אודות צור קשר קישורים מדריך חוברות פעילות ספרי קודש תרומה English
תרמו לעמותת חופש
מאמרים וספרים לחיות חופשי יומן חדשות החזרה בתשובה יוצאים בשאלה השתלטות חרדית עיתונות חרדית במות חופש עוד
     ראשי > מאמרים וספרים  לגירסת הדפסה     

חינוך להומניזם ביהדות כתרבות

פרופסור יעקב מלכין

מתוך דברים שנישאו בסיום כנס הפדרציה העולמית של היהדות החילונית ההומניסטית
בריסל, 22 בספטמבר 2002
פרופ' יעקב מלכין עומד בראש מיכללת מית"ר, והוא עורך הביטאון "יהדות חופשית"

שתי סכנות מאיימות בימינו על האנושות ועל ערכיה ההומניסטיים;

ערכים אלה וההתנהגות לאורם חיוניים לקיומה של כל חברה חופשית בעולם. האחת היא סכנת הרלטיביזם הפוסט-מודרני, המערער את תוקפם האוניברסאלי של עיקרי מוסר הומניסטי, ומגלה סובלנות מסוכנת כלפי משטרים ואידיאולוגיות טוטליטריות - דתיות וחילוניות - במשטרים המדכאים, מקפחים, או פוגעים בנשים או בבני לאומים וגזעים אחרים. הסכנה השנייה היא סכנת הפאנאטיזם הדתי, שהיה לכוח פוליטי רב עוצמה, והמשתלט על קהילות או על עמים שלמים באמצעות החינוך הדתי השמרני והקיצוני, הסוגר את אופקי חניכיו בפני תרבות העולם. חינוך כזה מאלף את בוגריו לציית למנהיגים דתיים פאנאטים, שמינו עצמם דוברי האלוהים, אותו הם מעצבים לפי אמונותיהם ובפיו הם שמים את דבריהם ומצוותיהם.

סכנת החינוך הדתי הפאנאטי:

מבחינה זו דומה ה''ישיבה'' החרדית היהודית ל''מאדראסה'' המוסלמית השמרנית. שתיהן מחנכות לידיעת מצוות והלכות דת בלבד, שתיהן מחנכות לבורות בהגות ובתרבות העולם המערבי, שתיהן חיות בתרבות של ציות מוחלט למנהיגים דתיים, תוך איבוד כושר השיפוט והביקורת של היחיד. למזלו של העם היהודי מהוות הקהילות והישיבות החרדיות מיעוט זעיר השליט רק בקהילות קטנטנות ביהדות העולם ובישראל.

החינוך הדתי הקיצוני - באיסלאם וביהדות כאחד - אינו מערב את חניכיו בדיון ביקורתי ובסוגיות מטאפיסיות שביסוד כל אמונה אנושית. החינוך הדתי הפנטי מתמקד בלימוד מצוות ההלכה, אשר יש לציית להן ולמפרשיהם הדתיים, גם אם הן עומדות בניגוד לעיקרי מוסר והומניזם שהתפתחו במערב מאז הרנסאנס, מצוות המקפחות את המחצית הנשית של האנושית הופכות חוקיות במשטרים המכירים בבתי דין דתיים כלגיטימיים לא רק במשטרים טוטאליטריים אלא גם במשטר דמוקרטי כמו ישראל.

אמונה בערכים הומניסטיים אוניברסאליים:

יהודי דתי אינו חייב באמונה או בהצהרה על אמונה בעיקרים מטאפיסיים, או אפילו בקיומו של האלוהים. יהודי דתי חייב רק בשמירת כל מצוות ההלכה, וכל השומר אותם ייחשב ליהודי דתי. יהודי שאינו שומר מצוות ייחשב על ידי הדתיים ל''לא מאמין'' , אחד מכינויי הגנאי המטעים שיהודים חילוניים רבים השלימו עמם. רוב היהודים בעולם אינם שומרים על מצוות ההלכה הדתית היהודית אך אין לתארם כאנשים חסרי אמונה. הם מאמינים בתוקפם האוניברסאלי של ערכים מוסריים, הם מאמינים בערכי שוויון וצדק ובחובה לעבור על כל מצווה ופקודה המנוגדים להם. חינוך הומניסטי חותר להפנמת ערכים כאלה וחייב להתמודד עם הניגודים והסתירות הפנימיות הנובעות מיישומם.

הומניזם ולאומיות

חינוך הומניסטי כחינוך להפנמת ערכים מוסריים:

כמחנכים וכאנשים מאמינים בערכים הומניסטיים אוניברסאליים אלה, אנו יודעים כי עלינו להתמודד עם שתי הסכנות הגדולות המאיימות על ההומאניות בימינו, עלינו לחפש דרכים חדשות להפוך את החינוך לדרך בה יופנמו הערכים ההומניסטיים על ידי כל חניכינו, עלינו למצוא דרך להפיכת הערכים לחלק בלתי נפרד מעצמנו, לחלק בלתי נפרד מהמחשבה הביקורתית, המעריכה והמעדיפה התנהגות אחת על אחרת, חוק או מצווה אחת על אחרות. שהרי ''ערכים'' - הם קריטריונים להערכה והעדפה. חנוך לערכים הוא לא חינוך לאמונה בדוגמות אלא לביקורתיות ויצירתיות לאור הערכים ההומניסטיים שבזכותם יכולה החברה לחנך בני אדם להיות אנושיים.

בקרב היהודים החילונים ההומניסטים יש כאלה התוהים לשם מה , אם כן חינוך ליהדות? לשם מה יש לחנך אנשים חילוניים, המבקשים להפנים ערכים אוניברסאליים, במסגרות תרבות לאומית יהודית? מדוע אי אפשר להסתפק בחינוך הומניסטי ללא מאפיינים וללא נושאי לימוד יהודיים?

חיוניות החינוך ההומניסטי בתרבות לאומית:

ארסמוס, אחד ממבשרי ההשכלה ההומניסטית טען: בני אדם אינם נולדים אנושיים, הם נולדים בני אדם. בני אדם הופכים אנושיים בתהליך ההומניזציה באמצעות החינוך והחיברות, הלימוד והתירבות. ההיסטורי לימד אותנו כי חינוך יכול לגרום גם לדה-הומניזציה של האדם - חינוך גזעני או נאצי או בולשביסטי הצליח ליטול מבני אדם את אנושיותם.

רק אם החינוך מכוון להומניזציה ומוצא דרכים להשגת יעדיה יש סיכוי להפוך את הייצור הביולוגי אדם לאנושי, להומאני, לחי היודע כי החברה יכולה להיות אנושית וטובה רק אם הכל ירגישו ויבינו כי אסור לעשות לזולת מה ששנוא עלינו שיעשה לנו,למי שמבין כי אסור לראות באדם אחר אמצעי למטרה, כאילו היה מכשיר או כלי, וכי אי אפשר להתייחס לכלל כלשהו ככלל מוסרי אם אין הוא תקף כלפי כל אדם בעולם.

אדם יכול לחיות ביותר מתרבות לאומית אחת, אך אין אדם יכול להחיות מחוץ לכל תרבות לאומית.

אנו, המבקשים לחנך בני אדם להפנמת ערכים הומניסטיים אוניברסאליים במסגרת תרבות אנושית, חייבים לעשות זאת במסגרת החינוך ליהדות כתרבות של העם היהודי בכל תפוצותיה ובכל עידני התפתחותה.

יהדות כתרבות לעומת יהדות כדת:

יהדות כתרבות הוא תחום רחב ומגוון. הוא כולל, כמו כל תרבות לאומית, את הדת היהודית על זרמיה ויצירותיה, אך הוא כולל גם את התרבות היהודית הלא-דתית על יצירותיה והגותה בכל התקופות והעידנים. יצירות יהודיות לא דתיות נכללו על ידי העורכים גם בתנ"ך - כמו ''שיר השירים'' ו''אסתר''. לדעת ההיסטוריון שמעון דובנוב נכללו בתנ"ך גם יצירות אנטי דתיות - במובן: יצירות השוללות את צדקת האלוהים ומוסריותו, כמו ''איוב'' ו''קהלת''.

מאז העידן ההלניסטי, דרך ימי הביניים, הרנסאנס וההשכלה התפתחה התרבות היהודית בדרכים הרבה, בתנועות שונות ומתנגשות אלו באלו, בתרבויות עדתיות שונות בחמש היבשות בהן השתכנו קהילות יהודיות - בכולן התפתחו מנהגים ויצירות ספרות ואמנות, אמונות ודעות, מהן דתיות ומהן לא דתיות, מהן משלימות עם המסורת ומהן ביקורתיות כלפי המסורת וכלפי המוסכמות הדתיות שהדריכו את הפרשנות של המקורות הקדומים של היהדות. (כגון המחלוקת בין צדוקים ופרושים, בין חסידי הרמב''ם והרמב''ן, בין רציונליסטים ומיסטיקנים, בין משכילים ורפורמים לבין אורתודוכסים וחרדים).

חינוך ביהדות כתרבות הוא חינוך בתוך כל המכלול העשיר והמגוון הזה - אשר נקודת המוצא שלו הוא התרבות הפלורליסטית והמגוונת של העם היהודי בהווה. לימודי היהדות כדת הם לימודים המכוונים להכרת המצוות וההלכה על מנת לדעת כיצד לציית לדברי המנהיגים הדתיים שהמציאו אותם בשם האלוהים. לימודי דת ישראל במסגרת לימודי היהדות כתרבות - הם לימודי תולדות האמונות והמנהגים הדתיים בעם היהודי לאור הגישה המחקרית והביקורתית, כאחד מהתחומים הרבים המצטרפים ללימוד הבין-תחומי הקרוי לימודי היהדות כתרבות.

הומניזם ולאומיות

היסטוריה של תרבות מתחילה מן ההווה:

לימודי היהדות כדת וכמסורת מתחילים מן העבר - מתיאור המסורות והמקורות הספרותיים ביהדות העתיקה, בדרך כלל - מספרות התלמוד שבה התפתחה ההלכה. לימודי היהדות כתרבות מתחילים מן ההווה - מתרבות העם היהודי כפי שהתפתחה במשך מאתיים השנים האחרונות, תרבות שעברה תהליכי חילון מהירים מאז ההשכלה, תרבות היהודים החילונים המהווים את רוב העם היהודי ברוב ריכוזיו בעולם במאתיים השנים שחלפו מאז האמנציפציה, ובייחוד במאה העשרים. בתרבות זו התעשרה היהדות בשפע עצום של יצירות ללא תקדים - בכל מדיום אמנותי ותיקשורתי, במחקר המדעי, בהגות ופילוסופיה, בהיסטוריוגרפיה ומחקר היהדות ומקורותיה. עשרות אלפי ספרים חדשים הופיעו בתרבות העם היהודי - בלשונות יהודיות ואחרות, באמנות הצגה והתיאטרון, במוסיקה ויצירות האמנות הפלסטית. מבחינה כמותית ומבחינת מיגוון האמצעים והיצירות מהוות יצירות היהדות החילונית במאתיים השנים האחרונות את גוף היצירה הגדול ביותר ביהדות כל הדורות.

כמו כל זרם ביהדות חייבים גם אנחנו - החיים בזרם היהדות החילונית ההומניסטית, לחנך את ילדינו בתרבות שלנו. לימודי התרבות היהודית החילונית, העשירה בכל התרבויות של היהדות בכל העידנים, מאירה אותן באור חדש.

הרלוונטיות של התנ"ך לתרבות ימינו:

מרטין בובר בעיוניו בתנ"ך בעיוניו בתנ"ך העיר, כי כל התיאולוגיה והאתיקה התנ"כית מבוטאת בסיפורים ובנאומי הנביאים. השקפת העולם של הסופרים התנ"כיים מובעת בסיפוריהם ובדברים הנאמרים על ידי גיבוריהם. מקומו של ערך הצדק ביהדות הקדומה, ביחס לאלוהים ולאמונה בו, תופס מקום מרכזי ביצירה התנכית ומייחד אותה מיצירות רבות אחרות שנכתבו בתרבויות השכנות לישראל.

גם בדיון בבעיית הצדק והערכים האוניברסאליים נוהג הספור התנ"כי באותה דרך. כשאברהם שומע כי אלוהים עומד להביא שואה על הערים סדום ועמורה ועל כל האוכלוסייה שבהם על ידי הריסתם והפיכתם לשממה, הוא מתקומם, מתווכח עם האלוהים ומנסה לשכנעו לוותר על תוכניתו, כיון שהוא רואה חטא ואי צדק בעצם הרעיון של עונש קולקטיבי. אין עונש קולקטיבי יכול להיות צודק - שהרי נענשים בו רשעים וצדיקים וחפים מפשע כילדים בני יומם. על כן מעיז הגיבור הספרותי התנ"כי האנושי להאשים את הגיבור הספרותי האלוהי ולומר עליו ''שופט כל הארץ לא ייעשה משפט'' - טענה שהיא האשמה חמורה והמתבססת על הערך העליון של הצדק : הצדק הוא עליון גם על האלוהים, ואלוהים שחוטא בעונש קולקטיבי אינו עושה צדק, וממילא אינו עושה משפט.

הקלאסיקה היהודית והחינוך לערכים:

יצירות מעין אלה מהקלאסיקה הספרותית של התרבות היהודית משמשות אותנו בחינוך לערכים כשם שהם משמשות אותנו בחינוך להכרת יצירות המופת של הספרות העברית, שהשפיעו על כל התרבות של העם היהודי ועל כל התרבויות שהושפעו ממנה. קריאת יצירות כאלה מנקודות המבט של ההווה , קריאתן למשל כיצירות ספרותיות באור שהאירון סופרי אסכולת התנ"ך כספרות, המתפתחת במאה העשרים, מהווה הזמנות למפגש חווייתי ותבוני של החניך והמורה עם יצירת ספרות גדולה ועם דילמה מוסרית גדולה כמוה.

לא כל היצירות בתנ"ך הן יצירות ספרותיות גדולות, אך אלה המגיעות למעלה זו של יצירות מופת בספרות היהודית ובספרות העולם מגשימות את אידיאל שטולסטוי קרא לו אידיאל האמת: תגלית האדם לא כסמל אלא כייצור אנושי וחברתי, היכול, כמאמר פיקו דלא מיראנדולה, ''להיות שפל כשטן ונעלה כמלאך''. גישה ספרותית כזאת אל גיבורים ספרותיים מאפשרת להציגם ללא משפטים קדומים. אברהם יכול להיות אב האומה, אך הוא גם האיש שמסר את אשתו לפרעה לשלושה ימים והתעשר ממתנות שקבל כתוצאה מכך מפרעה. אברהם דובר בשם הצדק נגד עונש קולקטיבי והריגת חפים מפשע גם אם הדבר נעשה על ידי אלוהים, אך כאיש מאמין בחובת הציות לאלוהיו הוא מסכים לשחוט את בנו ולשרוף את בנו יחידו אשר אהב ולהעלותו קרבן עולה על המזבח, אף שהנער יצחק לא חטא לאיש במאום.

גם שרה היא גיבורה ספרותית ייחודית ומורכבת יותר מגיבורות ספרותיות אחרות בתנ"ך. היא נכונה ללא היסוס להיענות להצעה לבלות בחצרות המלכים המזמינים אותה, היא צוחקת לדברי אלוהים המבטיח לה שתהרה, כשהיא שומעת את דבריו מעבר לפרגוד בשעה שבעלה מארח את אלוהים לסעודה. שרה היא אם האומה - אך היא גם האישה המענה את אשתו המצרית של אברהם כשזו נכנסת להריון, בגלל שרה מגרש אברהם את בנו בכורו ואת אמו למדבר, על מנת שלא יירש ישמעאל יחד עם יצחק בנחלת אביהם.

החתירה לחשיפת המציאות האנושית על כל ניגודיה ומחדליה המוסריים, על כל המשברים הנפשיים, המשפחתיים והחברתיים, מאפיינת את יצירות המופת בספרות התנ"כית ומעלה את ערך האמת בצד ערך הצדק כערכים עליונים להערכת כל מעשה - של אדם ואלוהים. מאפיינים אלה של יצירות הספרות התנ"כית שביסוד התרבות של העם היהודי, העמידו אותן בשורה אחת עם יצירות הספרות קלאסית של המערב והעניקו לה את כוחה המוסרי, גם כשזה בא לביטוי בספורים על גיבורים חוטאים, כמו בכל היצירות הקלאסיות של כל העמים.

הומניזם ולאומיות

מבחר אלטרנטיבי ל''מקורות היהדות'':

גישה ספרותית כזאת, המשוחררת מכל משפט קדום ואיסור פרשני דתי, תשנה את מבחר היצירות הנחשבות ל''מקורות היהדות''. בין המקורות מהן ייבחרו החומרים להכרת היהדות כתרבות תכללנה לא רק יצירות בנות ימינו. יכללו בהן גם יצירות מהספרות היהודית העתיקה, אשר הוחרמו או הוצאו בעבר על ידי הרשויות הדתיות מהיהדות ומלימודיה. כגון: מבחר היצירות המייצגות את העידן ההלניסטי ביהדות תכלולנה בצד מבחר מהמשנה, התלמוד והמדרשים גם יצירות נבחרות מספרות ההיסטוריוגרפיה היהודית של פלאוויוס, הפילוסופיה והספורים של פילון האלכסנדרוני, הדרמה של יחזקאל מקרנייקה, ספרי החשמונאים, יצירות המיסטיקה היהודית - כספר היצירה וספרות המרכבה וההיכלות, הפרסקות של דורא אירופוס והמוזאיקות בבתי הכנסת, מבחר מהברית החדשה, ממגילות ים המלח, ומהספרות הקראית והשומרונית.

גישה חדשה לחגי ישראל והשבת:

חגי ישראל - אופן חגיגתם והלימודים החושפים משמעותם, תולדותיהם ותוכנם, - מהווים את אחד ההבדלים העיקריים בין החינוך ליהדות כדת לבין החינוך ליהדות כתרבות מנקודת מבט חילונית והומניסטית. חגי ישראל מהווים תבנית ומסגרת לפעילות בתרבות עם ישראל - מדי שבוע אנו חוגגים את השבת, מדי חודש אנו חוגגים את אחד מהחגים ההיסטוריים המייצגים את היהדות.

החינוך החילוני הומניסטי, החותר להפנמת ערכי מוסר וצדק, ידגיש את משמעות החגים מבחינתם של ערכים אלה שהם חלק ממשמעותם בעיני יהודים בני ימינו. השבת היתה יצירה יהודית ייחודית וחסרת תקדים בתולדות התרבות האנושית. היא שינתה את האוריינטציה של הזמן - מזמן אלוהים לזמן אנושי. חוקיה היו החוקים השוויוניים הראשונים המוכרים לנו - חובה להעניק חופש של יום בשבוע לכל אדם, גבר ואישה, הורים וילדים, אדונים ועבדים, ואפילו לחיות הבית הובטחה מנוחה. לימודי השבת, משמעותה ותולדותיה, התפשטותה בתרבויות כל העמים שקיבלוה מהעם היהודי, היחס אל השבת בימינו, והמחלוקת בישראל על הניסיונות להגביל את חופש התנועה ואופני הבילוי של השבת על ידי חוקים ומשפטים מיותרים, מהווים חלק מלימודי השבת כאחד מיסודותיה של היהדות.

השיטה שאני מציע בלימוד החגים מבוססת על עיקרון ''מה נשתנה'' : נושא הלימוד הוא לא מה קיים אלא מה נשתנה בחג, בחגיגה, במשמעות שאנו מייחסים לו, ביצירות המלוות אותו, בטקסים ובאופנים בהם אנו חוגגים אותו. פרקי הלימוד יוקדשו לא לתיאור המנהגים הקיימים ביהדות האורתודוכסית דתית בחג הזה, אלא לשינוי ולהתפתחות החג בימינו, בימי הביניים ובזמן העתיק.

יום כפור, למשל, לא יוצג עוד רק כיום צום ותפילות תחינה לאלוהים שיחוס עלינו לא יהרוג אותנו בשנה הבאה, או כיום בו מצהירים כי כל הנדרים וכל השבועות וכל ההבטחות שהבטחנו בשנה שעברה בטלים ומבוטלים - במסגרת ''כל נדרי, הצהרה שאינה תפילה, ואשר גדולים בתורה ובהגות היהודית התנגדו לה בגלל תוכנה המזעזע. יום כפור יילמד מבחינת השינויים שהתחוללו בו, למן תיאור יום כפור בימינו כולל יום האופניים הגדול בכבישים הריקים של ישראל כשאלפי ילדים מנצלים את ההזדמנות ליהנות מהם, ורוב החילונים מחפשים דרכים נאותות לחוג את החג הזה בדרך חדשה, כשהם זוכרים כי המשנה מעידה כי בימי בית המקדש השני היה זה יום ריקודים וחיזורים של נערות ונערים שיצאו לכרמים, נהנו מיום החופש כמו הילדים בימינו.

צירוף יצירות ספרות ואמנות לחגים:

התרבות היהודית הצמידה לכל חג מחגי ישראל יצירה ספרותית קלאסית מיצירות התנ"ך, ועודדה בכך יהודים לחזור ולעיין, לחזור ולפרש פירושים חדשים את היצירות המהוות המכנה המשותף היחיד של כל היהודיות ביהדות. ליום הכיפורים הוצמד ספור ''יונה'' - אחד הספורים הקצרים המופתיים בספרות העולמית, המעלה גם הוא דילמה מוסרית עתיקה חדשה: האם צדק יונה בכעסו על אלוהים שסלח ולא הרס את נינווה, בירת הרשע האימפריאליסטית של העולם העתיק, אשר פשעיה ואכזריותה מתועים עד היום בתבליטי האבן במוזיאון הבריטי?

הצמדת יצירות ספרות ואמנות לחגיגת חגי ישראל והעשרתם תחדש בחיינו גם את שאר החגים. היהדות המסורתית הצמידה את ''קהלת'' - שירת הייאוש הנשגבה ביותר - לסוכות, את ''שיר השירים'' - שירת האהבה החילונית הגדולה של הספרות התנכית - לליל הפסח, כמו להזכיר לנו כי מדובר בחג האביב והאהבה, לא רק בחג היסטורי של שחרור מעבדות, בחג בעל משמעות מוסרית של החירות כערך עליון, הכרוך בחובה לחוקק חוקים ודיברות, שיהפכו ת החופש למשמעותי ויבטיחו קיומה של החברה.

גם יהודים חילונים זקוקים לטקסים וחגיגות:

יהודים חילוניים כמו דתיים זקוקים לטקסים המעשירים את חייהם וחגיהם במסגרות פעילות תרבותית, תוך התייחסות למורשת התרבותית הלאומית והעולמית, למקורות היהדות במובנם הרחב ביותר. על כן לא נסתפק בלימודי תולדות השבת והחגים מבחינה היסטורית ומבחינת לימודי התרבות, אלא נלמד את כל הדרכים החדשות המוצעות בעולם היהודי לחגיגת חגי ישראל וחגי מחזור החיים האישיים והמשפחתיים, הבאים במקום הטקסים הדתיים, אך עשויים למלא תפקיד חיוני בחיי התרבות של יהודים בני ימינו.

ביהדות ימינו מוצעות כל שנה עשרות הגדות פסח חדשות ושונות אלו מאלו, כל הגדה של פסח מתייחסת אל המסורת והמורשת התרבותית של העם היהודי, ורובן מקבלות את התבנית שעוצבה על ידי ההגדה המסורתית בהשפעת הסימפוזיון היוני. אך כל הגדה מחדשת תכנים ואופנים בדרכי החגיגה של החג היהודי החשוב ביותר מבחינה היסטורית, חג היווצרות של העם היהודי בעת המאבק שלו נגד שעבוד ועבדות,

ההגדה המסורתית הכתובה ארמית בחלקה, נוצרה לפני למעלה מאלף שנה בעיראק, אינה מזכירה אפילו את משה, אף שעלילת חייו ומעשיו תופסים מום מרכזי בנאראטיב. קריאתה של ההגדה המסורתית כלשונה גורם שעמום וגיחוך. רוב שומעי ההגדה הארמית הזאת, מחכים בקוצר רוח לסיום הקריאה לרגע שבו תגיע סוף סוף שעת הקניידלאך והסעודה החגיגית.

טקסי חג ומועדי מחזור החיים לחילונים:

ההגדות החדשות והדרכים החדשות לחגיגת הפסח על ידי יהודים חילוניים במאה העשרים, מבטאים את ההתחדשות המתמדת של היהדות בכל עידן ובכל דור, כמו טקסי קבלת שבת וחגים היסטוריים וחגי טבע, טקסי מחזור החיים - כמו קבלת תינוק או תינוקת למשפחה, טקסי בת ובר מצווה מחוץ לבית הכנסת הדת , טקסי נשואים וטקסי אבל לא דתיים.

היהדות היא תרבות בת שלושת אלפים שנה, אך היא גם אחת התרבויות הצעירות ביותר בגלל מסורת זו של התחדשות מתמדת. ביהדות אנו חיים תמיד בראשיתה של דרך ולא בסופה, המסורת אינה מקודשת בעינינו משום בחינה, היא היתה מקודשת בעיני במאי ''כנר על הגג'' שסילף את משמעות הרומן של שלום עליכם, אך אין היא מקודשת בעיני רוב היהודים בעולם.

המסורת מעשירה ואינה מקודשת. המסורת מבחינתם של יהודים חילוניים היא אוצר מגוון ועשיר שניתן לבחור ממנו את הטוב והמתאים לצרכינו ולחיינו התרבותיים, אין קיומה מחייב אותנו לחזור על מה שנעשה בעבר. המסורת היא אחד מרכיביה ל התרות החיה של יהודים חילונים שאינם חייבים לציית אך הם חייבים לבחור. עיקר מהותה של היהדות החילונית הוא בחופש הבחירה של האופן והדרך בה אנו מממשים את יהודיותנו ואת יהדותנו, ביכולת לבקר ובצורך ליצור דרכים חדשות ומשמעותיות מבחינת רגשותינו, דעותינו והאמונות הייחודיות ליהודים חילוניים והומניסטיים.

השינוי והתמורה אפיינו את היהדות בכל דורותיה - בניגוד לדעתו של חתם סופר כי ''חדש אסור מהתורה'', מתברר כי חדש והתחדשות מתחייבים מהתורה ומאפיינים את היהדות כתרבות. יהודים חילונים פעילים משתתפים בתהליך יצירתה של היהדות כתרבות בימינו, כפי זאת יהודים בכל הדורות.

האמונה מחייבת יהודים חילונים לבחור:

יהודים חילוניים הם אנשים מאמינים, שאינם מסתפקים בביקורת ובידיעה - כיוון שידיעה היא הכרת היש ואמונה היא הכרת הראוי להיות. ידיעה היא הכרת המציאות הקיימת בהווה וזו שהתקיימה בעבר, אמונה היא ההכרה הגורמת לנו לשנות את המציאות בהווה, לחתור להגשמת אידיאלים חברתיים, תרבותיים וחינוכיים. על כן מחייבת האמונה בערכים הומניסטיים לבחור בדרכים לשינוי המציאות ושיפורה למען הטבת חיי האדם. יהודים חילוניים חיים חיי רוח ונהנים ממדי הרוחניות של חייהם המתעשרים בפעילותם החברתית והתרבותית. אנשים דתיים יכולים להסתפק בציות למצוות, גם אם אינם מגדירים לעצמם את אמונותיהם במה שמעבר למציאות.

אנשים חילוניים והומניסטיים אינם מצייתים למצוות כיון שהן מצוות, הם בוחרים את המצוות המחייבות אותם למען היטיב חייהם של בני האדם, ביודעם כי האדם ואיכות חייו הם מטרת המוסר, לא רצון האלוהים כפי שהוא מיוצג בדברי המתיימרים לדבר בשמו.

תהליך חינוכי הוא תהליך הומניזציה או דה-הומניזציה של האדם, מוטלת עלינו החובה לבחור בדרך חינוכית שתמשיך לחולל שינויים בתרבותנו הלאומית ותהדק קשריה וזיקותיה לתרבות העמים.

תפקידה העיקרי של תנועת היהודים החילונים ההומניסטים הוא להכין ולהציע לכל היהודים המאמינים בעיקרים הומניסטיים, כמו אלה של הלל הזקן ושל קנט, תוכניות מעשיות לחינוך בתרבות עמנו ובתרבות העמים, למען יזכו גם חניכיהם ליהנות מהעושר התרבותי של היהדות ומשיפור איכות חייהם כיהודים וכבני אדם.


אפריל 2003



חברים ב- עוצב על ידי