הנכם צופים בגירסת הדפסה של הדף/מאמר הנוכחי.
לחצו כאן לגירסה המקורית

מכתבים לנעמי

מהו במאי קולנוע?

שלום נעמי

את כותבת שברור לך מהו שחקן, כי רואים אותו בסרט, אבל מהו במאי קולנוע? ולמה הוא מרכזי? את שואלת: לא די בצלם ושחקנים?

למעשה, הבמאי אינו מביים קולנוע, אלא סרטים. הוא קובע דברים רבים הקשורים בסרט. למשל:

  • מה יהיה הסיפור של הסרט (קוראים לזה תסריט);

  • איך לצלם בכל רגע: האם מרחוק, כך שיראו את כל הכפר ואת הגיבור שלנו רוכב לאיטו על החמור, או לצלם את פניה של הגיבורה מקרוב מאוד (קוראים לזה קלוז אפ), כדי שנרגיש בעוצמה מה היא אומרת, חושבת וחשה;

  • איך להשתמש בתאורה: האם להאיר היטב את כל השטח המצולם, כדי שנראה את כל הפרטים במסיבת הנישואין, עם הריקודים, השמחה של ההורים, הפחד של הכלה והאח הקטן שזוחל מתחת לשולחנות וצובט ילדים קטנים ממנו, או להשאיר אפלולית בכל החדר, ורק השולחן הגדול שעליו כותב השבוי את המכתב מחזיר את האור ולכן חשים שעליו מתרחש הדבר העיקרי, או אולי האור בוקע מן הטלוויזיה שהגיבורים צופים בה, וכך רומז לנו הבמאי כמה היא חשובה להם;

הבמאי בוחר את השחקנים המתאימים לכל תפקיד, ואיך כולם ימלאו את תפקידם. הוא מחליט אם הסרט יהיה סיפור אהבה, או סרט מתח, או מערבון, או מפחיד (מה שנקרא סרט אימה). כל סיפור שיבחר וכל סוג סרט, יכול להיות מהיר או איטי, שמח או עצוב, מצחיק או משעמם. תלוי איך הבמאי משתמש בכל מה שבחר.

הבמאי, כמו כל אמן, הוא יוצר. כלומר, בורא עולם. בכל סרט הוא בורא עולם חדש. הוא קובע מי יחיה ומי ימות, מי לשבט ומי לחסד ואיך יתנהלו השבט והחסד הללו.

הרשי לי להאריך הפעם, כדי להציג בפניך אחד הבמאים האהובים עלי. לואי בונואל. הוא יצר סרטים בספרד, בצרפת ובדרום אמריקה. את הסרט הראשון עשה יחד עם חבר טוב, סלבדור דאלי, שהיה צייר חשוב. הסרט נקרא 'כלב אנדלוזי', והוא אינו דומה לשום סרט אחר שעשו בעולם. בסרט הזה רואים את כל הפחדים הכמוסים ביותר כאילו היו התרחשויות בפועל. לכן, למרות שהכל מצולם, נדמה לפעמים שזה מצויר, כי המציאות לא נראית כך, לפחות לא מבחוץ.

כל הסרטים של בונואל עוסקים במתח. לא כמו בסרט מתח, אלא כמו חוט מתוח בין שני אנשים, המושכים אותו כל אחד לכיוון אחר, עד שהחוט כמעט נקרע. זהו המתח בין הדחפים העמוקים שלנו, לבין האיסורים. בעיקר הוא עוסק באיסורים שמטילה הדת (הקתולית, במקרה שלו). הבעיה היא שבמשך הזמן האדם מפנים את האיסור, וממשיך לקיים את הקונפליקט בתוכו, גם בלי נוכחות כומר, או רב או נציג אחר של הממסד האוסר.

למרות שאת מעלה את שאלת הקונפליקט בין הענין שלך בקולנוע לבין ה"נכון" בחברה שלך ובתפיסת משפחתך, תסכימי שאכתוב לך גם על מקצוע השחקן?

    בחיבה
    אורה לב-רון


אוקטובר 2005