הנכם צופים בגירסת הדפסה של הדף/מאמר הנוכחי.
לחצו כאן לגירסה המקורית

הריבון

דן מלר

חופש

הדעות הרווחות בציבור בכל הנוגע למושג "אלוהים", או להגדרות "דתי" ו"דתיות" הן מוזרות למדי, לעתים גם מפתיעות: "אני לא דתי", כתב לי בשבוע שעבר בחור, תוך שהוא מצהיר בפני שהוא מאמין באלוהים. "האמונה באלוהים איננה דת", ניסה לשכנע אותי, "היא רק מחייבת מילוי כל המצוות", הוסיף.

אין לי ספק שהוא לא התכוון לשטות בי, אבל באותה מידה אני בטוח שהוא משטה בעצמו. אחרים, בין הרבים שכותבים לנו, פותחים את מכתביהם לא אחת בהצהרה המפוצצת: "אני חילוני, אבל..", כשמאחורי ה"אבל" מסתתרות עמדות מסורתיות, אמוניות ומיסטיות שונות, בעלות קשרים כאלו או אחרים לדת. המילים "דת", "אמונה" ו"אלוהים", ולאחרונה גם "מיסטיקה" או "קבלה" ("אני לא דתית, אני רק מאמינה בתורת הקבלה", היא כותבת לי) משמשות, אפוא, כלי משחק בידי בני אדם שונים, חלקם בתום לב, מחוסר מחשבה מעמיקה, אחרים - על מנת לערפל מושגים ולהרוויח עמדות, ויש גם שעושים זאת מתוך כוונה להטעות.

מצדי, לכל המילים האלה אין שום משמעות, כל עוד לא הגדרנו את ההבדל היסודי בין "אמונה באל" לבין השקפת עולם חילונית, אתיאיסטית, וזאת - בלי להיגרר לוויכוח תפל בכל הנוגע ל"דת". מה שמבדיל אדם חילוני מתוך הכרה, מכל היתר - ואלה יגדירו את עצמם כאוות נפשם: "חילוני אבל", "חילוני-מנשקי-מזוזות", "חילוני-שאומר-אסור-לומר-שאין-אלוהים", חילוני-המנשק-זקניהם-וידיהם-של מקובלים ורבנים, חילוני-חובש-כיפה-של-אם-לא-יועיל-אז-לא-יזיק", חילוני אוכל-חזיר-שצם-מפחד-ביום-כיפור, מסורתיים ברמות שונות של אמונה באל, דתיים מתונים וחרדיים קיצוניים - היא הגדרת הריבון.

הריבון הוא זה שקובע את מסגרות חיי האדם.

חופש

אדם המאמין באל - בין אם זה אלוהים על פי האמונה הדתית היהודית, או אל בודהיסטי, כוח מאגי או מיסטי אחר, כולל זה שטוען "אני חילוני אבל..", מקבל כוח חיצוני כלשהו כריבון עליו. מעצם קבלתו את הכוח החיצוני כקובע ומשפיע עליו, מוסר האדם המאמין את עצמו - גופו ונשמתו - לאותו כוח, ומקבל עליו את כל החוקים והתקנות שכוח כזה מחייב את המאמינים בו. המגרעת הגדולה הכרוכה בקבלת ריבון חיצוני היא הוויתור שהאדם מוותר מרצונו, במודע או שלא במודע, על עצמאותו בחשיבה, בשיקול הדעת, בזכותו למתיחת ביקורת, בקבלת החלטות, בקביעת דרכו בחיים, למעשה - בכל פרט ופרט בחייו האישיים. ככל שתגדל אמונתו של האדם בריבון החיצוני, כן תפחת השפעתו שלו על תחומי חייו השונים, כולל אלו שמעבר לחיי הפרט, כמו קבלת החלטות בעניינים ציבוריים, פוליטיים וממלכתיים.

חופש

האדם שאיננו מוכן לשמוט את האחריות על חייו מידיו שלו, ועומד על זכותו להשאירה ברשותו הוא האדם החילוני. הוא האדם שיודע, שאין קיים שום כוח עליון שישלוט בו ובחייו, וכי רק הוא יהיה ריבון על חייו. ה"אלוהים" - אותו מושג עתיק יומין, שמלווה את האדם מאז החל לפחוד ולחשוש לחייו, מבחינתו של האדם החילוני, הינו הוא עצמו, ולא איזה כוח חיצון ליקום.

הפן החיובי באדם החילוני היא זכותו, יכולתו ורצונו לחיות את חייו, לטוב ולרע, על פי שיקוליו הוא. האנושי באדם החילוני הוא, שאיננו מטיל את האחריות לכישלונו אלא על עצמו בלבד. הנפלא באדם החילוני הוא מכלול הערכים החיוביים, היצירתיים המשמשים נר לרגליו, הבונים והמפתחים את האנושיות ואת האנושות, כמו השוויון, ההומניזם, הסובלנות והפלורליזם.

עובדת היותו ריבון על חייו מחייבת את האדם לחשיבה, לשיקול דעת ולקבלת החלטות. בכך יתרונו הגדול של האדם הריבון על אלה, שמטילים את האחריות לחייהם על גורם חיצוני, ובכך מוותרים מרצון על שלושת הגורמים החשובים הללו, והופכים להיות, ממילא, פאסיבים, גרורים וכנועים.

זהו ההבדל בין מאמין לשאינו מאמין, וכל השאר הם משחקי מלים וסמנטיקה בגרוש. אין כבוד וזכות גדולים לאדם יותר מאשר להתייצב באומץ אל מול החיים, מלאי המוקשים, הקשיים והכישלונות, לברור לו בינות כל אלה את דרכו, ללכת בה באומץ, לקבל בגבורה כישלון בלי להאשים בכך אלא את עצמו, לתקן את טעותו ולהמשיך הלאה.

חופש


יוני 1999