הנכם צופים בגירסת הדפסה של הדף/מאמר הנוכחי.
לחצו כאן לגירסה המקורית

אין אלוה סליחות

יאיר רוטקוביץ' *

אין צורך לבקש סליחה מאלוהים. או דרך אלוהים.

כל הריטואל המקודש לכאורה, בו עומדים בפני האל (גבר, מלך, ושופט) הוא מיותר. אני בטוח שאין לו-לה. שום עניין שנתנצל על חולשות ונפרוק באופן ריטואלי ומחזורי רגשות אשם שכלל לא היו צריכים להיות שם מלכתחילה. אין צורך לפחד, או במקרה הטוב לאהוב "אלוהים" על מנת שימחל. טוב גם כך. אין אף ניגון עתיק מתוק, או לחן אקזוטי מן המזרח, היכולים לכסות את האמת העירומה הזו. ומסך העשן של "חזרה למקורות", מאפשר בלוף גדול. הרצון לעבודה רגשית ותיקון הלב הוא מעולה, אך מדוע לעשות זאת דרך אשמה ופחד?

חופש

נכון שאמונה באלוהים ובקיום מצוות ש"הועברו" ע"י נביאים, מציבים את האדם במקום צנוע וראוי, הם מטילים עליו חובת התבוננות שהוא קטן, ועל כן עליו להתנהג בתבונה ובאמות מידה של אנוש מוגבל: חי במקום מסוים, בזמן מסוים. ולא מבין הכול. ולכן חובה להיות צנוע ומתחשב, וליצור מוסר בין בני אדם, ולהקפיד על יחסי אנוש תקינים.

ישנו פחד מחוסר אמונה באלוהים שאילולי "הוא" יתערערו מסגרות החוק. ועל כן דמותו מהלכת קסם על מי שמבקש צניעות ומוסר. הרצון העמוק והמדויק הזה נשזר היטב עם ציות למסורת הדת, מכיוון שהדת היא שהביאה את הבשורה: "יש אלוהים".

אך אליה וקוץ גדול בה: אותה אמונה באלוהים וצייתנות למסורת הדת מגיעה עד כדי שמיטת ההיגיון.

כך למשל, ההתאספות בבתי כנסת בימי רחמים וסליחות, היא לרוב מתוך חיקוי המסורת ש"נמסרה" בשמו, בתפילה ניתן דגש תהומי על שיח מול אלוהים, בבית התפילה למענו, בהנצחת המילים, ובצייתנות לפרוטוקול המחייב, כי "כך צריך". כי כך שרדנו,

האמת היא שלא ניתן במבול הכפיתיות לצפות לעבודה בינאישית ופנימית. וכך האדם הפשוט, היושב בבית הכנסת כי רצה לגעת באותו "אלוהים" ראוי של צניעות וענוה ומעודן בנפשו, הביא על עצמו עיסוק אקזוטי אך טפל. יש כאן ניהול רגשי שגוי, הנובע מצייתנות בכל מחיר, רק על מנת לשמר את הדת. מה הועילו חכמים באמונתם? יש כאן הפיכת המסורת לעבודת אלילים טכנית וטפלה, עבודה המקדשת את האמצעי, ולא את המטרה.

יענו ויאמרו שאכן שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה, ומתוך הטכניות הזו תעלה כוונת הלב, כי אחר המעשים (הטכניים) נמשכים הלבבות, אך אין בכך תשובה הולמת, עול האלוהים עם הנבוט, המוביל לנפש עם תחושות אשם היא כה כבדה, שהיא מיותרת מזיקה וצדקנית.

חופש

דת המציבה את אלוהים כשופט בני אדם וכחותך גורלם, המתחשבן איתם על צייתנותם. מעמידה את אלוהים במקום מגוחך, של סוחר בריון בשוק, בעל מחבט כבד, המושל בכוח הזרוע וההפחדה. היא מציירת יוצר הנוטע טבע פרוע בברואיו, ובאופן ליצני וציני מעניש אותם כאשר הם מממשים את יצירתו. "כהני הדת" היהודיים כיום, יוצרים אוירה של פחד ואשמה מיותרים לחלוטין, דרך חוקיי הלכה טורדניים ולא נצרכים ממש, ואחר כך יוצרים שיח טכני עם "אלוהים" עבור הקהל על מנת שיוכלו לצאת מזה... ועל זה נאמר: חכם לא נכנס לצרה, שטיפש לא יודע כיצד לצאת ממנה.

יש למצוא את אותה בקשה לצניעות ומוסר, לא רחוק מכאן ולא מעבר לים, ולא בחלל השמיים, ולא בארץ רחוקה של מיתוסים שהפכו ל"אמיתיים", ובוודאי לא בצייתנות שורדת לחוקים ופרוטוקולים נושנים ומתוקים. היא קיימת באפשרות לחיות בצוותא עם בני אדם, ולהרעיף עליהם את מידת החיבה והאינטימיות שאדם מבקש לעצמו. קרי: "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך" ולגדול עד ל "ואהבת לרעך כמוך". גן עדן וגיהינום הם פה ועכשיו, וגדול הגיהינום לשנוא ולהיות שנוא, פה בעולם הזה, משבעה מדורי גיהינום שמימיים ודמיוניים. החטאים והפספוסים הם בתוך עצמנו ומול בני האדם שמסביבנו. ועל כך יש להתכנס. הניחו לאלוהים, לא מתפקידו לסלוח: "עבירות שבינו לבין חברו, אין יום הכיפורים מכפר, עד שירצה את חברו" ובשביל זה לא צריך את אלוהים.

חופש


* יאיר רוטקוביץ' - עורך טקסי חיים יהודים חילונים


ספטמבר 2010