|
"פתרונות" הדת למוראות השואהמאת ד"ר משה גרנות יש מאמינים מצטנעים הטוענים שהם אינם מנהלים את הפנקסנות של הקב"ה, ולכן הם אינם יכולים להסביר איך האל אפשר את ביצוע הזוועות שהתרחשו בימי מלחמת העולם השנייה, אבל מקובל בידם שהאל מנהל את העולם בצדק ובחסד. פתאום, הצטנעות כזאת! התנ"ך יודע מה האל אוהב, שונא, מואס, מתעב, קוצף, ניחם. הוא יודע מה האל מדבר אל ליבו, וכמובן, התנ"ך יודע לצטט את האל למילותיו - כל נביא מתחיל את נבואותיו במילים הלא כל כך צנועות - "כה אמר ה'". גם חז"ל יודעים שהאל מבקש את לב האדם (רחמנא ליבא בעי), ושהאל יצילנו (רחמנא ליצלן), והם יודעים אילו תפילות צריך להתפלל כדי לרכך את ליבו. שלא לדבר על גאוני הדור שלנו כמו עובדיה יוסף שיודע כי מי שאינו מצביע ש"ס, האל יעניש אותו בגיהינום. הסאטמרים משוכנעים שהעונש הנורא הזה הגיע לעם ישראל כי הוא התבולל, "עלה בחומה", מרד בגויים והחליט להקים לעצמו מדינה - כלומר, הציונות היא אֵם כל הצרות (טיעון ממש זהה לטיעון של שונאי ישראל!). אם כך ילמדונו בני שושלת טייטלבאום איך זה שדווקא הציונים שעלו ארצה ניצלו, ואילו צאן מרעיתם של הצדיקים, שלומי אמוני ישראל, שקיבלו על עצמם עול תורה ומצוות, ואת עול הגויים - נספו במיליונים? יש דעה עוד יותר חכמה, אותה ניסח הרב (בעיני עצמו!) אמנון יצחק: יהודי אשכנז דיברו בשעת תפילה, חרה אפו של האל, ועשה בהם שמות. כפתור ופרח! הנה, יהודי בולגריה הספרדים, אשר לא רק דיברו בשעת תפילה, אלא אפילו יצאו יחד עם הרב למשחק כדורגל בשבת, והם ניצלו כמעט כולם - בגלל גבורתם ומוסריותם של העם הבולגרי שמנע את הטרנספורטים להשמדה. איך זה מסתדר עם התירוץ של אמנון יצחק? מה עוד? כן, חכם אחר ציין שהשואה באה כדי להציל את היהודים הנרצחים מייסורים יותר נוראים בגיהינום! ובכן, מיליון וחצי ילדים, שלא ידעו טעם חטא - נרצחו במיתות הנוראות ביותר, וכל זה כדי לזכות בגן-עדן! צריך טונות של טמטום ורשעות (כן!) כדי להציע "פתרון" כזה לאֵימָה הנוראה שנחתה על עם ישראל באמצע המאה הקודמת. מסתבר שהפנקסנות של הקב"ה כן פתוחה בפני יראיו, והם יודעים מי נדון על ידי האל לגיהינום, ומי לגן עדן. וישנה התשובה של ישעיהו ליבוביץ': אין האדם צריך לדרוש מהאל להיות "המנהל" של העולם. האל לא הציל אותנו מהאשורים, מהבבלים, מהרומאים, ממסעי הצלב, מהאינקוויזיציה, מהפוגרומים, מעלילות הדם, מהשואה - עולם כמנהגו נוהג. האל איננו "הפונקציונר" של האדם, המבקש ממנו רפואה, הצלה, רווחה כלכלית וכו'. המאמין מתפלל לכל אלה צריך לעשות כן כי כך צווה על ידי חז"ל אחרי שקלא וטריא, וחז"ל, אינם שליחי האל, אלא אנשים כמונו. האמונה באל היא עניין של בחירה, והמאמין מקבל את עול המצוות אפילו אם האל לוקח את נשמתו. לכן בעיני ליבוביץ', השואה היא מאורע כמו כל מאורעות ההיסטוריה החושפים את הטירוף האנושי. השואה איננה עונש, כפי שהקמת המדינה איננה גאולה ושכר - אלה מאורעות היסטוריים שאין להם שום קשר לאמונה. אני סבור שאף מאמין אחר בעולם איננו מאמץ את השקפת העולם האמונית הזאת של ישעיהו ליבוביץ'. האמונה מאז ומעולם היא מעין חוזה בין האדם לאל: המאמין נותן לו קורבן, מתפלל אליו, מתייסר, מסתגף, ממלא מצוות חסרות שחר, והאל נותן לו בתמורה בריאות, הצלחה, ניצחון בקרב ואריכות ימים. כך מתבטאת האמונה אצל כל העמים, וכך גם בישראל. אביא שלוש דוגמאות מתוך מאות, שבהן נחשף "החוזה" של המאמין עם האל: האל מבטיח לאברם זרע כמספר הכוכבים בשמיים, ואת "הארץ הזאת". אברם רוצה ערבויות: "אדוני ה' במה אדע כי אירשנה?", ואז האל פוקד עליו לקחת בעלי חיים לבתר אותם באמצע, ותנור עשן ולפיד אש עובר בין הגזרים כראיה שהאל "חתם" על הברית עם אברם (בראשית ט"ו). כך בדיוק נהגו בימי קדם לכרות ברית בין בני אדם. האל ומלאכיו מתגלים ליעקב בחלום, והאל מבטיח לו כמו לאברם את הארץ וזרע כעפר הארץ. בעקבות החלום נאמר: "וידר יעקב נדר לאמור, אם יהיה אלוהים עמדי, ושמרני בדרך הזה אשר אנוכי הולך, ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש, ושבתי בשלום אל בית אבי - והיה ה' לי לאלוהים" (שם כ"ח). אם האל ייתן, אני אחזיר לו. שאול רודף אחר דוד במדבר זיף. דוד מציג את עצמו כמי שאיננו מבין מדוע שאול רודף אחריו. אחרי שהוא לוקח את חניתו של שאול ואת צפחת המים, כעדות שיכול היה להרוג אותו, הוא פונה אליו: "למה זה אדוני רודף אחרי עבדו, כי מה עשיתי ומה בידי רעה? ועתה ישמע נא אדוני המלך את דברי עבדו: אם ה' הסיתך בי - ירח מנחה, ואם בני האדם, ארורים הם..." (שמואל א' כ"ו). לאמור, תקריב לאל קורבן, וכעסו ישכך. אברם, יעקב ודוד הם מאמינים בכל ליבם ובכל מאודם - ללא ספק, גם בעיני ליבוביץ' - וראה זה פלא - הם אינם מסכימים עמו - הם כן עושים את האל "פונקציונר" ו"מנהל העולם", ומשתדלים לקיים עמו משא ומתן של תן וקח. האמונה, הנפוצה בעולם באלפי גירסאות, נובעת מהצורך העמוק של נפש האדם שתהיה השגחה עליונה, שיהיה שכר הולם על מעשים, שתהיה תחושה שניתן להתגבר על מגבלת האדם כבן תמותה. האמונה מעניקה למאמין צרור שקרים, שכביכול עונים על כל שאלה ובעיה אנושית. התשובות "הנכונות" מצויות רק באגדות המחותלות בערפילי המיתוס בתקופה שלא היה תיעוד. עם התיעוד ההיסטורי - שום דבר לא מסתדר על פי הכללים האמוניים, אך זה לא מונע מהמאמינים להמשיך ולהחזיק בשקרים, כי הם איכשהו מרגיעים, ומסייעים לעצום עיניים מלראות נכוחה את המציאות כהווייתה. נקל "להסתדר" עם תורת הגמול השקרית של האמונה אם מסכימים לוותר על השכל הישר, על מבט ישיר על המציאות, על הישגי המדע ועל הקדמה, אבל כשדנים בשאלה התהומית של הבנת "ההיגיון האלוהי" בשנים הארוכות בהן התרחשה השואה, הרי מגיעים לאבסורדים ולטמטום שצריכים לזעזע גם את "השפוטים" לעבודת האל. ואף על פי כן... לדת אין תשובה סבירה לשום שאלה קיומית, אבל שיא הכישלון שלה הוא ב"תירוצים" שהיא מציעה לאסון הנורא שפקד את עמנו - לא בעולם המיתי הרחוק, אלא בעולם החדש המתועד, ושעֵדֵי הזוועה עדיין חיים בינינו. ------ אני מרשה לעצמי להפנות את הקורא לשניים מספריי: "התנ"ך - כף החובה", סטימצקי-תמוז 1986; "אמונה משלו - היהודי החילוני ומשנתו של ישעיהו ליבוביץ' ", מודן 1993. מרץ 2013 |