על בר כוכבא ועל השנאה

בהמשך למאמרו של קדיד לפר בענייני האבלות בימי ספירת העומר

ב-16.5.1997 פרסם אינג' קדיד לפר מאמר בשם "הגיבורים הגדולים האלה" בעיתון "העיר", ואתר חופש העלה אותו כאן.

מאמר זה התפרסם שוב בביטאון "השינוי" מס' 10, ועורר תגובות לא מעטות. תגובה אחת, מאת עמית גוטליב, התפרסמה בגיליון מס' 11 של "השינוי", ולצידה פורסמה שם תשובתו-תגובתו של אינג' קדיד לפר. אינג' קדיד לפר ומערכת "השינוי" התירו להעלות את הדף כולו גם באתר חופש, בהכירם את התעניינותם הרבה של קוראי "חופש" בסוגיות החשובות של מינהגי האבלות בימי ספירת העומר במדינת ישראל של תחילת האלף השלישי למניינו של העולם. הנה המטמון לפניכם:

מכתבו של עמית גוטליב, כפי שהתפרסם ב"השינוי" מס' 11

תשובתו של אינג' קדיד לפר, כפי שהתפרסמה גם היא באותו ביטאון:

לעמית שלום,

תודה על מכתבך. להלן הערותיי:

על האבל

אתה כותב: "אני דתי חובש כיפה ... מוקיר את חללי צה"ל לא פחות ממך ואף עומד עם עמי לזכרם".

הקפדתי לכתוב כי "חלק ניכר" מהדתיים איננו מתאבל על חיילי צה"ל. אני יודע, כמובן, שיש קבוצה של דתיים לאומיים הנושאים בעול הביטחון, השכול והאבל כמונו, החילוניים. אבל הפלג הזה הולך וקטן. החרדים מהווים עכשיו קרוב ל-50 אחוז מן הדתיים בישראל וזה חלק ניכר. צר לי, אלו העובדות.

על מרד בר כוכבא

אתה כותב: "... חוץ מזיכרון הגבורה וניסיון התקומה המפואר של עם ישראל שלי בזמן מרד בר כוכבא, שזה דבר ראוי לזכור וללמוד ממנו".

ועוד איך ראוי ללמוד ממנו! נדיר למצוא בתולדות העמים אסון לאומי כל כך גדול וכל כך אווילי ומיותר כמו המרד הזה. מרד בר כוכבא (132 עד 135 לספירה) הצטיין בשלושה דברים: לא הייתה לו סיבה, לא היה לו סיכוי והוא הביא על היהודים את הגדול באסונותיהם.

לא הייתה למרד סיבה, משום שהתרחש ב"תור הזהב" של האימפריה הרומית. האימפריה כולה שגשגה ו"פרובינקיה יודיאה" שגשגה גם היא. האמת ההיסטורית היא שאדריאנוס היה קיסר סובלן ונאור, בניגוד לאגדות הוא לא גזר שום גזרות דתיות (לפני המרד הוא אף ביטל, לבקשת היהודים, תוכנית לבנות בהר הבית). הניסיון לנתק את יהודה מן האימפריה היה נואל בערך כמו הכרזת עצמאות מדינית על ידי העיר אום אל-פחם בימינו... חסר אחריות וחסר כל היגיון.

אילו עמדו אז מנהיגים אחראיים והגיוניים בראש היהודים, היו מנצלים את המצב כדי לאושש את העם מן הכישלון של המרד הקודם וטראומת חורבן בית המקדש.

וכאמור, לא היה למרד שום סיכוי. כוחם של המורדים היה מגוחך לחלוטין לעומת עוצמת האימפריה בשיאה. ארבעה לגיונות וכמה גדודים, מתוך ארבעים וארבעת הלגיונות של הצבא הרומי, הספיקו כדי למגר את המרידה. בעיני הרומאים נתפס כל המרד כסכסוך מקומי חסר חשיבות שלא זכה לשום אזכור משמעותי ברישומי התקופה. היחידים שנהנו לדווח עליו היו אבות הכנסייה הנוצרית שראו בתוצאותיו ניצחון נוסף לדתם החדשה.

אילו עמדו אז מנהיגים שקולים בראש היהודים, היו יודעים כי למרידה ברומא יש סיכוי של כדור שלג בלוע הר געש.

אבל המנהיגים שעמדו באותה תקופה בראש היהודים לא היו אחראיים ולא היו שקולים. ההנהגה הרבנית, משוכנעת שהגיעו ימות המשיח ושאלוהים יילחם לצדם, גררה את העם היהודי אל שואה נוראה. כי בשואת אירופה האיומה נכחד כשליש מן העם היהודי אבל במרד בר כוכבא נכחד כמעט חצי העם! לפחות מיליון אנשים, נשים וטף, שילמו את מחיר הטרוף הדתי-משיחי של חוזר בתשובה בשם עקיבא שהפך ל"רבי" והחליט כי המשיח הגיע והוא אחד, שמעון בן כוסבא. העם שהלך אחריהם - אבד.

לכן אתה כה צודק. יש דברים שחשוב מאד ללמוד ממרד בר כוכבא. למשל: רבנים אינם בהכרח חכמים וגם לא שקולים ואחראיים. אלוהים לא מתערב לטובתנו במלחמות גם אם הן בהשגחת הרבנות. והחשוב ביותר: מי שמקריב את ההיגיון הפשוט ואת התבונה המדינית על מזבח האמונה הדתית - מזמין שואה.

על השנאה

אתה כותב כך: "מאמרך מלא שנאה ומשטמה קיצונית עמוקה אשר מזכירים ביטויים שנכתבו בבמות שונות מן העבר הלא רחוק".

טוב תעשו כולכם, אתה ועדתך, אם תפסיקו להשמיע צפירות עולות ויורדות כל פעם שמישהו מעז לבקר אתכם, את אמונותיכם ואת מנהגיכם הביזאריים. לא כל מי שלועג לכם שונא אתכם וחשוב שתדעו להבחין בין הדברים. אני יודע שהמושג "חופש הדיבור" עומד בסתירה לחוקי הדת אבל תצטרכו להתרגל לכך שהוא חלק בלתי נפרד מן ההוויה הדמוקרטית. מותר לבקר אתכם, מותר לצחוק עליכם ומותר אפילו ללעוג לכם ולבוז לכם בכתב ובעל פה. מובן שזכותכם המלאה לעשות לנו אותו הדבר. במקום זאת אתם מאשימים כל מי שמעז לבקר אתכם בהצטרפות אוטומטית למפלגה הנאצית. התנהגות משונה זו היא סימן כפול: גם לחוסר יכולתכם לקבל ביקורת, גם לחוסר יכולתכם להשיב עליה כהלכה.

אגב, מוטיב השנאה הוא דווקא חלק בלתי נפרד מן השיח שלכם. כבר לפני 3,000 שנה הנעים כך בזמירותיו "נעים זמירות ישראל" (תהילים קל"ט): "משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט, תכלית שנאה שנאתים...".

הבט נא בהיסטוריה של הדת היהודית: שנאת עכו"ם ושנאת מתייוונים ושנאת צדוקים ושנאת מינים (אלה הנוצרים ו/או האפיקורסים שאתה עצמך מתפלל לאובדנם שלוש פעמים ביום). שנאת הקראים ושנאת השבתאים ושנאת המשכילים ושנאת החסידים (או, לחלופין, המתנגדים). שנאת הציונים, שנאת הרפורמים, שנאת הערבים (האם ספרו של הרב עידו אלבה "דיני הריגת גוי" נמצא בספריית המכינה שלכם?) ושנאת החילונים מעל כולן. אם תוכל להתפנות מלימודיך הקדם-צבאיים כדאי שתעיין מה כתבו ראשונים ואחרונים על הציווי החביב "ואהבת לרעך כמוך". אתה תראה שם היטב מה הורוך גדולי התורה, את מי ראוי לאהוב ואת מי חובה לשנוא בכל לב.

בקיצור, אתה יושב בבית שמרבים בו שנאה לזולת ועוד אתה מעיז להטיף לאחרים? טול קורת בית הבד מבין עיניך.

אינג' קדיד לפר

נ.ב. עותק ממכתבך שלחת ל 'אל"מ משה הגר, ראש המכינה'. האם זה אותו משה הגר שהמליץ לחניכיו להתחמק ממילוי פקודות צבאיות ע"י השתמטויות והעמדת פני חולה? ("הארץ" 22.2.99) - האם לזאת התכוונת כשדיברת על "גבורה"?

הערת מערכת חופש: אפרופו "שנאה" - אנחנו מבקשים לעורר את זיכרון קוראי חופש למאמרו בשם זה של אינג' קדיד לפר, שהתפרסם גם הוא - לראשונה ב"העיר" ולאחר מכן באתר חופש - כאן.