אודות צור קשר קישורים מדריך חוברות פעילות ספרי קודש תרומה English
האם כשרות טובה
מאמרים וספרים לחיות חופשי יומן חדשות החזרה בתשובה יוצאים בשאלה השתלטות חרדית עיתונות חרדית במות חופש עוד
     ראשי > מאמרים וספרים  לגירסת הדפסה     

הצהרת בלפור - אז והיום

מאת יעקב סתר

תשעים ושתיים שנה אחרי הצהרת בלפור עדיין מהדהד קולה בלב כל יהודי וציוני, ולעתים נדמה שהקול אף מתגבר. הזמן, כנראה, לא עמעם את משמעותה, וגם לאחר 61 שנות עצמאות, ישראל עדיין נאבקת על קיומה ועל מקומה במזרח התיכון. אבל משהו בכל זאת קרה, הרבה דברים קרו מאז, מלבד דבר אחד: עד עצם היום הזה אין הכרה ערבית בזכות היהודים על הארץ הזאת. על שום חלק מן הארץ. אף לא בגבולות תוכנית החלוקה, שהתקבלה בעצרת הכללית של האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947.

בעת מתן הצהרת בלפור חיו בארץ-ישראל העותמאנית חצי מיליון ערבים וכ-90 אלף יהודים (ראה ספרו של שמואל כץ - אדמת מריבה, הוצאת ספרים קרני, 1978, עמ' 63). מה הייתה תפיסת המציאות של הלורד בלפור נוכח המציאות הדמוגרפית זאת?

לורד ארתור ג'יימס בלפור

ביולי 1920 נערכה באולם אלברט בלונדון הוועידה הראשונה של התנועה הציונית לאחר מלחמת העולם הראשונה. הלורד בלפור, שכיהן אז כשר החוץ בממשלתו של לויד ג'ורג', נשא נאום בפני 11 אלף באי הוועידה. נכחו שם בין היתר, חיים וייצמן, מקס נורדאו, נחום סוקולוב והלורד רוטשילד. וכה אמר ארתור ג'יימס בלפור:

"...אני חושב שהערבים יזכרו כי בה בשעה שאנו מקימים בית לעם היהודי בא"י תחת חסותנו, שיחררו הממשלות הגדולות ובריטניה הגדולה בייחוד, את הגזע הערבי מתחת העול האכזרי של לוחציהם ומעניהם במשך מאות בשנים. אני מקווה שהערבים יזכרו כי אנחנו יצרנו להם ממשלה חופשית בחג'אז [בחצי האי ערב, י"ס] כי ברצוננו להכין את ארם נהריים לשמש להם בעתיד ממשלה אוטונומית, ואני חושב כי אם הערבים יזכרו כל זאת, לא תיצר עינם בחבל הצר אשר הוקצה לעם שנעקר ממנו לפני הרבה מאות שנים, שהנהו ראוי בוודאי להתפתח בגבולותיו בארץ אבותיו. אני קורא לערבים ולנוצרים שיוכיחו את הסכמתם להסכמתנו. מי שמתבונן לתנועות היסטוריות יכיר כי התנועה הציונית היא אחת התנועות המזהירות ביותר, כי גם שאלת היהודים בכלל היא שאלה מיוחדת בעולם. הפוליטיקה הציונית היא היחידה אשר תביא פתרון לשאלת היהודים". (ראה ספרם של יערי-פולסקין, ארתור ג'ימס בלפור - חייו והצהרתו, הוצאת חולמים ולוחמים, תר"ץ, עמ' 82).

בלי כל קשר לדעתנו על מידת הצלחתו או אי הצלחתו של החזון הציוני - אנו יודעים היום שהערבים לא הגשימו את תקוותו של בלפור, לא הסכימו לחזונו, ועינם אכן צרה "בחבל הצר אשר הוקצה לעם שנעקר". אנו, שנולדנו כאן, בני העם היהודי שנישאו על גלי החלום הציוני ואלה שהצטרפו אליו בכל שנות המדינה, יודעים היום היטב: לורד בלפור, הציוני עוד מבית הוריו, לא הדביק בציונות אפילו לא מוסלמי אחד בכל רחבי המזרח התיכון. למירב אפשר למצוא כאן קומץ ערבים שהשלימו עם מציאותנו, אבל גם זאת - רק משום שלא הצליחו להביסנו. אבל הרוב מסביב מצהיר שוב ושוב שלא יפסיקו לנסות, בכל דרך אפשרית, גם בדרך הפתרון ה"צודק" של החזרת הפליטים וצאצאיהם לארץ.

זוהי מציאות קשה, ואין דרך לצבוע אותה בוורוד, אבל הציונות מעולם לא הבטיחה לאוהביה גן של שושנים, אלא מינימום רובים ושושנים, והרבה הרבה דם המכבים. אבל האם יש באמת סיכוי לשושנים?

ב-10 בנובמבר 1975 החליטה עצרת האו"ם כי "הציונות היא צורה של גזענות" ושלושה ימים לאחר מכן עלה על דוכנה יאסר ערפאת לבוש מדי קרב וחגור אקדח. אין ספק שאילו עצרת האו"ם של ימינו הייתה צריכה להחליט על הקמת מדינת ישראל, הרוב האוטומטי של הגוש הערבי-מוסלמי והמדינות "הבלתי מזדהות" היה מכריע בשלילה. אבל למרבה השמחה מדינת ישראל היא עובדה קיימת.

אך האומנם קיומה מובטח?

תשעים ושתיים שנה אחרי אותה הצהרה ועם רוב יהודי מוצק (בגבולות הקו הירוק) חובה להציב בפנינו מראה ולשאול שאלה עתיקה-חדשה: לאן? לאן מועדות פניה של מדינת ישראל? לאן פניו של החזון הציוני? הייתכן שאחרי כל הניצחונות האמיתיים (והמדומים) שנחלנו, הציונות תובס דווקא בידי עצמה ולא בידי אויביה? הרצל החוזה, לו היה בא לביקור פתע, היה בוודאי חש כהוזה: בכל צומת דרכים שלטי ענק מודיעים: המשיח כבר בא! (ושמו ידוע: לובביץ... או נחמן); בעיתון היה קורא, שסגן שר הבריאות בממשלת ישראל קבע שההלכה היהודית והרבנים הם הקובעים מתי נקבע מותו של אדם - ולא הרופאים. הרצל היה מתקשה להאמין שאלפי חיילי צה"ל אינם מוכרים כיהודים במדינת ישראל בשל התנגדות הרבנים, ושכמעט שליש מילדי ישראל לומדים בחינוך החרדי, שבו התלמוד והגמרא הם חוקת הארץ והציונות היא דגל שחור. הוא היה בטוח שהשתגענו לגמרי. אולי היה מתאבד. רק כדי לא לחזות בהתאבדות החזון שלו.

אבל עדיין לא מאוחר. בסופו של דבר הרוב החילוני הוא שיכריע את גורל החזון הציוני באחת משתי הדרכים: או שיתעשת ויחזור להיות ציוני-חילוני-נאור או שירפה ויניח לחזון להתנוון ולגווע בבית המדרש התלמודי. שכן, אין אופציה גלותית למדינת ישראל.


נובמבר 2009



חברים ב- עוצב על ידי