אודות צור קשר קישורים מדריך חוברות פעילות ספרי קודש תרומה English
הספר: ויברא האדם את אלוהים בצלמו
מאמרים וספרים לחיות חופשי יומן חדשות החזרה בתשובה יוצאים בשאלה השתלטות חרדית עיתונות חרדית במות חופש עוד
     ראשי > מאמרים וספרים  לגירסת הדפסה     

שעשועים של מודעות

התלבטות קשה

מאת: ד. ניצן

זהו פרק מתוך הספר "שעשועים של מודעות".
© 2012 כל הזכויות שמורות למחבר, ד. ניצן
מותר להעתיק ולהפיץ את הספר הזה בגירסתו העברית בלבד, בכל אמצעי, בתנאי שלא ייעשה בתוכנו שינוי כלשהו.

'דבר אינו הולך לשנות את עולמי.'
-- 'על פני היקום', החיפושיות, ג'ון לנון ופול מקקרטני, 1969

א' הוא אטום מימן. מבחינתנו הוא אולי זעיר ביותר, אבל מבחינתו שלו הוא ענק שבענקים. לא שהוא יודע זאת, ל-א' אין מודעות. אין הוא חש דבר, אבל אילו היו לו תחושות כלשהן באשר לעצמו, סביר שהיה נפעם ממורכבותו הפנימית, ממבנהו הסבוך וממכלול רכיבי הרכיבים הקטנטנים והחוקים הפיזיקליים המופלאים היוצרים אותו.

אי שם בתוכו, באופן שהיה נזקק לציוד מיוחד אילו היה רוצה להבחין בקיומם, מתרחשים תהליכים מפתיעים. חלקם נראים כאילו הם מתבססים על הגרלות ואקראיות. [1] א' גם יודע, או לפחות היה יודע אילו היתה לו מודעות, שבמרחק מה ממנו מרחף לו ב' - אטום אחר שאינו יודע את טיבו, אבל גדול אפילו ממנו. גדול בהרבה.

התהליכים הפנימיים הסבוכים ברכיביו המיקרוסקופיים של א', כמו גם הדברים שבסביבתו הרחוקה, גורמים לו לעתים לתזוזות ולעוויתות משמעותיות. אילו היה בעל חיים תבוני, היה אולי משווה זאת להתעטשות חזקה שמקורה בווירוס בודד משלשום בבוקר. ה'התעטשות' הנוכחית מתגלה כדרמטית עבורו: א' מאבד אלקטרון. אילו היתה לו מודעות היה אולי חש אכזבה, או שמא דווקא הקלה מסוימת, בראותו כיצד האלקטרון היחיד שהיה ברשותו בורח את כל הדרך אל חיקו של ב' המרוחק.

א' נמצא בקצה של מולקולה גדולה, שמכילה במרחקים עוד אטומים כמוהו, 'אצטילכולין' שמה. [2] מולקולת הבית של א' נחה לה בזמן האחרון בקצהו של תא עצב כביר ועצום ממדים - 'עצום' ביחס לתחושותיו של א' כמובן, אילו היה יכול לחוש. ה'התעטשות' של א' עוררה תהליכים דרמטיים נוספים בהיקף נרחב יותר: המולקולה הענקית מזנקת למסע ברחבי קצהו של תא העצב, פורצת ממנו החוצה אל החלל האינסופי ולאחר טיול ארוך פוגעת במולקולת 'קולטן' ענקית אחרת בקצהו של תא עצב סמוך. [3]

תאי העצב האמורים הם שניים מתוך כמאה מיליארד תאים דומים במוחו של ג'ון. החיבור ביניהם הוא אחד מתוך כמאה טריליון חיבורים דומים באותו מוח.

-- * -- * --

ג'ון הוא טיפוס דכאוני. הוא חש כבר זה זמן רב כי אין ממש 'טעם' לחיים. לאחרונה אף עבר מספר אירועים קשים שתרמו גם הם להרגשה רעה זאת. ג'ון החל לשקול ברצינות לשים קץ לחייו.

עם כל זאת, ג'ון הוא ספקן וחששן מטבעו, ואינו שש כל כך לפגוע בעצמו. מהיותו אדם בעל נטיות מתמטיות מחליט ג'ון להפקיד את ההחלטה הסופית באשר להמשך חייו בידי הגורל. הוא יטיל מטבע וינהג על פי התוצאה המקרית: יצא 'עץ' - יתאבד, והיה ויצא 'פלי' - יישאר בחיים.

מגיע הרגע הדרמטי. ג'ון שלנו לוקח את המטבע וזורק אותו על השולחן. התוצאה - אולי להקלתו או אולי דווקא לאכזבתו - היא 'עץ', כלומר על פי החלטתו הקודמת עליו כעת ליטול את חייו שלו עצמו.

עכשיו נמשיך את סיפורנו הקצר בשני כיוונים שונים ונעניק לו סוף שונה בכל אחד מהם:

כיוון א': ג'ון אינו מתמהמה. הוא נוטל את האקדח שנמצא ברשותו, סופר עד שלוש, יורה בראשו שלו עצמו, ושם קץ מהיר לחייו.

כיוון ב': ג'ון נוטל את האקדח שברשותו, סופר עד שלוש ובדיוק אז א' 'מתעטש' עקב מיני תהליכים ספק-אקראיים בתוכו, אתם יודעים. תא עצב - נוירון - במוחו של ג'ון מעביר מידע עם תא עצב סמוך לו, והפולסים העצביים שבהמשך התהליך מיתרגמים בסופו של דבר לתחושה מוגדרת: ג'ון מתחרט. חייו של ג'ון ניצלו.

-- * -- * --

לכאורה שני סופים שונים לסיפור, אשר רק אחד מהם יכול להתרחש, על חשבונו של האחר.

האמנם?

בשנת 1957 הציע הפיזיקאי יו אוורט פירוש מהפכני ונועז לתופעות האקראיות המוזרות של הרמה התת-אטומית. [4] כאשר מתבצעת מדידה ולתופעה יש יותר מתוצאה אפשרית אחת, טען יו, היקום בעצם מתפצל למספר יקומים מקבילים, הזהים בכל למעט העובדה שבכל אחד מהם מתרחשת אחת מהתוצאות האפשריות. [5]

וכעת נעיף מבט חוזר בג'ון המסכן: התופעות הזעירות והאקראיות שחבויות בתוככי א', לא היו אולי אקראיות כלל וכלל. באחד מאינספור פיצוליו של היקום הוכתב מראש שתופעות אלה תגרומנה ל-א' חסר המודעות לשמור על אלקטרונו, ובפיצול אחר הוכתב שהן תגרומנה לו לבסוף לאבד את האלקטרון שלו. במובן מסוים לא היה זה יקום עם אקראיות, אלא שני יקומים מקבילים ודטרמיניסטים. כתוצאה מכך, פיצולו האחד של היקום נותר עם גוויתו של ג'ון הירוי, ופיצולו האחר של היקום נותר עם ג'ון החי ומלא החרטה. שני סופיו של הסיפור התרחשו.

מבחינתו של ג'ון, הפיצול עשוי להיות מעניין יותר אם יממש את המשך חייו בשני היקומים המפוצלים, ואת הצירוף 'הכל צפוי והרשות נתונה' ניתן לאורו של דיוננו זה להבין באופן מעט שונה. אם נחזור לאחת מגירסאותיו של 'ניסוי הזזת היד' שהוזכר בפרק הקודם בשם זה, נוכל להביט בו כעת אחרת: הסתכלו שוב בידכם הימנית, והחליטו באופן חופשי האם בעוד מספר שניות להזיז את האצבע השניה או השלישית... עכשיו המתינו מספר שניות ועשו זאת - הזיזו את האצבע. מה היתה החלטתכם? איזו אצבע הזזתם?? מן הסתם אתם יודעים היטב איזו, אבל בן דמותכם ביקום המקביל שנוצר, ממשיך לקרוא את ספרנו המרתק, ויודע גם הוא איזו אצבע הזיז, ותשובתו שלו אחרת לגמרי.

-- * -- * --

להזזת אצבע אחרת אין אולי משמעויות כבדות משקל, למעט מקרים דוגמת אלה בהם אחת מהאצבעות היתה צמודה להדק של כלי יריה כלשהו. גם ג'ון השני החליט להזיז אצבע אחרת מזו של ג'ון הראשון. פעמים רבות התלבטתם קשה בהמשך דרככם בבעייה הרת גורל כלשהי, ולבסוף בחרתם באחד מהפתרונות האפשריים. פעמים רבות גם שאלתם בהמשך את עצמכם 'אולי בחרתי לא נכון' ומה היה קורה לו בחרתם בפתרון אחר. כעת ייתכן שהפתרון האחר אכן נבחר, ובן דמותכם ביקום המקביל שואל אולי את עצמו אותה שאלה בדיוק באשר לבחירתו האחרת, אם שרד מספיק זמן בעקבותיה.

וכמעט כמו תמיד, לא נוכל לסיים דיון זה בלא להוסיף כמה מילים מתחכמות:

אתם בוודאי זוכרים את שעשועינו עם הגיליוטינה בפרק קודם מתחילת ספרנו. [6] באחד מניסויי המחשבה שערכנו שם, נוצר לאדם, לפחות באופן רגעי, בן דמות אחר באותו יקום, עקב חיתוך מוחו לשניים. גם במקרה האומלל ההוא, סבר מן הסתם כל אחד מן החצאים כי הוא המקורי ותהה אולי באשר לתחושותיו, אם בכלל, של חציו האחר.

מלבד הדמיון המסוים בין שני הדיונים, ניתן כעת לשלב את שניהם ביחד ולהוסיף את לבטיו של התליין ואת האפשרות שהוא עצמו יתחרט ברגע האחרון ויחליט שלא להפעיל את סכין האימים. פיצולו הרלוונטי של היקום במקרה זה יהיה כעת דרמטי אפילו יותר. אחד מהפיצולים יכלול בתוכו פיצול נוסף, רגעי, של מודעות הנידון למוות. ביקום המקביל בו התליין מתחרט, תיוותר לאדם שעל הגיליוטינה מודעות אחת ושלמה (ככל שאנו מכירים 'מודעות' מהי).

מלבד השאלה המעניינת הדנה בפיצולים אפשריים של היקום בהם יו אוורט לא ניסח בינתיים את התיאוריה המהפכנית שלו, נזכיר עוד נקודה נוספת שדנו בה לעומק: [7] עד כמה שזה נוגע לנו, ייתכן ושני המצבים - הימצאותם או אי-הימצאותם של יקומים מקבילים - נכונים עבורנו באותה המידה. לפחות כל עוד לא עיצבנו ניסוי שייתן תוצאה שונה באחד היקומים לכל אחד מהמצבים. תנאי מוקדם לכך הוא, כמובן, קיומו של קשר כלשהו בין היקומים המפוצלים, ולכך יש השלכות מרחיקות לכת על הקשר בינכם לבין עצמכם... האחר.

לפרק הבא


[1] נרמזים כאן באופן גס ביותר עקרונות הלקוחים מהפיזיקה הקוונטית.

[2] אצטילכולין ('Acetylcholine') הוא 'מוליך עצבי' (נוירוטרנסמיטר) שעובר בין תאי עצב כחלק מתעבורת המידע ביניהם.

[3] האזור בתאי העצב בו מתרחשים תהליכים מסוג זה נקרא 'סינפסה' ('Synapse'). ה'קולטן' מכונה באנגלית 'Receptor'.

[4] יו אוורט (Huge Everett) היה פיזיקאי אמריקני שחי בשנים 1930-1982. השערתו הנדונה כאן זכתה לכינוי 'פירוש העולמות המרובים' (Many Worlds Interpertation) או 'תיאוריית העולמות המרובים' (Many World Theory).

[5] יצויין שהתיאוריה של אוורט פותרת גם פרדוקסים ידועים של 'חזרה בזמן', דוגמת הפרדוקס בו חוזר אדם אחורה בזמן והורג אחד מאבותיו הקדומים, ואז כביכול לא היה יכול להיוולד בהמשך בעצמו. הפתרון כאן נעוץ בטיעון שהחזרה בזמן כרוכה בפיצול של היקום, וההריגה היא בעצם של אב קדום של בן דמותו של החוזר בזמן ביקום המקביל.

[6] בפרק "הזונה של ג'ורג' ברנרד שואו".

[7] בפרק 'רחוק מהעין, רחוק מהלב'.


מרץ 2014



חברים ב- עוצב על ידי