אודות צור קשר קישורים מדריך חוברות פעילות ספרי קודש תרומה English
חופש - יומן אירועים - דת ומדינה
מאמרים וספרים לחיות חופשי יומן חדשות החזרה בתשובה יוצאים בשאלה השתלטות חרדית עיתונות חרדית במות חופש עוד
     ראשי > מאמרים וספרים  לגירסת הדפסה     

דרווין בפי שונאי המציאות

עירון שאל, דן השיב
תגובה על קטע מספרה של רבקה גרינבוים

בעקבות מאמרו של יעקב סתר
על העיוורון

קטע מספרה של רבקה גרינבוים 'עגלתו העמוסה של חזון איש' עורר את עירון לפנות לאתר ולבקש הבהרה, ודן מצוות האתר השיב לו. השאלה והתשובה נמצאו קשורות-הדוקות למאמרו האמיץ וגלוי הלב של יעקב סתר, והתכתובת שביניהם מועלית כאן.

חופש

עירון לאתר חופש:

רבקה גרינבוים, אישה אמיצה ונפלאה, מצטטת בספרה דברים שכתב משגיח מישיבת מיר, ר' ירוחם, על תורתו של דרווין. קטע זה מובא בפרק 'האם המדע סותר את הכתוב בתורה?' (עמ' 118), במסגרת ביקורת נוקבת שמותחת גב' גרינבוים על בריאתנים-מטיפים חרדיים. אשמח לשמוע את דעתכם על הכתוב בקטע הזה (עמ' 126-125):

"מעניין איך מתמודד המשגיח מישיבת מיר, ר' ירוחם זצ"ל, עם תורת דרווין. את דבריו מביא הגר' ניימן, מתוך הספד (של המשגיח), לחפץ חיים זצ"ל. בין דבריו אמר: 'ידועה תורת דרווין שאדם נברא מקוף, הרי הוא נמצא כל חייו יחד עם אותם אנשים שבאמת דומים לחיות, עם כל המידות הרעות, אבל אם היה דרווין רואה פעם אחת בימי חייו את מרן חפץ חיים זצ"ל, כבר היה מבין שאדם כזה אינו יכול לצאת מקוף'. עד כאן דברי המשגיח ר' ירוחם זצ"ל. וכך אמרתי על בן גוריון, שתמיד היה נמצא בין חבריו, שכולם מחללי שבתות, אוכלי טריפות אשר מטמטמים את נפשם, לכן אין פלא שלא הבין שעם ישראל הוא העם הנבחר."

חופש

דן משיב:

נכדתי (בת רבע לחמש לניסוחה החמוד) סיפרה לי אתמול שביקרה במוזאון הילדים בחולון (ח' בשורוק). 'בחולון' (ח' בחולם) תיקנתי לה, וו ראשונה חולמית. לא, סבא, בחולון (ח' בשורוק), השיבה, אימא [סמכות!] אמרה שזה בחולון (ח' בשורוק). לא עזר לי דבר. ישבתי אתה והבאתי לפניה דוגמאות אחרות: איך אומרים גמד קטן? גמדון; ואיך אומרים ילד קטן? ילדון; ואיך אומרים סהר קטן? סהרון. המילים הבסיסיות, הסברתי לה, אינן משתנות עם הפיכתן לקטנות יותר; שם העיר חולון מהמילה חול (ח' בחולם) בא, לכן שמה חולון (ח' בחולם) - חול קטן, לא חולון (ח' בשורוק). לא הועיל לי דבר. עד שבערב נפגשנו שלושתנו - בתי [הסמכות], נכדתי-בתה ואנוכי, ולאחר 'דיבור' עם האם אמרה הסמכות לבתה: אה! זה חולון (ח' בחולם)...

אם בוו חולמית בפי ילדה בת רבע לחמש עסקינן - על אחת כמה וכמה כשמדובר ב'אלוהים' בפי "גדול בתורה", בבריאת העולם 'על-ידו', ובפחד האימתני מפני הרס האמונה הזאת בידי תומכי וחסידי תורת האבולוציה. אין שום אפשרות לשלול דעות בריאתניות ודתיות באמירה קצרה "זה לא נכון, כל יצורי תבל נוצרו בדרך אבולוציונית". חובה לרדת לפרטי-הפרטים של כל אמירה דתית/חרדית, ולהוכיח היכן בדיוק הטעות, היכן השקר והיכן ההפחדה. דרך זו גוזלת זמן, אלא שטענת 'העדר זמן' איננה תשובה. מוטב שלא להשיב כלל מלהשיב תשובה, שתשחק מאוחר יותר לידי המטיף החרדי, המיסיונר המקצועי, שטעויותיהם של יריביו מזון משובח הן לנפשו הציידית.

וכעת לעניין: הקטע הנ"ל שהביאה בספרה גב' גרינבוים רצוף מתקפה מטיפית-מיסיונרית-רטורית קלאסית, וכשהיא מכוונת לקהל-בית, קליטתה כאמת מוחלטת בטוחה ללא כל היסוס וספק.

ידועה תורת דרווין שאדם נברא מקוף:

למי ידועה תורה זו? ודאי לא לאותו מטיף-משגיח מישיבת מיר, ו/או למי מקהל קוראיו הנאמנים. ומדוע אני אומר 'ודאי'?  משום שתורת דרווין לא קבעה או כתבה או אמרה כלל שהאדם נברא מקוף! משפט זה מושגר במוחו של כל דרדק חרדי, הקולט זאת מפי הוריו ומוריו, בורים ועמי-הארצות בכל הנוגע למדע ולתרבות הכללית, או חבריו בגטו החרדי, שחומותיו הגבוהות והאטומות מונעות, במכוון, כל מגע עם ידע עובדתי, ומבטיחות למימסד הדתי-חרדי שילדיו לא יחצו את הגבול לעולם הדעת, התבונה, התרבות והחופש.

הצגת הדברים בנוסח ידועה תורת דרווין אומרת לקוראיה/מאזיניה, שלכאורה המטיף יודע מה הוא אומר, שכן 'אמר' = 'תורת דרווין ידועה'... למאזינים/לקוראים הפשוטים, שבחלקם לא סיימו לימודים מעבר לכיתה ו', ובחלקם הבנת הנקרא עבורם כתב חרטומים היא, אמירה זו היא קביעה מוחלטת: תורת דרווין ידועה. הוא, הקורא/המאזין, אמנם אינו יודע אותה, אבל חזקה על המשגיח שיודע, מן הסתם על בוריה, אחרת מדוע יאמר זאת? והרי הוא אמר!

והמשגיח - שמשו של האל מטעם עצמו, הרי לא יוציא מילת שקר מפיו, אחרת כיצד והיאך היה מתמנה לתפקיד הרם והנישא של משגיח בישיבה? זוכר את הבדיחה עם הרבי שאלוהים נגלה אליו בכל שני וחמישי? בדיוק כך גם כאן:

בוקר אחד נפגשו מויש ושמיל, משגיחים בישיבות, והפליגו בשבח אדמו"ריהם.

אמר מויש לשמיל: האדמו"ר שלי הוא הגדול מכולם, שכן אלוקים בעצמו ובכבודו נגלה אליו בכל שני וחמישי.

ענה לו שמיל: וזאת מניין לך?

האדמו"ר בכבודו ובעצמו אמר לי זאת, ענה מויש.

האומנם? השיב שמיל, ומה אם האדמו"ר שלך משקר?

הלא תבוש? ענה מויש, כלום האדמו"ר שלי, שאלוקים בעצמו ובכבודו נגלה אליו בכל שני וחמישי, ישקר?

כך נהפכת תורה מדעית ברורה כאבולוציה -  כתובה, מנומקת ומוכחת, המלווה אלפי דוגמאות מוחשיות מן החיים, להבל-שקר בפי בור ועם-הארץ, שלעולם לא יודה בבורותו, ובנשק ההגנה העצמית יטיל מגרעת זו על יריביו. מנהג מוכר ולא חביב.

הרי הוא נמצא כל חייו יחד עם אותם אנשים שבאמת דומים לחיות:

אחד מכלי-זינו המובהקים של המטיף הוא השקר, ואחת משיטותיו הבדוקות היא לקרב את צאנו אליו באמצעות בדותות ותרמיות. מה יודע המטיף-ממיר על דרווין? איך ועם מי חי? מי היו רעיו-חבריו-עמיתיו? מהסברו בהספד שנשא ברור, שאפס הוא יודע, אבל לנפח חזה חלול באמירה הרי - המעידה על אומרה שהוא כביכול גדול הידענים - שאם משגיח ממיר אומר הרי הוא נמצא כל חייו - מי מבין עדר צאנו יערער על כך? איש מהם לא יפצה פיו לשאול את השאלה: וזאת מניין לך, משגיח יקר?

עם כל המידות הרעות:

כאן מוערמת הגזמה מרושעת על-גבי שקר מרושע קודם: למי יש מידות רעות? לחיות? לדרווין? מהם דברי הבלע הללו אם לא נועדו להבטיח למשגיח, שערימת העפר שערם על קברו של הרשע דרווין לא תתמסמס, ושהשקר שמיסד בתחתיתה לא יתגלה לאיש לעולם...

מידות רעות זו אימרת-קסם. אין איש שאינו רע ברגע מסויים בחייו, ורבים רעים הרבה יותר מרגע מסויים אחד בחייהם. צביעות היא שיטה פסיכולוגית בדוקה לכתר את האחר בתכונה השייכת לאומר, ולהכשיר עצמו כטהור מכל רבב.

כשהמשגיח אומר על דרווין  - אותו לא הכיר וספק גדול אם קרא מילה מכתביו - ועל האנשים שעמם התרועע דרווין [שגם אותם לא הכיר ולא שמע עליהם דבר למעט השמצות מפי מוריו ורבותיו, שגם הם לא הכירום וספק רב אם קראו מילה מכתביהם]  ועל החיות [ויי ויי, כמה רעות הן החיות, ודרווין בחר לחיות בקרבן במקום בקרב אנשים טובים ונפלאים כמו משגיחים ורבנים ומרנים ואדמו"רים וזצוק"לים] - כשמשגיח זה וכזה כך אומר - הרי זו אמת מדאורייתא, וכל הקהל יקוד ברטט וישתחווה בדחילו ורחימו ויאמר ויחרה אחריו אמן.

אבל אם דרווין היה רואה את מרן:

כאן הגענו למפץ הגדול: מן המפורסמות הוא שדרווין שגה ["הרי ידוע"], טעה והיטעה את האחרים בטענה שאדם נברא מקוף. דעה אווילית זו, המופרכת מן היסוד, שרתה עליו לאור העובדה, שכל חייו, המסכן, הוא נמצא עם אותם אנשים שבאמת דומים לחיות. אבל ברור וידוע ונהיר לכל בר-בי-רב, שאילו היה מכיר את החפץ-חיים - ולו גם פעם אחת בימי חייו - היה מיד מבין שאדם כזה - החפץ-חיים ירום הודו - אינו יכול לצאת מקוף.

באמירה מטיפית זו טמונות מספר אמירות-משנה, שראוי להתייחס אליהן. יש כאן קודם-כל האדרת דמותו של החפץ-חיים. כל אדם אחר יכול להטעות את דרווין להאמין, שהאדם מוצאו מקוף. לא כך החפץ-חיים. הוא אישיות תרומית, נשגבה, שונה מכל בני-האדם עד כדי-כך, שאילו היה דרווין מכירו, ולו גם פעם אחת בכל ימי חייו, היה מבין מיד את גודל טעותו.

זאת ועוד: איש מדע אינו מתבטא אדם יוצא מקוף, לא רק משום העובדה שבשרשרת ההתפתחות האדם לא נוצר מקוף (*) ואין שום קשר ישיר בין האדם לקוף, אלא גם משום שאין כאן יציאה. מילה זו לצאת מוכרת בתהליך הלידה, כשהוולד, היילוד, יוצא מרחם אימו. הבור ועם-הארץ, המקבל את התזה החרפתית-זוועתית 'אבולוציה' כתורה שחובה להרסה ולבטלה מן היסוד, מבין אותה בדרך פשטנית, שאדם ברמתו מסוגל להבין. והדבר מלמד עליו יותר מאשר הוא מנסה לומר על האבולוציה. הצרה (צרה שמזל מחפה עליה) היא, שאתה ואני איננו חברים באותו מועדון אקסקלוסיבי של בורים ועמי-ארצות, ואיננו יכולים לקום באמצע ההרצאה ולהגיד, כאותו ילד של הנס כריסטיאן: המלך הוא עירום! המלך הוא עירום!

מיסודו של שקר הוא העצמתו על-ידי הוספת שקרים, הכפשות והעלבות. לכן נוסף כאן בן-גוריון על דרווין וחבר מרעיו. מה עניין שמיטה להר-סיני? מה קשור דרווין ותורתו לדוד בן-גוריון? שום-כלום, למעט שזה ביטא השקפת-עולם הנוגדת את האמונה הדתית, וזה היה חילוני טמא, טפו. מדוע לא לערב מין בשאינו מינו אם אפשר לחגוג עם עדר כבשים? אז קדימה - כל ההשמצות האהובות והטעימות לחך הדתי: מחללי שבתות, אוכלי טרפות, בעלי נפשות מטומטמות [יכול היה להוסיף 'בועלי נידות' ועוד תוארי-כבוד אחרים] - כולם יחד בערמה באושה ומצחינה אחת. ומנגד -  בושם גן העדן, המור והלבונה - 'אנחנו העם הנבחר' - אנחנו - עדרו אטום המוחין של המשגיח, אנחנו מלחכי פנכתו של החפץ-חיים, אנחנו שבעת ליקוטי הפירורים מתחת לטישו הבחנו וראינו במו-עינינו, שאדם כחפץ-חיים לא יכול היה לצאת מקוף.

זה המשגיח וזה שללו. תורת אמת הרביץ בצאנו, ובפעימת מההה-מההה נאמר כולנו אמן סלה.

חופש

מה שמרגיז אותי ומעורר את חמתי היא העובדה, שדעות מסוג זה, ודרך נלוזה זו של הצגת דברים, אינן זוכות לדריסת-רגל במחוזותינו המציאותיים. מערכת עיתון או מו"ל המכבד את עצמו ברמה מזערית, ידחה על הסף פרסום של דברי-בלע והשמצות, המבוססות על בורות. "לך ללמוד", ייאמר לכותב דברים כאלה, "דבריך אינם ראויים לעלות בכתב בחברה נורמלית". אבל שם? במחוזותיהם? כל פגיעה בחילוני, באיש המדע, ב'אחר', היא לא רק לגיטימית, אלא רצויה וברוכה בשם האלוהים, סגנו החפץ בחיים ומשגיחו רב-הידע.

כך באה לידי ביטוי, שוב, ההתנגשות הנוראה בין שתי שפות אנושיות, ששום מילה בשפה האחת אינה מתקשרת לשום מילה בשפה האחרת. שפה אחת מעוררת לימוד, חקר, ביקורת ושינוי - בעוד השפה האחרת מעוגנת לאחר הלחמה בלתי-הפיכה בקרנות מזבח של ידע שאבד עליו כלח, המשמש אבן-בסיס לבניין אומלל, אשר מאכלס ומשריץ בורים ועמי-ארצות עד ללא גבול, ללא קץ. שפה אחת מזמינה הבנה, סובלנות, שיתוף עם האחר גם כאשר קיימים ניגודים אישיים ורעיוניים, בעוד השפה האחרת מדכאת את החריג, פוגעת בו, עולבת בו, משמיצה אותו ומבקשת להרסו עד היסוד ולהעבירו מן העולם.

במצב עניינים זה אנחנו מוצאים את עצמנו שוב ושוב בצל מאמרו החשוב של יעקב סתר.


ראה באתר את סדרת מאמריו של פרופ' יואל רק על האבולוציה של האדם.


פברואר 2007



חברים ב- עוצב על ידי