אודות צור קשר קישורים מדריך חוברות פעילות ספרי קודש תרומה English
חופש - יומן אירועים - דת ומדינה
מאמרים וספרים לחיות חופשי יומן חדשות החזרה בתשובה יוצאים בשאלה השתלטות חרדית עיתונות חרדית במות חופש עוד
     ראשי > מאמרים וספרים  לגירסת הדפסה     

דג לא כתב את המאמר הזה

Richard Carrier

כל הזכויות שמורות 1995 - תורגם ברשות המחבר 2002
המאמר המקורי (באנגלית) נמצא כאן
תורגם ע"י רוני

די מפתיע שאנשים רבים מתעקשים שאיני אתאיסט. לי די ברור שאיני מאמין בקיומו של אף אל, ושזה די עושה אותי אתאיסט. ולמרות זאת, כל האנשים האלה מתעקשים שלא יתכן שאני כזה. "אתה נחמד מדי", הם אומרים, או "אתה באמת מאמין, אתה פשוט לא יודע זאת" (מה?). לפעמים, אני שומע משהו כמו "אתה מאמין במשהו, ובעצם זהו אלוהים" או "אתה עדיין מחפש, אבל בסוף תמצא אותו" (הוא מוזמן לקפוץ אלי הביתה בכל עת). כשיש לי זמן לשוחח עם האנשים הללו, בדרך כלל מסתבר, שלטענתם אני בעצם כופר[1], כי אני מוכן להודות שאני לא יודע שאין אלוהים. אני מוצא בחשיבות שאנשים מיחסים להיותי "רק" כופר סימן לאחיזה של הדת עליהם. עצם המחשבה שידיד טוב או קרוב משפחה הוא אכן אתאיסט מושבע הוא כל כך נורא שיש להדחיקו.

לפעמים מזדמן לי להסביר שאני אתאיסט לא בגלל שאני יודע שאין אלוהים, אלא בגלל שאני לא מאמין שיש אלוהים. אם מישהו מתעקש שדג הזהב שלו יכול לדבר, אני לא יכול בכנות להגיד שאני יודע שהוא לא יכול, בפרט אם לא יכולתי ללכת ולראות בעצמי, אבל זה עדיין יהיה סביר מצדי לטעון שאין דגים מדברים. בדומה, איני מאמין שקיים אלוהים בדיוק כפי שאיני מאמין שדגים יכולים לדבר. נכון שלא בדקתי את כל סוגי הדגים, ואפילו לא כל דג שקיים, וכמובן שאיני מסוגל לכך, אבל הטענה שהם קיימים כל כך מנוגדת לניסיוני האישי ולעובדות אמינות שאני פשוט אסרב להאמין אלא אם יוצגו הוכחות מאד מוצקות. כמובן, אם אבקר את דג הזהב של מישהו והוא ידבר אלי, עדיין עדיף שאבדוק אפשרויות של מרמה, או אי-שפיות, לפני שאאמין שהוא אכן מסוגל לדבר. אבל, אם אמצע דגים רבים שמדברים, אנשים אמינים שמאשרים זאת, מאמרי מחקר מבוססים שפורסמו על ידי מדענים, וכותרות עיתונים שמכריזים "תגלית מדהימה: דגים מדברים!" אז זה יהיה יותר מסביר להאמין בקיומם. איש אינו מפקפק בהגיון בריא כזה, מלבד כשמדובר בדת.

מעולם לא ראיתי או דיברתי עם אל, וגם לא ראיתי אל עושה משהו בפרוש אלוהי. אנשים מתעקשים שהם יודעים שאכן אלוהים קיים, אבל רובם באמת אומרים שהם רק מרגישים אותו, ולא מביאים שום הוכחה אחרת. ובאמת, מוזר שהמעטים שבכנות מציגים את הראיה היותר אמיתית שאכן שמעו את אלוהים מדבר, מוגדרים כמשוגעים אפילו על-ידי מאמינים. כנראה שהמאמינים צודקים בעניין הזה, אבל "הרגשתם" שאלוהים קיים לא יותר משכנעת עבורי. כל אחד יכול "להרגיש" שדג יכול לדבר, אבל אין משמעות הדבר שזה נכון. אפילו אם זו היתה האמת, זו לא דרך טובה במיוחד לדעת שזה כך. אנשים גם טוענים שיש מיליארדים של עדים לקיום האל, אבל היות והרוב המוחץ רק "מרגיש" שאלוהים קיים, גם טריליונים של עדים לא נחשבים. אני נדהם כמה אנשים חושבים שאם כדור הארץ יפסיק להסתובב כולנו ניפול לחלל – הם פשוט "מרגישים" אינטואיטיבית שזה יקרה, כאשר בדיוק ההפך הוא הנכון (אנשים בקו המשווה "ישמינו" בקילו או שניים). אני מסכים שמיליארדים "מרגישים" שאלוהים באמת קיים, אבל רגשות הם רק הוכחות למה ששוכן בלבנו ובחלומותינו. רגשות לא מספרים לנו הרבה על המציאות החיצונית לנו.

אנשים גם אומרים שבתנ"ך כתוב שיש אלוהים. בתנ"ך גם כתוב שאיש חי בבטן של דג גדול שלושה ימים בלי להיעכל, ושמבול כה גדול שפסגות ההרים כוסו אירע כדי לספק גחמה רצחנית של אל חסר יצירתיות לכאורה (למה לא פשוט לגרום לכולם להיעלם ולחסוך לכל האנשים והחיות את הסבל של טביעה?). היות שכל אלה נשמעים לי כסיפורי מעשיות, אני חושב שאלוהים הוא גם סיפור מעשיה. בעקרון, אם התנ"ך היה טוען שיש דגים מדברים, לא הייתי מאמין עד שהייתי רואה כזה במו עיני (בעצם, התנ"ך טוען לקיומה של אתון מדברת). ובצורה דומה, למרות שבתנ"ך כתוב שיש אלוהים, עדיין לא אאמין בכך עד שאראה במו עיני.

רוב האנשים שאני פוגש אינם מבינים שאני בראש ובראשונה חופשי בדעותיי[2], ואתאיסט כתוצאה של חשיבה ביקורתית על הראיות הזמינות לי. הסיבות שאני חופשי בדעותיי שונות מהסיבות שאיני מאמין באל. לפעמים אני לובש חולצה עם הכתובת "כולנו צריכים אנושיות, לא דת; תבונה, לא אמונה". זה מעורר כמה שיחות מעניינות על הנושא. "זה די צורם" אומרים כמה בקוראם את החולצה. אני שואל מדוע. נראה לי סביר שאם הדת תיעלם מעל פני כדור הארץ, ותוחלף בכך שכל המין האנושי יעבוד ביחד בצורה הומאנית, לא נפסיד כלום, ונרוויח המון. לכן, אנחנו צריכים אנושיות – שלנו, ואת כל המין האנושי. אבל איננו צריכים דת – שאינה נותנת דבר שלא ניתן להשיג באמצעים אחרים.

כמו כן, נראה לי סביר שאם אנשים יחיו על פי תבונה במקום אמונה, ימנעו טרגדיות רבות מאד, וכמות דומה של התקדמות תושג, במיוחד בהתנהגות אנוש. אינני טוען שזהו מתכון לאוטופיה, רק לשיפור משמעותי. כמה פעמים אנחנו מוצאים את עצמנו אומרים על פושע או פוליטיקאי, "הם כל כך טיפשים! כל אדם רציונלי היה נוהג לגמרי אחרת". פושע או פוליטיקאי יכולים להיות בעלי כל האמונה שבעולם, אבל הם עדיין יעשו דברים טיפשיים – וזאת הבעיה. לכן, אנחנו רק צריכים שאנשים ינהגו בתבונה. בלי אמונה, נסתדר. למעשה, ה"אמונה" של מתאבדים איסלאמים ושל מפציצי מרפאות להפלות מהווה איום ממשי לאנושות, כמו ה"אמונה" של חברי הבריגדות האדומות שקומוניזם יוביל לאוטופיה. אנשים יכולים להסתדר בלי אמונה. הם לא יכולים בלי תבונה.

ישנה טענה נפוצה שאנו זקוקים לדת כדי לגרום לאנושות להתנהג ולהסתדר ביחד. כל הראיות הם שההפך הוא הנכון. הדת לא שיפרה את ההתנהגות האנושית במידה ניכרת. הרומאים הפגאניים היו הרבה יותר טובי לב מהנוצרים באינקוויזיציה. הדת גם לא איחדה נוצרים, מוסלמים, בודהיסטים או יהודים. היא ללא ספק פילגה אותם. למעשה, הדת לעולם לא תאחד אותם, כי דת דורשת שלכולם יהיו אותם אמונות, בלי לתת שום הוכחות אמינות שרעיונותיהם יותר נכונים משל אחרים. תבונה, לעומת זאת, היא הדבר היחיד שיכול לאחד אנשים בעלי דעות שונות. תבונה בהגדרתה מבססת החלטותיה על ראיות זמינות לכל, ומאפשרת אי הסכמה בהיעדר ראיות. דת לעולם לא תנהג כך, וזה שורש הבעיה.

כמו כן, מרבים לטעון שאנו צריכים אמונה באותה מידה שאנו צריכים תובנה. בדרך כלל, טיעון זה מבוסס על הגדרה מאד רופפת של "אמונה". רבים טענו שלאתאיסטים אמונה כמו לכולם, ושאי אפשר בלי להאמין במשהו. יש כאן הטעיה. בדרך כלל, משתמשים במושג "אמונה" כדי לתאר הצדקה מסוימת לחשוב שמשהו נכון, במקום פשוט להגיד שאתה חושב כך. אם אומר שאני מאמין שאין דגים מדברים, זה לא ממש מועיל לטעון שזה מוכיח שיש לי "אמונה" שדגים אינם מדברים, כיוון שאני לא חושב כך על בסיס אמונה. אני חושב שזה נכון על סמך חושי והראיות המוצגות על ידי אנשים שמשתמשים בשיטה סבירה להשגת האמת. לעומת זאת, לומר שאתה "מאמין" בקיום אלוהים פירושו יותר מאשר שאתה חושב שזה נכון. פירושו שאתה חושב שהאל קיים בגלל שיש לך אמון בקיומו. "אמון" במובן הזה מנוגד לתבונה. אינני מאמין בכלום על סמך "אמונה". אני מאמין בדברים כי יש לי ראיות טובות התומכות בנכונותם. וזוהי פירושה של תבונה: לבסס את כל האמונות על סמך ראיות מוחשיות, ותו לאו.

כמובן שיש כאלה שיחלקו על כך. למשל, יטענו שהמרתי אמון באל באמון בתבונה. אבל אני מאמין בתבונה רק כי ראיות מוחשיות תמיד אישרו שהתבונה מהימנה. אינני מאמין בנכונותה באמונה עיוורת. כמו כן, טוענים שאני אכן מאמין בדברים שמעולם לא ראיתי, למשל בקיומו של אורניום, או שחברי יגנו עלי במצב של חיים או מוות. וזה, לדבריהם, מוכיח שיש לי אמונה בדברים מסוימים. אבל אפילו אמונות אלו לא מבוססות על אמונה עיוורת. ראיות מוחשיות הראו לי שמקורות מסוימים מהימנים דיים כך שאפשר לסמוך עליהם בהיעדר ראיות סותרות. מדע, עיתונאות אחראית, ואנשים שאני מכיר שמשתמשים בשיטות בדוקות – כולם הוכחו לי כאמינים באמצעות חושי. אם פתאום טענותיהם יסתרו ישירות את ניסיוני האישי, אחדל להאמין בהם. הטענות בתנ"ך הן בגדר הלא סביר. לכן אני חושב שקיומו של אורניום הרבה יותר סביר מקיומו של אלוהים. אינני מאמין בזה בגלל אמונתי במדע, אלא בגלל שהראיות המוחשיות מלמדות אותי שהמדע צודק לעתים יותר קרובות מהתנ"ך. יתרה מזאת, המדע מודה בטעויות הרבה יותר מהר מכל דת. כמו כן, האמונה שלי בידידי גם היא מבוססת על ניסיון קודם. הראיות המוחשיות עד כה מוכיחות שאנשים כנים, רחומים ובוגרים יגנו על חבריהם. אם כך, כל אמונותיי מבוססות על ראיות, ולא על אמונה עיוורת.

למה אני חושב בצורה כזאת? השאלה לכאורה כמעט טיפשית. האם זה באמת עושה שכל לבסס את אמונותיך על דברים שאין לך עבורם ראיות? "אמונה באלוהים" אינה דומה לאמונה במדע או בחברים או אפילו בהנחות יום-יומיות כמו "דג לא כתב את המאמר הזה". אמונה באלוהים פירושה להאמין במשהו שלא מתקבל על הדעת בצורה קיצונית, במשהו לא מוכח ולא ניתן להוכחה. זה פשוט לא הגיוני בעיני. לעולם לא אבסס את אמונותיי על הפלגות דמיון כאלה, כי זה מוביל מהר מאד לטעויות ולהונאה-עצמית. אומנם הלב יכול לומר לי הרבה דברים מועילים על עצמי, רק לשכל שלי יש דברים מועילים לספר על העולם החיצון. והוא אומר לי שאלוהים, כמו דג מדבר, הוא בדיה אדירה.

נדמה לי שרבים חושבים שצריך להאמין באלוהים כדי שלחיים תהיה משמעות, ושזו אולי הסיבה היחידה שהם מאמינים באלוהים. יותר מחשד, תיאוריה זו אושרה מספר פעמים בהודאה גלויה בשיחותי עם מאמינים. אבל אין זה הגיוני להאמין במשהו רק בגלל שאתה חש צורך, במיוחד כשרוב הסיכויים שהדבר לא נכון. אין זה נבון להשקיע רגשית ברעיון שיכול להתברר כשגוי, שמא תקשור עצמך לרעיון רע שישקיע אותך בשגיאה ואומללות. כולנו רואים שמהמר כפייתי "חייב" להאמין שהוא יזכה כדי להמשיך להמר, אבל הצורך אינו קשור למציאות. אם הסיכויים הם 10 ל-1 נגדו, לא חשוב מה הצורך של המהמר, לא סביר שיזכה בהימור.

היות ותמיד חייתי את חיי עם משמעות ובאושר, ללא צורך להאמין באל או בחיים אחרי המוות, אני יודע שאמונות כאלה אינן כורח המציאות. כמו כן, אישית נפגשתי עם מאות אנשים שמוצאים משמעות מלאה בחיים מבלי להזדקק לאמונה באל או בגן-עדן, אז ברור לי שאיני מקרה בודד. אז כשמישהו שואל אותי מדוע איני מאמין, אני בדרך כלל מתחיל בתשובה הקצרה: אין זה הגיוני ואין צורך לחשוב אחרת. וכלא-מאמין, אם מישהו מנסה להתווכח בטענה שאינך יכול להוכיח שאלוהים אינו קיים, פשוט תבקש ממנו להוכיח שמאמר זה לא נכתב על ידי דג. אולי אז הוא יתחיל להבין.



[1] המתרגם: "כופר" כאן משמעותו "agnostic" – קרי אחד שאינו יודע אם קיים אל או לא, בניגוד לתיאיסט, שמאמין שקיים אל, ואתאיסט, שמאמין שלא קיים אל.
[2] המתרגם: "חופשי בדעותיו" – באנגלית "freethinker" – פירושו אדם שמגבש דעות על דת על פי הגיון, ולא על פי מסורת, סמכות, או אמונה ממוסדת.


נובמבר 2002



חברים ב- עוצב על ידי