אודות צור קשר קישורים מדריך חוברות פעילות איבחת סכין תרומה English
הספר: ויברא האדם את אלוהים בצלמו
מאמרים וספרים לחיות חופשי יומן חדשות החזרה בתשובה יוצאים בשאלה השתלטות חרדית עיתונות חרדית במות חופש עוד
     ראשי > מאמרים וספרים  לגירסת הדפסה     

האמת טועה (*)

Se non e vero, e molto ben trovato

מאת עירון


Se non e vero, e molto ben trovato.
If it is not true it is very well invented. Giordano Brun: Degli Eroici Furori. Cardinal d’Este. Of Ariosto’s Orlando Furioso.

מלטינית:
אם אין זו אמת, הריהי המצאה מתוחכמת.
ג'ורדנו ברונו (1548 - 1600) היה מדען, פילוסוף ואסטרונום איטלקי בתקופת הרנסנס. ברונו הציג תאוריה אסטרונומית שסתרה את אמונת הכנסייה הקתולית והביאה לידי הוצאתו להורג. ברונו נחשב בעיני רבים ל"מרטיר" (קדוש מעונה) הראשון למען המדע.

(*) שם זה משמש כותרת-משנה לספרו של ד' ניצן: ויברא האדם את אלוהים בצלמו - האמת טועה, בהוצאת ספרי צמרת, 2010.

הקדמת המחבר

אלפי פעמים [אלפי?! מיליוני!] מטיחים יצגנים חרדיים למיניהם בחילונים, בפרסומיהם ובדבריהם, כי החילונים הם בבחינת '(אחים) תועי-לבב ותועי-דרך'.

זו דרך התבטאות מתנשאת של מי שכל החכמה נתונה כביכול בכיסם, ורק עמם תלין זו - החכמה - לעד. הלוא כל חילוני מכיר את הנוסח החרדי המילולי התקני: האמת האחת והיחידה, אמת מוחלטת ונצחית - האמת של הדת, שכל מי שאינו מקבלה כל-כולה הוא בגדר 'שוטה וקטן' [=קטן בדעת, בשכלו], ולחלופין: תינוק שנשבה (=ילד קצר-דעת, שאינו אשם בגורלו ואינו אחראי לבחירותיו ולדרך חייו).

[הרב עובדיה יוסף אף הוסיף 'הידור' (ישראל היום 30.10.2011) - בסגנונו ה'ציורי' ה'עממי' - בלגלגו על "הטמבל החילוני (ה) מסכן". גם 'טמבל', גם 'מסכן', כך נראה החילוני ה'מושלם' בעיני החרדים, לרבות מנהיגם-מוליך-עדרם.]


"הטמבל החילוני מסכן"
"הטמבל החילוני מסכן" (צילום כותרת המכתב)


החילונים 'משיבים' על הטחות בלתי-נלאות, מתנשאות ועולבניות אלו בדרכם הקבועה: שתיקת השלמה מתעלמת. שהרי החילונים מורגלים בהכנעה ערכית כלפי החרדים (מתוך רגשי נחיתות מוטמעים שבהם, ומתוך תפיסה שגויה של הדתי כמי ששומר כביכול על מורשת העם, ונושא-הדגל של נצחיותו לכאורה).

*  *  *

והנה נזדמן לו לאתר חופש [במכוון או במקרה - היינו-הך] אותו דובר חרדי טיפוסי (שבמקרה שלפנינו משתייך לחב"ד, אך לשיוכו הספציפי אין כל חשיבות, שהרי העימות - הרעיוני כמובן, לא האישי - איננו כלל עם תנועת חב"ד [שהיא עצמה מפוצלת] אלא עם האידאולוגיה האמונית בכללותה). והיתקלות מזומנת זו לאתר חופש נעשתה אף היא כמובן אמצעי ביקורת והתקפה חוזרת על החילוניות בלב מעוזה (=אתר חופש. אגב, הייתכן מצב מהופך - שדובר חילוני-דעתן יקבל רשות ביטוי ופתחון-דעת חופשיים בכלי-תקשורת חרדי? - רק בדמיון, וגם שם בוודאי לא!).

*  *  *

ופתאום - ברגע של שבירה ומשבר - חשו חילונים רבים כי תחושת המיאוס גואה בקרבם. ולפתע רצו לזעוק: דיי, נמאס!; נמאס המשחק המתגרה-מתמשך הזה, שחרדים (ודתיים בכלל) מטיחים בלי הרף בפרצופי החילונים, בנעימת רחמנות והשתתפות בצער המסכנים: אחים אתם - אך אחים תועים. ואלה, האחים - המוכתרים תמיד 'תועים' - מגיבים, כהרגלם, בדומייה; נעלבים ואינם עולבים (לא נעים... או - 'שלא יאמרו ששונאי דתיים אנחנו'...).

דיי, נמאס לספוג ולשתוק - ומשום כך כמה נחמד יהיה אם, לשם שינוי, ולו פעם אחת ויחידה, יעזו גם חברי מנזר השתקנים הקרויים חילונים להשיב למאשימיהם החרדים בסגנונם ובלשונם שלהם (של החרדים) - ויטיחו בפניהם בגלוי: אתם האחים התועים!

ולו פעם אחת... ולו כדי שיבינו החרדים ודומיהם - אחת ולתמיד - שגם לחילונים יש רגשות, כבוד עצמי, ובעיקר - השקפת-עולם אידאית מוצקה וברורה, השוללת לחלוטין את תפיסת-העולם שחסידי הדת - לכל סוגיהם - מחזיקים בה.

*  *  *

על היהודים התועים

יהודים תועים [אגב: הכתיב הראוי הוא בתי"ו, לא בטי"ת, כפי שנכתב בטעות באתר חופש במאמר יהודים "טועים"... הם מה שנקראים היום ה"חילוניים" (שהוא חלק מהתכתבות ארוכה בין חסיד חב"ד לבין צוות אתר "חופש" - הערת המערכת). תועה (ב)דרך, תועה-לבב - בתי"ו] הם למשל יהודים הכותבים שליט"א (=שיחיה לאורך ימים טובים אמן) ליד תוארו של אדם (גדול ככל שיהיה) שאיננו עוד, שנפטר מן החיים.

יהודים תועים הם מי שסבורים שבציינם שליט"א ובזעקם 'יחי אדוננו ומורנו ורבנו מלך המשיח לעולם ועד!' כל רגע ורגע הם מקרבים את ה'גאולה' (האמתית והשלמה - או השקרית והמדומה?).

יהודים תועים הם יהודים המאמינים (בתום-לבם, או בכסילותם) בכל הגרסאות הרעיוניות האין-סופיות שבמקורות על ביאת המשיח.

יהודים תועים הם מי שביהירות מכוערת ובשחצנות מגונה מעמידים-מחשיבים את עצמם מנושאים אין-סוף דרגות מעל כל שאר בני-האדם (רק משום שזה הייעוד ה'נעלה' שהועידו להם כוהניהם הקדמונים בכתוביהם העתיקים). יהודי הוא קדוש מעצם הווייתו - כך הם חושבים על עצמם, אותם צנועים מצטנעים.

[והלוא - בסופו-של-דבר ולאמתו-של-דבר - כל אותם עליוני-עולם-בעיני-עצמם אינם אלא בשר-ודם, נתונים למגבלות החיים, כפותים לצורכי העולם, נשמתם לא חוצבה מתחת לכיסא-הכבוד, והריהם ככל האדם (ובתוך נפשם - הם יודעים זאת).]

יהודים תועים הם מי שמאמינים - בנואלותם התמימה - כי שיא-כל-השיאים של התרבות האנושית הוא הקרבת קרבנות בבית-המקדש (עם אש מן השמים ושאר הבלי דמיון).

יהודים תועים הם מי שמאמינים - בתום-לבם או בקלקלת מוחם - כי אם רק יקיימו עוד מצווה (ויעודדו אחרים - יהודים ושאינם-יהודים - לקיים זאת), ועוד אחת, ועוד אחת...; אם רק יעשו זאת, הם סבורים - סוף-סוף יואיל אלוהיהם לשמוע את שוועתם ולשלוח אליהם את משיחם, שבזכותו יגשימו את משאת-נפשם ה'עילאית': הקרבת קרבנות בבית-המקדש.

יהודים תועים הם מי שלבם נפתה להאמין (במשוכנעות תמימה) 'שהכול' - שהכול נהיה ב'דברו'; שהכול בידי 'שמים'; שהכול ב'השגחה פרטית'. לעומתם, אחרים סבורים שאין 'שהכול' זה אלא בטל מכול וכול.

יהודים כאלה וכיוצא בהם הם-הם היהודים תועי-הדרך ותועי-הלבב.

אבל כידוע דבר לא יסירם מדרכם, כשם שדבר לא ישנה מיהירותם, ודבר לא יסלק את הכסל ממוחם. שהרי זה דבר משלי לעניין זה (ואין חובה לקבל את דברי משלי כולם): אם תכתוש את האוויל במכתש בתוך הריפות בעלי לא תסור מעליו איוולתו (כז22).

כך הוא כאשר איוולת קשורה בלב נער (שם, כב15).

[במענה לדברינו יש ליהודים המאמינים תשובה אחת, קבועה, סטנדרטית ושבלונית - ציטוט מפתיחת שולחן ערוך: אַל יבוש (=יתבייש) מפני המלעיגים עליו בעבודת השם. אלא שלעולם אין אנו מלעיגים, וכל שכן שונאים, כלל וכלל. אנו רק מנהלים עימות רעיוני - אמנם נוקשה, חריף ומר - אבל בהחלט לגיטימי, הוגן וכן, גלוי ויושרני.]

*  *  *

על אמונות שגויות ונושנות

הטענה השגורה והנפוצה בזכות מערכת האמונות הללו היא שהן - אמונות אלו - בסיס הקיום של העם היהודי לנצח-נצחים, ומשום כך אסור לערער עליהן ואותן, ויתרה מזו - חובה לממן מאות-אלפי צעירים שישנו וישננו אותן ['והגית בו'] יומם-ולילה.

אמונות שגויות - שאינן אלא דעות אנושיות שגויות - מותר ואף חובה לבקר (אפילו בחריפות), גם אם עומדת להן זכות עבר היסטורית של עתיקוּת וקדמוניוּת, של מסורת אבות, שקצתה אבד עליה כלח, ושל חכמת דורות, שמקצתה נשחקה ונמחקה מתחת לחידושי השכל והתבונה.

שגויה ופגומה היא הדעה כי על העם היהודי לקדש כל דעה רבנית, כל אמונה דתית, כל תובנה הלכתית, כל מאמר חז"לי וכל מדרש עממי, רק משום שאמר והגה אותם אחד מקדמוני העם.

כל אמירה ואימרה, דרש או מדרש, פתגם ומכתם, אמונה ודעה, משל ונמשל, רעיון והגיג-חכמה - צריכים להיבחן כיום מחדש על-פי תנאי חיינו, מוסרנו, הבנותינו ותובנותינו, צרכינו וערכינו, ולאור הישגי האדם והמדע בארץ ובעולם כולו, כאן ועכשיו, כיום ומחר.
אין לקדש מראש ['כזה ראה וקדש'] שום אמונה, אך-ורק משום שכך כתוב ['אבל כתוב!'] אי-שם במקורותינו הספרותיים הנרחבים לבלי מידה.

עמוס עוז כתב: אני חופשי להחליט מה מן הירושה הגדולה הזאת יעמוד בסלון ומה אגנוז במרתף.

את הכול אפוא מותר וצריך להעריך ולבחון מחדש, כיום, מן התנ"ך ואילך.

על דעה שגויה אין להשליך אצטלה של קדושה. אמונה [=דעה] שגויה היא אמונה שגויה, גם אם כך אמר-סבר בעבר מלך, נביא, חכם, תנא ואמורא וכו'.

מותר וצריך לבחון ולשאול, לברר ולנסות, למתוח ביקורת ולנער אבק של יושֶן, לחדש תובנה (=פרשנות), להאיר הארה חדשה, לבדוק דברים ואישים קדמוניים לגופם וכעניינם העכשווי, בלא מורא ורתיעה ומשוא-פנים לקדוֹשים ומקודשים שאינם-עוד. מותר לנו, ולכל אדם אחר, לחשוב אחרת משחשבו קדמונינו ואבותינו. העם זכאי (לא רק לצדק חברתי, אלא גם) לחופש מחשבתי.

*  *  *

כאן מצויה נקודת ההנגד בין היהדות החילונית ליהדות האמונית-דתית: היהדות האמונית סבורה ש'חדש אסור מן התורה'. כלומר - אסור לחדש דבר-מה (במחשבה, וכל שכן במעשה) שאינו כרוחה - המסורה - של התורה.

על-אחת-כמה-וכמה אסור להרהר או לערער על המקורות הקדומים בשום פרט. צריך להיצמד לקיים, ולהתמיד בו לעולמים, בלא כל שינוי, שכן הקיים, המוכר, הידוע, איננו רק בסיס קיומנו הלאומי, אלא הוא (גם) - האמת.

*  *  *

על האמת

'אמת' - מילה גדולה היא. ענקית. מולה - הכול נמסים כדונג בשמש (חוץ מיוצאי-דופן - כמה מהם מצויים באתר חופש, ואחרים חברים ופועלים במסגרות אידאולוגיות אחרות).

אך מהי 'אמת'? 'אמת' איננה מה שבני-אדם מאמינים שהיא-היא האמת.

הלוא זה העניין:

גם 'אמת' זו (האמת!) צריכה להיבחן מחדש, בכלים החדשים והמתחדשים שבידנו היום, כלי המדע והמידע הראליים והרלוונטיים כיום.

'אמת' איננה מה שאתה (הרב, הצדיק, התנ"ך, התלמוד ולאחריהם) אומר-טוען שהוא 'אמת' - אלא אך-ורק מה שמאומת בפועל-ממש. זאת אמת. זאת האמת.

העובדה שאביו של אותו חסיד צעיר מנהל ישיבה למתחרדים [=חוזרים בתשובה] (ובהם גם עורכי-דין, קציני צבא, אנשי-עסקים, אמנים ידועי-שם וכו') בצפון תל-אביב היא עובדה קיימת - אך אין לה דבר וחצי-דבר עם 'האמת'. 'אמת' איננה נהפכת לאמת (של ממש) גם אם ייפתחו עוד מאה ישיבות בצפון תל-אביב וילמדו בהן, למשל, עוד אלף רופאים מתחרדים. ריבוי ותפוצה לעולם אינם מפתח וקנה מידה אובייקטיבי לאמת. בדיוק כשם שמספר המתחרדים והחרדים אינו ראיה לאמתות אמונתם. שכן בתחום הדעת והשקפת-העולם אין דמוקרטיה, וכאן לא המספר קובע.

ל'אמת' יש רק שתי דרכי בחינה: הבחינה המדעית (שבה אין 'אלוהים'!) - או הבחינה המעשית, שבפועל-ממש.

בבחינה המעשית - הדת נכשלה (עד כה) כישלון חרוץ ומוחלט: אין לה כל יכולת מעשית לאמֵת את אמונותיה, לתקפן, להמחישן ולממשן. הדת עוסקת (זה ארבעת-אלפים שנה) בהסברה, בתעמולה, בחינוך, בתיקון עצמי-אישי, במוסר (דתי), בהטפה, באיומים ובהפחדה, בהרתעה, ברדיפה ובהצקה, בליבוי שנאה, בנקמנות ובחשבונאות, בהתנשאות, בהישרדות ובקיימוּת.

הדת עושה את כל אלה - אך ל'אמת' שלה (ה'אמת' שהיא מייצגת ודוברת בשמה) אין היא מצליחה להתקרב אפילו במילימטר אחד, ובאין הסבר למצב חסר-הכרעה זה - תולים הכול בתשובת העם [הכוונה היא לטענת הדת, שהמשיח טרם בא רק משום שהעם עדיין לא עשה תשובה מספקת, ואם נעשה תשובה אמתית - אכן יבוא המשיח בפועל. זה תירוץ יעיל לנצח-נצחים לשיתוק תהיות ולמיגור פקפוקי-ספקות. הלוא לעולמים אפשר לטעון: "חסרה רק תשובה של העם!" (=ולכן העולם עדיין לא הוכשר והמשיח עדיין לא בא) - ולהשתיק מיד כל הטחת-תוכחה כנגד אי-יכולתה של הדת לאמת את אמונותיה. זה תרגיל תכססני ותחמקני מוצלח בן אלפי שנים מבית-מדרשה של הדת. בשפה ה'דוגרית' וה'לא-מכובסת' של ימינו היו מכנים אותו 'תרגיל מסריח'].

הדת שרויה אפוא בשיתוק רעיוני ובקיבעון רוחני. אמנם היא מציגה יציבות ועתיקוּת ומסורת מורשתית - אך המילים האלה, עם כל ערכיותן, אינן חופפות למושג אמת.

*  *  *

'אני האמת!' מצטווחת הדת ומכריזה בכל יום, בכל פינה בארץ ובעולם.

לנוכח כל הצווחות היומרניות והמתמידות-טורדניות האלה, ראוי להציג ולהציע-להציף דעה אחרת, שונה ומנוגדת, סותרת ופורכת. דעה זו אומרת לדת ולמאמיניה:

לא-כי, טועים-תועים אתם, שגגה בידכם, טעטוע-תעתוע בלבבכם, מדוּחַ במחשבתכם. אמת, יש חריפות-מוח בלמדנות התורנית, אך כידוע 'לפוּם חוּרפָּא שַבֶּשתָא' (=לפי החריפות - השיבוש [הטעות]). למדנות חריפית - ולו תהא בת אלפי שנים - איננה הופכת לימוד למדני-שקדני זה ל'אמת' (גם אם כך נדמה ללמדן התורני במוחו המתועתע).

'אמת אמונית' (=שבאמונה בלבד) - ניחא; אמת ערכית, אמת מוסרית [=יושר וצדק], אף אלה כמובן יימצאו בדיני ההלכה ובדרכי המוסר של הדת. אך לא למעלה מזה. וכאן נדרש - במבחן התוצאה, בבוחן האמת - למעלה מזה, הרבה-הרבה למעלה מזה [שהרי צדק ויושר, אמת מוסרית ואמת ערכית - הם כולם מושגים אנושיים - נעלים אך (עדיין) אנושיים; אין להם דבר עם 'האמת האלוהית', שהדת מטיפה ומטפטפת למוחותיהם של מאזיניה-כנועיה בשמה. אין ליפול בפח יקוש זה של מושגים אנושיים נעלים - ולייחסם למקור 'עליון', שאינו קיים אלא במוחם של מאמיניו!].

*  *  *

האמת טועה

כבר אמרנו והדגשנו במאמר זה כי 'אמונה' אינה 'אמת'; אך הדת ומאמיניה אינם חדלים מלרטון-לטעון בעקשנות ובלהט: אמת, אמת, האמת האחת והיחידה, האמת הנצחית שאין בלתה, האמת בכיסנו, האמת אצלנו, רק אצלנו.

לטעון טענות - עניין אחד הוא; להציג עובדות וראיות מוכחות - עניין אחר לגמרי.
זה ההבדל למשל בין ספר 'הכוזרי' המפורסם, המציג טיעונים לוגיים מצוינים בזכות הדת ואמתותה - אך אינו מציג עובדות, ובין ספר קטן, חדש, פשוט, צנוע ובלתי-ידוע (כרגע), שלא זכה עד כה לפרסום הולם אלא באתר חופש. שמו לבדו הוא רוחו ותמציתו, לשד תוכו ותוכן אמתו: האמת טועה - זה שמו (מאת ד' ניצן).


האמת טועה
תמונת שער הספר


אמת, אמת, אמת - זועקים תגרני הדת, סרסוריה וספסריה, מוכריה ושווקניה, שאין להם מספר ואין מספר לספרי כזביהם.

והספר הצנוע הזה [כמובן, נוסף על שפע החומר המכונס באתר חופש, ועומד לרשות הכלל חופשי מכל עלות] אומר, בפשטות, בשקט, בענווה, ביופי פנימי רגוע ומרגיע, לציבור מוכרי וקוני ה'אמת' המוטעית והמטעה של הדת:

אמת? על אמת אתם מדברים? אמת אתם מייצגים ומציגים? 'אמת' בלא הוכחה וראיה עובדתית?

אם כן - גם אנו (אומר ד' ניצן, איש חופש), בדרכנו - בחנו וחקרנו ובדקנו זאת, אבל שלא כמותכם, בידנו יש ויש ראיות של אמת ועובדות מוכחות לאשורן. והמסקנה ברורה וחדה:

ה א מ ת (שלכם!) ט ו ע ה !

וניתי ספר ונחזי, ואידך זיל גמור (=ונביא ספר זה ונראה, נעיין ונקרא בו ונראה אם אמנם כך הדבר; ו[את] כל השאר - לך ולמד [בספר זה ובשאר מקורות ומקומות]).

*  *  *

הערת המערכת:

אפילוג: השקר הענק

במקביל למאמר זה ראה אור ספר חדש, מדהים בתוכנו לא פחות מקודמו, שחובר גם הוא, כמה מעניין - בידי איש חופש נוסף - ד"ר דן בונה, ושמו "לא היה ולא נברא - מִשנה אתאיסטית סדורה" (בהוצאת הקיבוץ המאוחד).


לא היה ולא נברא
תמונת שער הספר

"רוץ לקרוא", אומרים אנו לקוראי מאמר זה - שפתיים יישקו! וכך כותב המחבר בגב עטיפת הספר:

כשלושה מיליארד בני-אדם בעולם מאמינים בקיומו של אלוהים, בדרך זו או אחרת. הייתכן שכולם טועים? ספר זה מטיח ללא מורא את השאלה, האם אלוהים קיים, והאם כל האנרגיה האדירה המושקעת על-ידי מיליארדי המאמינים בנוכחותו בחייהם אינה אלא המצאה אנושית שסחפה את האנושות אל שקר ענק, חובק עולם ומלואו? בספר זה, שהוא משנה אתאיסטית סדורה, שואף המחבר (בעל תואר דוקטור באנתרופולוגיה חברתית מאוניברסיטת ברנדייס בארה"ב) לשלול את קיום האלוהים באמצעות מסכת הוכחות וכשלי היגיון. הוא גם מעלה את השאלה, מהו המחיר שהחברה משלמת בגין השקר שהיא מתעקשת לשמר, ומנגד מתמודד המחבר עם האמת האתאיסטית. הספר חותם בפרק שעניינו שחרור מאלוהים, וחיים של חילוניות רוחנית.


ינואר 2012



חברים ב- עוצב על ידי