|
שאלה ל"חילוני אבל"מאת רוניאתר חופש, מטבע הנושאים בהם הוא עוסק, מושך אליו לא מעט חצי ביקורת. חלק מהביקורת מגיע, כפי שניתן לצפות, מאנשים דתיים: החל בדתיים לאומיים, החשים שאנו מכלילים, ומפנים אליהם אותה ביקורת שאנו מפנים כלפי הציבור החרדי, דרך אנשים מהעולם החרדי (המעטים שמגיעים לאתר שלנו, המצונזר בידי מנועי החיפוש ה"כשרים"), וכמובן ממתחרדים ("חוזרים בתשובה") טריים, החשים חובה לשתף אותנו ב"הארה" שלהם, ולהעמיד אותנו על טעויותינו הנוראיות, כביכול. אבל דומה, שהביקורת העזה ביותר, הן בכמותה והן בחריפותה, פותחת - כמעט תמיד - במלים "אני חילוני(ת), אבל". התגובות האלה הן בדרך כלל בסגנון "אני חילוני, אבל יש לי כבוד לדת, ולכן...", או "אני חילונית, אבל אני יכולה להבין איך דתי היה נעלב מ..." או "אני חילוני, אבל בחיים לא הייתי מעז לומר לדתי...", וכיו"ב. אני פונה לכל אלה, שעל-פי תחושותיי מהווים את רובו של הציבור הלא-דתי בארץ, בשאלה: מה כל-כך מיוחד בדת, שגורם לכם להגן עליו במסירות כזאת, אף על-פי שלטענתכם אינכם דתיים? אינני מכיר אף תחום אחר הנהנה מחסינות כזאת ומעוצמה כזאת של יחס מגונן מבחוץ: דעותיו הפוליטיות של אדם, קבוצות הכדורגל והכדורסל שהוא אוהד, טעמו במוסיקה, בספרות ובאומנות, כל אלה הינם נושאים לגיטימיים לדיון וחשופים לביקורת, לעתים בוטה וקיצונית. אבל ברגע שהנושא מגיע לאמונתו של אדם באלוהים (ולא חשוב איזה), כי אז לא זו בלבד שנרתעים מביקורת, אלא אף מגינים על המאמין ועל עצם האמונה מפני מבקריהם, לעתים קרובות ביתר-להיטות מאשר המאמין עצמו. מדוע, בעצם? מה יש בדת, שהצליח ליצור מנגנון הגנה כה חזק, בפטור כמעט מוחלט מביקורת חיצונית? כיצד הצליחו להפוך את ערך האמונה העיוורת, את הרעיון של תפיסת משהו כנכון בלא כל ביסוס עובדתי, לערך נעלה? מדוע ברגע שמישהו טוען שהוא עושה משהו (או שאינו יכול לעשות משהו) בשל אמונתו, או אז חשים מיד צורך להתקפל ולעבור למגננה? לו דרש ממך מישהו במפגיע ללבוש חולצה בצבע של קבוצת כדורגל האהודה עליו ואינה אהודה עליך, מן הסתם היית מסתכל עליו כתמהוני. אבל כשמישהו דורש ממך להתלבש בצורה "צנועה" כדי לא לפגוע ברגשותיו הדתיים, משום מה זה בסדר. למה? יש לי חברים צמחוניים, וברור לי שלא אציע להם אוכל בשרי בבואם להתארח אצלי. מצד שני, הם לא היו מעזים לדרוש שאגיש להם אוכל צמחוני בכלים חד פעמיים, מהחשש שלא שטפתי כראוי את הצלחת בה הגשתי את הארוחה. מדוע אנשים דתיים, הבאים בדרישה כזו, נענים בחיוב וברצון? טענה נפוצה היא, ש"אבותינו מתו על קידוש השם", ולכן יש להתייחס בכבוד לאמונה. אבל כשחושבים על זה, הטיעון צריך להיות מופנה כלפי אלה שהורגים אדם בשל אמונתו, ולא ככלי להגן על המאמין מביקורת כלשהי. טענה אחרת שנשמעת לעתים היא ש"סבי היה דתי" או "סב סבי היה רב העיירה \ ראש ישיבה \ שומר מסורת". שוב, דומה שטענה זו מעניקה מעמד מיוחד ועדיף לדת על פני דברים אחרים. שהרי טיעון ש"אני מצביע ל-X כי סבא שלי הצביע X כל חייו" לא נתפס כטיעון רציני. עוד טיעון הוא, ש"המדינה קמה כמדינה יהודית. ללא הדת לא הייתה מדינה". סליחה? המדינה הוקמה על-ידי חילונייים, חרף התנגדות הממסד הדתי דאז. הוריהם של החלוצים הראשונים קרעו קריעה וישבו שבעה על בניהם, שעזבו את בתיהם באירופה המזרחית לעלות לארץ ישראל ולהקים בה בית לעם היהודי. מקימי המדינה היו צריכים לעשות ויתורים כואבים (מהם אנו סובלים עד היום) כדי לזכות בתמיכה בחצי-פה של הממסד הדתי. טיעון אחר הוא, ש"הדת שמרה על העם היהודי". באמת? בסוף ימי בית שני מנה העם היהודי כ-10 מיליון איש, בעוד שמנין הנוצרים היה כתריסר. היום, העם היהודי מונה כ-14 מיליון, בעוד שמספר הנוצרים הוא כמיליארד. מי, אם כן, שמר על מי? אז תגידו לי, חבריי ה"חילוניים אבל", מה כל-כך מיוחד בדת שגורם לכם להגן עליה בחירוף נפש כזה? תשובות אפשר לשלוח ל-info@hofesh.org.il
פברואר 2008 |