים (עמ' 273-237).

ב)

טענו כלפי דוקינס שהשליטים האיומים ביותר בהיסטוריה היו היטלר וסטאלין, והם היו אתיאיסטים - מכאן שאתיאיזם הוא אסון לאנושות. דוקינס מוכיח בציטוטים רבים מתוך "מיין קאמפף" ומתוך נאומיו של היטלר, שהוא ראה עצמו כשליחו של האל, הגם שבשיחות פרטיות ראה בנצרות ובבולשביזם מגיפות יהודיות. באשר לסטאלין (שלמד בסמינר לכמרים...) - הוא באמת היה אתיאיסט, אך שניהם לא גרמו לזוועות בעולם בשם האתיאיזם, כפי שעשו המאמינים בשם הדתות (עמ' 385 ואילך). מה שדוקינס החמיץ בטיעוניו הוא העובדה שהשניים למדו מהדת את כל כלליה והפכו את עצמם לאלוהים שאין לערער על דבריהם ויש לציית לציווייהם עד מוות. מה יכול להיות סממן יותר דתי מזה?

ג)

הבריאתנים (המאמינים שהכתוב בתנ"ך על בריאת העולם הוא אמת, ואילו תורת דרווין היא בדותא) טוענים כנגד דוקינס שיש במשנתו של דרווין שני פערים שלא ניתן להם הסבר: איך נוצרו החיים הראשונים ואיך נוצרה התודעה הראשונה. על כך אין לדוקינס תשובה, כי הרי המדע לא הצליח למצוא הסבר כיצד הופך חומר "מת" לחומר "חי", וכן לא הצליח להסביר איך בעל חיים, המונע על ידי אינסטינקטים, הפך לבעל תודעה; אך כל עוד לא נמצא מאובן של ארנבון בשכבה שמלפני קיום החיים עלי אדמות - דוקינס יעדיף את תורתו של דרווין על פני התורה הבריאתנית המציעה פחות מ 6000 שנה לקיום העולם. דוקינס מציע מטפורה יפה לדרך מחשבתו: אין טעם לחפש "וו שמימי" שעליו תולים את השאלות, צריך לחפש "עגורן" שיכול בהדרגה לפעול מפשטות למורכבות, והעגורן הזה הוא תורת האבולוציה של דרווין (עמ' 232-188).

אחת החולשות של "יש אלוהים?" היא בגלישות הרבות של דוקינס. כשהוא מתחיל לספר על ספרים שכתב, הרצאות שנשא, תכניות טלוויזיה שהנחה, כנסים וויכוחים שהשתתף - הוא שוכח את עצמו (ראו דוגמאות בעמ' 103, 180, 164, 224-223, 302, 306, 307, 338, 340,397, 400, 450, 453, 469, 499, 507, 511, 524, 543-541), וכן הדבר כאשר הוא שוקע בדיון על הישגי המדע (ראו לדוגמה עמ' 528-509), ולי הייתה תחושה עמומה שהדברים לא נכתבו ממש "לשם שמיים".

אני מודה ומתוודה, שהספר הזה גרם לי לא רק הנאה, אלא גם תסכול: מסתבר שרוב הטענות המופיעות בספר בעניין הדת, ובעיקר בעניינו של התנ"ך, מופיעות בספר שפרסמתי עשרים שנה לפני דוקינס (הספר שלו פורסם לראשונה ב 2006), הלא הוא "התנ"ך - כף החובה" (סטימצקי-תמוז, 1986), ושאת קיצור הדברים ופישוטם הבאתי בספר אחר ששמו "שיחות עם חוזר בתשובה" (עם חופשי, 1999). אני מציע תרגיל למי שקרא את הספר של דוקינס - שיקרא את כל פרק 2 - עמ' 49 ואילך, עמ' 89, 274, 338, 341, 344, 346, 348, 352 399, 484-481 וייווכח שאותם הדברים, לעיתים בניסוח כמעט זהה, כתובים בספרים שלי.

אל דאגה, אינני מתכוון לתבוע את דוקינס על הפרת זכויות יוצרים, כי הרי אין סיכוי שבעולם שדוקינס ידע על קיומו של סופר נידח שכתב בשפה נידחת (יסלח לי אהוד בן-עזר על השימוש במונח שלו), אך למרות הצו הפנימי להיות אציל נפש ומפרגן, אינני יכול שלא לחוש מתוסכל על כך שספר שדן בעיקרו במעקשיה של הדת הנוצרית, ושידיעתו של מחברו בתנ"ך לוקה בחסר (למשל, דוקינס מרבה לתקוף את האמונה בעולם הבא, מבלי להזכיר שהתנ"ך איננו מכיר בעולם הבא בכלל!) זכה לקבלת פנים כל כך חמה, כאשר ספר עברי שקדם לו בעשרים שנה, והוא (אין טעם להציג פוזה מצטנעת!) הרבה יותר ממוקד בתחומים שמעניינים את הישראלי העכשווי, נשאר מבויש על המדף.

ראו גם ביקורת קודמת לספר.


נובמבר 2008



חברים ב- עוצב על ידי