הנכם צופים בגירסת הדפסה של הדף/מאמר הנוכחי.
לחצו כאן לגירסה המקורית

נגיפי מחשבה

הקדמה מאת המתרגם

אחת השאלות הזוכות להתייחסות מועטה בדרך כלל, היא מה הסיבה לכך שאמונה דתית, על אף היותה בלתי רציונלית ולא נתמכת בראיות כלשהן, נפוצה כל כך ברחבי העולם, ומה מניע את המאמינים להלחם בחירוף נפש על הפצת אמונתם. במאמר הבא מעלה ריצ'רד דוקינס הסבר שאינו רק פשוט ומשכנע, אלא גם ניתן לאימות ובחינה אמיתיים בכלים מדעיים.

ריצ'רד דוקינס (Richard Dawkins) הוא פרופסור לזאולוגיה באוניברסיטת אוקספורד, בעל שם עולמי, ומחברם של הגן האנוכי והשען העיוור - מן הספרים החשובים ביותר בנושא האבולוציה והתפתחות החיים.

במאמר מתאר דוקינס שלוש סביבות דומות - האחת ביולוגית (תאים חיים), השניה טכנולוגית (מחשבים), והשלישית רוחנית (התודעה האנושית). הדמיון בין הסביבות מבוסס על זהות בעקרונות הפעולה היסודיים של סביבות אלה - ההיפך הגמור מן הדמיון השטחי החביב על מחב"תים זריזי לשון.

התכונות הבסיסיות של שלוש הסביבות האלה הן זהות, כאמור: המצאות מספר רב של "מכונות שיכפול" בעלות יכולת ונכונות לציית לסדרות של הוראות, ויכולת לשכפל את אותן הוראות ברמה גבוהה (אך לא מושלמת) של דיוק ולהפיץ עותקים נוספים שלהן.

מתברר, שבהנתן סביבה בה מתקיימות תכונות אלה - ואין זה משנה כלל מה הם הפרטים והחומרים הספציפיים מהם הסביבה מורכבת - ובהנתן זמן מספיק, בהכרח יתפתחו בה סדרות של "הוראות טפיליות". סדרות של הוראות המשרתות אך ורק את עצמן, וכל כולן מוקדשות לניצול מכונות השכפול הקיימות כדי להשתכפל, ולעיתים קרובות תוך גרימת נזק ניכר למנגנון השכפול ה"פראייר".

בסביבה הביולוגית נהוג לכנות הוראות טפיליות שכאלה בשם "נגיפים" (וירוסים), וסדר הגודל של "זמן מספיק" נמדד במאות מיליוני שנים. אל סביבת המחשבים הצעירה יחסית נלקח בהשאלה המונח "וירוס מחשבים", והזמנים נמדדים בשעות עד שנים. בסביבת התודעה האנושית נהוג לכנות הוראות טפיליות בשם "אמונה" או "אמונה טפלה", והתהליכים נמשכים בין שנים בודדות לעשרות אלפי שנים.

קל ליצור במחשב תכנת הדמייה (סימולציה), לבדיקת התנהגותה של סביבה בעלת התכונות האמורות - ציות להוראות ושיכפולן הכמעט מושלם. הדבר מעניין ונעשה פעמים רבות ובצורות שונות על ידי אנשים רבים ברחבי העולם. באופן עקבי, התוצאות מראות שכחלק בלתי נפרד מההתפתחות הבלתי נמנעת של מיני "אורגניזמים" המתחרים ביניהם על שטחי מחיה ומשאבים אחרים, מתפתחות גם סדרות של הוראות טפיליות. אין זה מפתיע, מאחר שהדבר כולו עומד בקנה אחד עם העקרונות הבסיסיים של תורת האבולוציה (ואולי כאן נעוצה סיבה טובה נוספת להתנגדותם של קנאי הדת לתורה זו, גם אם מרביתם אינם מודעים לכך).

- חגב

Richard Dawkins

נגיפי מחשבה

ריצ'רד דוקינס, 1991

המאמר השלם הופיע במקור ב-
Dennett and His Critics: Demystifying Mind, ed. Bo Dalhbom
(Cambridge, Mass.: Blackwell, 1993)
את המאמר המלא ניתן למצוא באינטרנט כאן
תרגום לעברית וקיצוצים: חגב

סנטה קלאוס

1. מזון שכפול

ילדה יפה הקרובה אלי, בת שש ובבת עינו של אביה, מאמינה שמיקי מאוס באמת קיים. היא מאמינה בסנטה קלאוס, וכשתגדל, השאיפה שלה היא להיות פיה. היא וחבריה לכיתה מאמינים למילת הכבוד של המבוגרים המספרים שפיות וסנטה קלאוס באמת קיימים. הילדה הקטנה הזו נמצאת בגיל שבו מאמינים לכל דבר שנאמר. אם תספרו לה על מכשפות שהופכות נסיכים לצפרדעים, היא תאמין לכם. אם תספרו לה שילדים רעים נשרפים לנצח בגהינום, יהיו לה סיוטים. לאחרונה גיליתי שללא הסכמת אביה, בת השש המתוקה, הבוטחת, הפתיה הזו נשלחת מדי שבוע לשעורי דת אצל נזירה קתולית. איזה סיכוי יש לה?

הילד האנושי עוצב בידי האבולוציה לספוג את תרבות החברה בה הוא גדל. את עקרי שפתה הוא לומד תוך מספר חודשים. אוצר מלים גדול לקיום שיחה, אנציקלופדיה של נושאים לשוחח עליהם, כללים סבוכים של דקדוק וסמנטיקה לארגון השיחה - כל אלה מועברים ממוחות המבוגרים למוחו של הילד עוד בטרם הגיע למחצית גודלו כאדם בוגר. כשאתה מתוכנת מראש לספוג מידע שימושי בקצב כה גבוה, קשה לך בו בזמן לחסום מידע מזיק או מטעה. עם כל כך הרבה מידע להטמיע, כל כך הרבה קודונים שכליים לשכפל, לא פלא שמוחו של הילד כל כך נוח להאמין, כה פתוח כמעט לכל השאה (סוגסטיה), פגיע אל מול חתרנות, מהווה טרף קל למטיפים, מחב"תים (מחזירים בתשובה), סיינטולוגים ונזירות. בדומה לאנשים בעלי מערכת חיסון לקויה, הילדים חשופים לזיהומים מחשבתיים שאדם מבוגר יהדוף ללא כל קושי.

בדומה למוח האדם, גם DNA מכיל קוד טפילי. המנגנון התאי מצטיין בהעתקת DNA. באשר ל- DNA עצמו, נדמה שהוא להוט לשכפל ולהשתכפל. גרעין התא מהווה גן עדן עבור DNA - רוחש מנגנונים מתוחכמים, מהירים ומדויקים לשכפול. מנגנוני התא כה ידידותיים כלפי שיכפול DNA עד שאין פלא שהתאים משמשים מארחים לטפילי DNA - נגיפים, פלסמידים, וערב רב של ספחות גנטיות אחרות. DNA טפילי אפילו הצליח להשתחל אל תוך הכרומוזומים עצמם. גנים גורמי סרטן אינם ניתנים להבחנה מהגנים הנורמליים שסביבם - במהלך האבולוציה קרוב לודאי שגנים "חוקיים" הופכים לעיתים ל"פושעים" וחזרה. DNA הוא פשוט DNA. הדבר היחיד המבדיל בין DNA של נגיף לזה של הגוף הוא הדרך בה הוא עובר אל הדורות הבאים. DNA "חוקי" הוא כזה שעובר בדרך השמרנית של תא זרע או ביצית. DNA "פושע" או טפילי משתמש בקיצורי דרך פחות ידידותיים כמו עיטוש או טיפת דם.

עבור המידע המוקלט על דיסקט, מחשב הוא גן עדן ממש כמו גרעין התא עבור DNA. מחשבים וכונניהם מתוכננים כך שיעתיקו מידע ברמת דיוק גבוהה ביותר. כמו מולקולות DNA, גם הביטים השמורים על הדיסקט אינם "רוצים" - במובן המילולי - להיות משוכפלים. אף על פי כן, ניתן לכתוב תכנית מחשב המשכפלת את עצמה. לא רק על מחשב אחד, אלא תכנית המפיצה עותקים של עצמה על מחשבים אחרים. מחשבים הם כל כך טובים בהעתקה מדויקת ונאמנה של מידע, וכל כך טובים בציות עיוור וקפדני להוראות, שהם הופכים למטרה קלה עבור תכניות המשכפלות את עצמן: פתוחים לחלוטין לחתרנותם של טפילי תוכנה. כל ציניקן המכיר את תיאורית הגן האנוכי היה יודע מזמן שהמחשבים, עם התעבורה המסיבית של דיסקים ודואר אלקטרוני, פשוט מחפשים צרות. הדבר היחיד המפתיע במגיפה הנוכחית של וירוסי מחשבים הוא שלקח לה כל כך הרבה זמן להתפרץ.

מחשב חולה

2. וירוסי מחשבים: דוגמה לאפידמיולוגיה של מידע

וירוס מחשבים הוא פיסת תוכנה המשתילה את עצמה אל תוך תוכנות "חוקיות" ומשנה את אופן פעולתן. וירוס יכול להיות מופץ על גבי דיסקט או דרך רשת תקשורת. וירוס שונה מ"תולעת" בכך שהאחרונה היא תוכנית עצמאית, המופצת בדרך כלל דרך רשתות תקשורת. שונים לחלוטין משני אלה הם הסוסים הטרויאניים - תוכנות הרסניות שאינן משכפלות את עצמן, אלא מסתמכות על בני אדם שיעתיקו אותן שוב ושוב בזכות תוכנן הפורנוגרפי או המושך בדרך אחרת. וירוסים ותולעים בעצם אומרים, בשפת מחשב, "שכפל אותי". אלה גם אלה עשויים לבצע דברים נוספים כדי לגלות את נוכחותם ואולי גם כדי לספק את רברבנות יוצריהם. תופעות הלואי האלו יכול שיהיו "הומוריסטיות" (כאותו וירוס שגורם למקינטוש להשמיע את המילים "t panic'Don" ומשיג, כצפוי, את האפקט ההפוך); זדוניות (כמו וירוסים רבים המוחקים את כל תכולתו של הדיסק הקשיח לאחר הצגת הודעה לגלגנית על האסון הממשמש ובא); פוליטיות (כמו אותם וירוסים שמחו על מחירי שיחות הטלפון בספרד או על טבח הסטודנטים בבייג'ינג); או סתם לא מכוונות (המתכנת לא מספיק מיומן בכתיבת תכנית כזו). תולעת האינטרנט המפורסמת ששיתקה חלק גדול ממחשבי ארה"ב ב-2/11/1988 לא כוונה להיות מזיקה, אך יוצרה איבד שליטה עליה, ותוך 24 שעות היא סתמה את זכרונותיהם של 6000 מחשבים בעותקים של עצמה המשתכפלים בקצב מעריכי.

"ממים מתפשטים כיום סביב העולם במהירות האור ומשתכפלים בקצב שגורם אפילו לזבובי פירות ולשמרים להראות קפואים בזמן. הם מדלגים בקלילות מנשא לנשא וממדיום למדיום ומתברר שין כל אפשרות לבודד אותם" (דנט ,1990 עמ' 131). וירוסים אינם מוגבלים למדיה אלקטרונית, כמו דיסקים וקווי תקשורת. בדרכו ממחשב אחד לאחר, וירוס יכול לעבור דרך דיו של מדפסת, קרני אור בעדשה של עין אנושית, פולסים עצביים והתכווצויות של שרירי אצבעות. רבים גינו מגזין של חובבי מחשבים כשהלה פרסם את הקוד של וירוס מחשבים. הרעיון של וירוס מחשבים כל כך קוסם לסוג מסויים של מנטליות ילדותית, שכל פרסום מידע מעשי בנוגע ליצירת וירוסים נחשב בצדק כמעשה בלתי אחראי.

אינני מתכוון לפרסם כאן קוד של וירוס, אך ישנן מספר טכניקות יעילות בתכנון וירוסים שהן מפורסמות די הצורך, ואפילו מובנות מאליהן, שלא יהא כל נזק בהזכירן לצורך פיתוח נושא מאמר זה. כל הטכניקות הללו נובעות מהצורך של הוירוס להמנע מגילוי בזמן שהוא מתפשט.

וירוס המשכפל עצמו יותר מדי בתוך מחשב יחיד יתגלה במהרה משום שהעומס הנוצר יהיה כה בולט לעין שלא ניתן יהיה להתעלם ממנו. מסיבה זו נוהגים וירוסים רבים לבדוק האם הם נמצאים כבר במחשב בטרם יסתננו לתוכו. כך מתאפשרת דרך התגוננות בפני וירוסים אלו, שהיא אנלוגית לחיסון. באותם ימים רחוקים שלפני תוכנות האנטי-וירוס, אני עצמי הגבתי על וירוס שהדביק את הדיסק הקשיח שלי באמצעות מעין "חיסון". במקום למחוק את הוירוס שמצאתי, פשוט ניטרלתי את החלק המזיק שלו בהשאירי את המעטפת ללא שינוי. להלכה, עותקים של אותו הוירוס שעתידים היו להגיע אל המחשב שלי היו אמורים לזהות את עצמם ולהמנע מהדבקה חוזרת. אין לי שמץ של מושג אם החיסון שלי אכן פעל, אך באותם ימים קרוב לודאי שהיתה תועלת בסילוק הקרביים של וירוס במקום סילוקו המלא. כיום עדיף לתת לאחת מתוכנות האנטי וירוס המקצועיות לטפל בבעיה.

וירוס אלים מדי יתגלה ויושמד במהירות. וירוס המחבל מיד ובאופן קטסטרופלי בכל מחשב בו הוא מוצא את עצמו לא ימצא את עצמו בהרבה מחשבים. אולי תהיה לו תוצאה משעשעת מאד במחשב אחד, כמו מחיקת עבודת דוקטורט שלמה, או משהו מצחיק במידה דומה, אך הוא לא יתפשט כמו מגיפה.

וירוסים אחדים, לכן, מתוכננים כך שהשפעתם תהיה מספיק קטנה כדי להקשות על גילוים, אך יחד עם זאת הרסנית. קיים סוג אחד, שבמקום למחוק את כל תכנו של הדיסק, תוקף רק גליונות אלקטרוניים ומשנה באופן אקראי מספר מועט של ערכים (המייצגים בדרך כלל סכומי כסף). וירוסים אחרים מתחמקים מגילוי על ידי הפעלה הסתברותית, כמו למשל מחיקת הדיסק של אחד מכל ששה עשר מחשבים אליהם הוא חודר. סוג נוסף של וירוסים מישמים את עקרון פצצת הזמן. רוב המחשבים כיום מודעים לתאריך, והוירוסים מתוכנתים לפעול, בכל מקום בו הם נמצאים, בתאריך מסויים, כמו יום ששי החל ב-13 בחודש או באחד באפריל. מנקודת המבט הטפילית, אין כל חשיבות למידת ההרס הנגרמת בסופו של דבר, ובלבד שלוירוס היתה הזדמנות רבה להתפשט קודם לכן (אנלוגיה מטרידה לתיאורית ההזדקנות של מדוור/ויליאמס: אנו קרבנותיהם של גנים קטלניים ותת-קטלניים המופעלים רק לאחר שניתנה לנו הזדמנות מספקת להתרבות (וויליאמס, 1957)). כשיטת התגוננות, חברות מסויימות "מקריבות" מחשב אחד, ומקדמות את השעון שלו בשבוע, כך שכל וירוס פצצת זמן יגלה את עצמו בטרם עת.

ושוב, כצפוי, מגיפת נגיפי המחשבים גררה מירוץ חימוש. תוכנות אנטי-וירוס רבות הופיעו בשוק. עם שמות כמו אינטרפרון, חיסון ו-Gatekeeper הן משתמשות במאגר של טריקים. אחדות מיועדות להגן מפני וירוסים ספציפיים. אחרות מופעלות על ידי כל נסיון לשנות קבצים רגישים ושטחי זכרון של מערכת ההפעלה, ומזהירות את המשתמש.

נגיפי DNA ווירוסי מחשבים מתפשטים מאותה הסיבה: קיימת סביבה המכילה את המנגנונים הדרושים לשיכפולם ולהפצתם; מנגנונים המצייתים להוראות הגלומות בוירוסים. סביבות אלה הן, בהתאמה, סביבת התא הביולוגי והסביבה המורכבת ממספר גדול של מחשבים וציוד עיבוד נתונים אחר. האם קיימות סביבות נוספות מסוג זה, גני עדן הומים של שכפול?

נזירה

3. המחשבה הנגועה

הזכרתי קודם את הנטיה המובנית של ילדים לפתיות, שהיא כל כך שימושית לרכישת שפה וידע מסורתי, וכל כך קלה לניצול לרעה על ידי נזירות, מחב"תים ודומיהם. באופן כללי יותר, כולנו מחליפים מידע בינינו. אנחנו לא בדיוק מכניסים דיסקטים לחריצים בראשינו, אבל אנחנו מחליפים משפטים, גם דרך אוזנינו וגם באמצעות עינינו. אנחנו מבחינים בסגנון הלבוש והתנועה של אחרים ואנחנו מושפעים מכך. אנחנו שומעים ורואים פרסומות, וככל הנראה משתכנעים, שאם לא כן לא היו אנשי עסקים קשוחים מוציאים סכומים כה גדולים על זיהום האווירה בפרסומות.

חישבו על שתי התכונות שוירוס, או כל משתכפל טפילי, דורש מסביבתו. שתי התכונות שהופכות תאים כה ידידותיים כלפי DNA טפילי ומחשבים לכה ידידותיים כלפי וירוסי מחשבים. תכונות אלו הן, קודם כל, נכונות לשכפל מידע באופן מדוייק, ושנית, נכונות לציית להוראות המוכלות במידע המשוכפל.

תאים חיים ומחשבים מצטיינים בשני התחומים הללו. עד כמה מצטיין בהם המוח האנושי? כמשכפלים מדוייקים אין ספק כי הם פחות מושלמים מתאים וממחשבים. למרות זאת, הם עדיין טובים למדי, כנראה ברמה דומה לזו של וירוסי RNA, אך לא ברמה של DNA, עם כל מנגנוני ההגהה ותיקון הטעויות המשוכללים שלו. עדות לרמת הדיוק של מוחות אנושיים, ובמיוחד מוחות של ילדים, היא שפת הדיבור עצמה. פרופסור היגינס של ג. ב. שאו יכול היה למקם, משמיעה בלבד, תושבי לונדון ברחובות בהם הם גדלו. סיפורים אינם הוכחה לדבר, אך הכל יודעים שכשרונו של היגינס אינו אלא הגזמה של משהו שכולנו יכולים לעשות. כל אמריקאי יכול להבחין בין מבטא דרומי למערבי, ובין מבטא ניו-אינגלנדי לכפרי. כל תושב ניו יורק יבחין בין ברונקס לבין ברוקלין. טענות דומות ניתן לבסס לגבי כל מדינה. משמעות התופעה היא שהמוח האנושי מסוגל לחקות בדיוק ניכר (אחרת המבטא של כל איזור נתון לא היה אחיד מספיק כדי לאפשר את זיהויו) אך עם טעויות מזדמנות (אחרת ההיגוי לא היה מתפתח, וכל דוברי אותה שפה היו נשמעים זהה). שפות מתפתחות, משום שיש להן את היציבות הרבה וההשתנות המועטה הנחוצות לכל מערכת מתפתחת.

הדרישה השניה שסביבה צריכה לקיים כדי להיות ידידותית לוירוסים - היותה מבצעת הוראות המקודדות בוירוס - מתקיימת במוח האנושי במידה המועטה רק במקצת מזו של תאים חיים ומחשבים. לעיתים אנחנו מצייתים להוראות שאנו מקבלים מאנשים אחרים, ולעיתים לא. אף על פי כן, עובדה מאלפת היא שבכל רחבי העולם, הרוב המכריע של הילדים ממשיכים לדבוק בדת של הוריהם ולא בוחרים אחת מהדתות האחרות. ההוראות לכרוע ברך, להשתחוות בכוון מכה, להתנוענע בקצב אל מול קיר, לרעוד כמטורף - רשימת התנועות השרירותיות וחסרות התכלית הללו המוצעות על ידי דתות שונות היא ארוכה - הוראות אלה ממולאות, גם אם לא בדבקות, לפחות בהסתברות גבוהה.

ושוב באופן נפוץ מאד בין ילדים, "שגעונות" הם דוגמה מובהקת להתנהגות הניזונה מאפידמיולוגיה יותר מאשר מבחירה רציונלית. יו-יו, חישוקי הולה הופ ומקלות פוגו, יחד עם ההתנהגויות הקבועות הנלוות להם, מתפשטים בתוך בתי ספר, ובצורה יותר אקראית מדלגים מבית ספר אחד למשנהו, בתבנית שאינה שונה מתבנית ההתפשטות של חצבת בשום פרט מהותי. לפני עשר שנים יכולת לחצות את ארצות הברית לאורכה ולרוחבה ולא לראות ולו כובע בייסבול יחיד שנחבש כשמצחייתו פונה לאחור. היום, כובע המצחייה ההפוך מצוי בכל מקום. אינני יודע מה היתה תבנית ההתפשטות המדוייקת של האופנה הזו, אך אין ספק שאפידמיולוגיה היא המקצוע המתאים ביותר לצורך ביצוע מחקר בנושא. איננו צריכים להכנס לטיעונים בדבר דטרמיניזם או לטעון שילדים נידונו לחקות את אופנת חבישת הכובעים של חבריהם. מספיק שהתנהגות חבישת הכובע שלהם, למעשה, מושפעת באופן סטטיסטי מהתנהגות חבריהם.

גם אם טריויאליות, אופנות חולפות מספקות לנו עדויות נסיבתיות נוספות לכך שלמוח האנושי, ואולי במיוחד למוחם של ילדים, ישנן אותן התכונות שציינו כרצויות עבור טפיל של אינפורמציה. לכל הפחות, מתקבל על הדעת כי המוח האנושי ניתן להדבקה במשהו דומה לוירוס מחשבים, גם אם עבור טפיל כזה המוח הוא מעט פחות אידיאלי מתא חי או ממחשב.

מסקרן לחשוב איך זה מרגיש, מבפנים, כשהמוח נדבק ב"וירוס" כזה. זה יכול להיות וירוס מתוכנן, כמו וירוסי המחשבים המוכרים, או שזה יכול להיות טפיל שהתפתח באקראי. כך או כך, ובמיוחד אם הוירוס הוא צאצא של שושלת ארוכה של אבות מוצלחים, אנחנו רשאים להניח שהוא יהיה יעיל למדי בהשגת המטרה של שיכפול עצמי.

אבולוציה מתמשכת של טפילי מחשבה תגרור שתי תופעות: האחת, שמוטאנטים חדשים (אקראיים או מעשה ידי אדם) בעלי יכולת טובה יותר להתפשט יהפכו להיות נפוצים יותר, והשניה, שיווצרו קבוצות של רעיונות המשגשגים טוב יותר זה בנוכחותו של זה - רעונות התומכים זה בזה בדיוק כמו שגנים עושים, וכמו שאולי יעשו יום אחד וירוסי מחשבים. אנו מצפים שמשתכפלים התואמים זה לזה יעשו דרכם ממוח אחד למשנהו בכנופיות. כנופיות כאלו יהפכו עם הזמן לחבילה בלתי ניתנת להפרדה. חבילה יציבה הראויה להקרא בשם קולקטיבי, כמו "קתוליות" או "וודו" או "הדת היהודית". אין זה משנה אם נחשוב על החבילה כולה כעל וירוס יחיד או אם נתייחס לכל אחד ממרכיביה כאל וירוס נפרד. האנלוגיה אינה כה מדוייקת בלאו הכי, כמו שאין צורך להתרגש מההבחנה בין "וירוס" מחשבים ל"תולעת". מה שחשוב הוא שמוח האדם הוא סביבה ידידותית לרעיונות ומידע טפיליים המשכפלים את עצמם, ושמוחות בדרך כלל נדבקים יחדיו במספרים גדולים.

כמו וירוסי מחשבים, טפילי מחשבה יהיו קשים לגילוי על ידי הנשאים. אם אתה קרבן, מירב הסיכויים שלא תדע על כך, ואף תכחיש זאת בתוקף. אם נקבל שיקשה עלינו לגלות וירוס במוחנו שלנו, אילו סימנים אנו יכולים לחפש? אנסה לענות בכך שאדמיין כיצד ספר רפואה היה מתאר את הסימפטומים האופיניים.

T4 בקטריופג' (וירוס התוקף בקטריות)

1. החולה בדרך כלל מוצא את עצמו מונע ע"י שכנוע עמוק שמשהו הוא אמת, או צודק, או ערכי - שכנוע שאינו תלוי בכל ראייה או הגיון, אך שלמרות זאת החולה חש שהוא לחלוטין מחוייב המציאות או משכנע. אנו, הרופאים, מכנים שכנוע כזה בשם "אמונה".

2. חולה אופייני רואה ערך בהיות האמונה חזקה ויציבה, למרות היותה בלתי נתמכת בראיות. יתרה מזאת, הוא עשוי להרגיש שככל שישנן פחות ראיות, כך האמונה בעלת ערך רב יותר (ראה להלן).

הרעיון הפרדוקסלי שהעדר ראיות הוא תכונה חיובית בכל הנוגע לאמונה, יש בו משהו מתכונותיה של תכנית המחזיקה את עצמה, משום שהיא מכילה התייחסות מעגלית אל עצמה (וראה את הפרק "על משפטים ויראליים ומבנים המשכפלים את עצמם" בספר "גדל, אשר, באך" מאת הופשטדטר, 1985). מרגע שאמונה מתבססת, היא באופן אוטומטי חותרת תחת כל אופוזיציה. הרעיון של "אמונה בהעדר ראיות הינה ערך" ראוי להערכה; בהצטרפו לאמונה עצמה, הם יוצרים קליקה של וירוסים עם תמיכה הדדית.

3. סימפטום נוסף שהחולה עשוי להציג, הוא האמונה שמיסתורין, כשלעצמו, הוא דבר טוב. פתרון תעלומות אינה פעילות רצויה ("במופלא ממך אל תחקור"). במקום זאת עלינו להנות מהן ואף להתענג על חוסר האפשרות לפתור אותן.

כל דחף לפתור תעלומות עלול להיות סיכון חמור להתפשטותו של טפיל מחשבה. לא יפלא על כן, כי הרעיון של "תעלומות, מוטב שייותרו בלתי פתורות" היה תמיד חבר מועדף בקרב כנופיות תומכות- הדדית של וירוסים. קחו למשל את מושג ה"המרה" באמונה הקתולית - המיסתורין של הפיכת לחם ויין הקודש לבשרו ודמו של ישו. קל וחסר מסתורין להאמין שבאיזשהו מובן סמלי או מטפורי היין הופך לדמו של ישו, אך הדוקטורינה הקתולית טוענת להרבה יותר מכך. היין באמת ובתמים הופך לדם, והעובדה שהוא ממשיך להראות כיין היא מקרית ולא חשובה (קני, 1986, עמ' 72). בשפה המדוברת, מקובל להבין את מושג ההמרה באופן מילולי, שהיין הופך, פשוטו כמשמעו, לדמו של ישו. אם במשמעות האריסטוטלית המעורפלת או במשמעות המקובלת הגלויה יותר, טענת ההמרה יכולה להטען רק אם נעוות את משמעותן של מלים כמו "באמת" ו-"ממש" באופן קיצוני. הגדרה חדשה של מלים איננה חטא, אך אם נשתמש במלים אלו במשמעותן החדשה, אזי באילו מלים נשתמש כשבאמת נרצה לאמר שמשהו "באמת" או "ממש" קרה במציאות? כפי שאנתוני קני העיר בתמיהה בהיותו תלמיד צעיר: "ככל שאני יכול להבחין, ייתכן שמכונת הכתיבה שלי היא בנימין ד'ישראלי לאחר המרה..."

הקתולים, שאמונתם בסמכות שאינה יכולה לטעות מחייבת אותם לקבל כי יין הופך באופן פיזיקלי לדם למרות כל עדויות החושים, מתייחסים אל ההמרה כ"מסתורין". כנוי דבר בשם "מסתורין" הופך אותו לקביל. לפחות כך הדבר עבור נפש שהוכנה היטב על ידי הדבקת רקע. אותו הטריק בדיוק משמש בנושא ה"מסתורין" של השילוש הקדוש. מסתורין אינו אמור להפתר, הוא אמור להטיל בך יראת כבוד. הרעיון של "מסתורין הוא ערך" בא לעזרת הקתולים, שבלעדיו היו מוצאים את הצורך להאמין בשטויות כה בוטות כמו ההמרה והשלושה באחד, בלתי נסבל. שוב, האמונה שמסתורין הוא ערך מכילה לולאה לוגית - טענה המסתמכת על עצמה. כפי שהופשטדטר היה עשוי לנסח זאת, עצם המסתורין של האמונה מניעה את המאמין להנציח את המסתורין.

סמפטום קיצוני של ההדבקה ב"מסתורין הוא ערך" הוא המשפט של טרטוליאן "סרטום אסט קויה אימפוסיבילה אסט" (זה בטוח משום שזה בלתי אפשרי). בדרך זו אורב השגעון. מפתה לצטט את המלכה הלבנה של לואיס קרול, שבתגובה לטענתה של אליס כי אי אפשר להאמין בדברים בלתי אפשריים, אמרה "אני מעזה לאמר שאין לך נסיון רב... כשהייתי בגילך, תמיד עשיתי זאת במשך חצי שעה בכל יום. לפעמים האמנתי בששה דברים בלתי אפשריים עוד לפני ארוחת הבוקר." או את הנזיר החשמלי של דוגלס אדמס, מכונה החוסכת מאמץ רב המתוכנתת להאמין במקומך, שהיתה מסוגלת "להאמין בדברים שהיו מתקשים להאמין בהם אפילו בסולט לייק סיטי", ושבעת הצגתה לקורא האמינה, למרות כל הראיות המוחשיות, שכל הדברים בעולם היו בצבע ורוד אחיד. אלא שמלכות לבנות ונזירים חשמליים נעשים פחות מצחיקים כשאנו נוכחים לדעת כי המאמינים הוירטואוזים האלו אינם שונים במאום מתאולוגים מכובדים ואמיתיים: "יש להאמין בכך בכל לב, דוקא משום שזה אבסורדי" (שוב טרטוליאן). סר תומס בראון (1635) מצטט את טרטוליאן ומסכים איתו, ואף מרחיק לכת: "אני סבור שאין די דברים בלתי אפשריים בדת עבור אמונה פעילה", וכן: "אני משתוקק להפעיל את אמונתי בנקודה הקשה ביותר; שכן לקבל דברים נראים ורגילים איננה אמונה, אלא שכנוע".

יש לי הרגשה שכאן מתרחש דבר יותר מעניין מסתם חוסר שפיות או שטות סוריאליסטית, משהו קרוב להערצה שאנו חשים כשאנו צופים בלהטוטן המכדרר בעשרה כדורים תוך שהוא צועד על חבל מתוח, נראה כאילו המאמין צובר יוקרה על ידי הצלחתו להאמין בעוד יותר דברים בלתי אפשריים מחברו. האם אנשים אלה בוחנים - מתרגלים - את "שרירי" אמונתם, מתאמנים בקבלת הבלתי אפשרי כדי להקל על עצמם את קבלת הרעיונות הבלתי סבירים שהם נדרשים לקבל בדרך כלל?

בעת שכתבתי את השורות לעיל, הופיעה באקראי דוגמה יפה בגארדיאן (29.7.1991). היא הופיעה בראיון שנערך עם משגיח כשרות שלקח על עצמו את המשימה המוזרה לבדוק את כשרותם של מוצרי מזון על ידי בדיקת מרכיביהם ומרכיבי-מרכיביהם וכן הלאה עד לאחרון החומרים. הוא התחבט בשאלה אם לנסוע עד סין כדי לבחון מקרוב את המנתול המשמש בתעשיית הסוכריות להקלת שעול. "ניסית פעם לבדוק מנתול סיני?" הוא מתלונן, "זה היה קשה ביותר, בעיקר מאחר שהמכתב הראשון ששלחנו זכה לתשובה במיטב האנגלית של הסינים - 'המוצר אינו מכיל כשר'... סין החלה רק לאחרונה להפתח לביקורי משגיחי כשרות. המנתול צריך להיות בסדר, אבל אי אפשר להיות בטוח עד שמבקרים שם." משגיחי הכשרות מנהלים קו טלפון חם שדרכו מתקבלות ונרשמות התראות של הרגע האחרון על חשדות בדבר כשרותם של חטיפי שוקולד ושמן דגים. הרב נאנח ומצר על כך שהתגברות הנטיה הירוקה להמנע משמוש בחמרי טעם וצבע מלאכותיים "מסבכים את החיים בשטח הכשרות משום שחייבים לעקוב אחרי כל הדברים האלה עד למקורותיהם." כשהמראיין שואל אותו למה הוא משקיע מאמצים כאלה בתרגיל כל כך חסר טעם, הוא מסביר שהטעם הוא בדיוק בכך שזה חסר טעם לחלוטין:

העובדה שרוב חוקי הכשרות הם ציווי אלוהי ללא הסבר וסיבה, היא הנקודה בכל מאת האחוזים. קל לא לרצוח אנשים. קל מאד. קצת יותר קשה לא לגנוב כי לפעמים מתפתים. לכן זו אינה הוכחה שאני מאמין באל או שאני מקיים את מצוותיו. אבל אם הוא אומר לי לא לשתות קפה עם חלב יחד עם קציץ הבשר בארוחת הצהרים, זהו מבחן. הסיבה היחידה שאני עושה זאת היא שצוויתי. זה דבר קשה.

הלנה קרונין העלתה בפני את האפשרות שיש כאן אנלוגיה לעקרון ההכבדה של זהבי בתיאוריה של ברירה מינית ואבולוציה של סיגנלים (זהבי, 1975). תיאוריה זו, שחינה סר זה מכבר והיא אפילו מושמת ללעג (דוקינס, 1976), שוקמה לאחרונה באופן מחוכם (גרפן, 1990 א, ב) וביולוגים העוסקים באבולוציה מתייחסים אליה עתה ברצינות (דוקינס, 1989). זהבי טוען שטווסים, למשל, פיתחו את זנב המניפה המכביד באופן אבסורדי עם הצבעים הבולטים (לעינם של טורפים) עד כדי גיחוך, בדיוק בגלל שהם מכבידים ומסוכנים, ובעקבות זאת מרשימים את הנקבות. הטווס כאילו אומר: "ראו כמה שאני חזק ובריא, עד כדי כך שאני יכול לשאת את הזנב השערוריתי הזה".

כדי להמנע מאי הבנות הנובעות מהשפה הסובייקטיבית שזהבי אוהב לנקוט בטיעוניו, עלי להוסיף שההרגל השגור בידי ביולוגים להאניש את הפעולות הלא מודעות של הברירה הטבעית הוא מובן מאליו כאן. גרפן תירגם את הטיעון למודל דארויני מתימטי שמרני, והוא עובד. לא נטענת כאן שום טענה בדבר כוונות או מודעות מצידם של הטווסים. הם יכולים להיות נטולי- או בעלי כוונה באיזו מידה שתחפוץ (דנט, 1984 ,1983). יתרה מזאת, התיאוריה של זהבי היא כה כללית שאין לה צורך בתשתית דארוינית. פרח המפרסם את הצוף שלו בפני דבורה "ספקנית" יכול להעזר בעקרון של זהבי, אך כך גם יכול איש מכירות המבקש להרשים לקוח.

ליבו של הרעיון של זהבי הוא שהברירה הטבעית תעדיף ספקנות אצל נקבות (או באופן כללי יותר, אצל המכותבים של הודעות פירסומת). הדרך היחידה של זכר (או כל מפרסם) להוכיח את יתרונו (בכח, איכות, או כל דבר אחר) היא ליטול על עצמו מגבלה קשה - כזו שרק מי שבאמת חזק (או איכותי, וכו') יכול לשאת. אפשר לכנות זאת העיקרון של ההוכחה היקרה. ועתה לנקודה שלנו. האם אפשר שדוקטורינות דתיות מסויימות מועדפות לא למרות היותן מגוחכות אלא דוקא בשל היותן מגוחכות? כל נמושה יכול להאמין שלחם הקודש מסמל את גופו של ישו, אבל יש צורך בקתולי גזעי ואמיתי כדי להאמין במשהו מטומטם כמו ההמרה. אם אתה מאמין בזה, אז אתה יכול להאמין בכל דבר, ואנשים אלו מתייחסים לאמונה כאל ערך.

הבה נחזור לרשימת הסימפטומים שאנו מצפים למצוא במי שנגוע בוירוס האמונה ובכנופיית ההדבקות המשניות המלוות אותה.

4. החולה עשוי למצוא את עצמו מתנהג באופן בלתי סובלני כלפי נשאים של אמונות מתחרות, ובמקרים קיצוניים לרצוח אותם או להטיף לרציחתם. הוא עשוי להיות אלים במידה דומה כלפי אנשים שפעם אחזו באותה האמונה אך נרפאו ממנה, וכלפי אנשים האוחזים בגרסאות שונות, אפילו במעט שבמעט, של אותה האמונה. הוא גם עשוי להיות עויין כלפי צורות חשיבה בעלות פוטנציאל להוות איום על האמונה שלו, כמו למשל המתודה המדעית, שעשויה לתפקד כתוכנת אנטי וירוס.

גזר דין המוות שהוצא על הסופר סלמן רושדי הוא רק אחת משורה ארוכה של דוגמאות עצובות. באותו היום שכתבתי שורות אלו נמצאה גופתו של מתרגם ספרו של רושדי - פסוקי השטן - ליפנית, שבוע לאחר תקיפה כמעט קטלנית על המתרגם לאיטלקית. דרך אגב, הסימפטום ההפוך לכאורה של "סימפטיה" כלפי "כאבם" של המוסלמים, שהובעה על ידי הארכיבישוף מקנטרברי ומנהיגים נוצרים אחרים (הגובלים, כמו במקרה של הותיקן, בהסכמה פושעת), הוא כמובן התגלמות של סימפטום שדנו בו קודם: ההזיה שיש לכבד כל אמונה, ללא קשר לזוועות הנובעות ממנה, פשוט בשל היותה אמונה.

רצח הוא דבר קיצוני, כמובן. אך יש סימפטום קיצוני אף יותר - ההתאבדות בשרות האמונה. כמו נמלה לוחמת המתוכנתת להקריב את חייה בשרות העתקים של הגנים שתיכנתו אותה, כך מוסלמי צעיר או יפני במלחמת העולם השניה לומד שלמות במלחמת קודש זו הדרך המהירה ביותר אל גן העדן. השאלה אם המנהיגים המנצלים אותם באמת מאמינים בכך אינה מפחיתה מהכח הברוטאלי שהוירוס "משימת התאבדות" מפעיל בשם האמונה. התאבדות, כמו רצח, היא ברכה מעורבת בקללה: מועמדים להדבקה עלולים להרתע, או לבוז לאמונה שנתפשת כחסרת בטחון עד כדי הצורך להשתמש בטקטיקות כאלה.

באופן יותר בולט לעין, אם יותר מדי פרטים יקריבו את עצמם, אזי מספר המאמינים עלול להדלדל. זה היה המקרה בדוגמה מפורסמת אחת, על אף שבמקרה זה לא היתה זו התאבדות בקרב. הכת נכחדה כשמנהיגה, הכומר ג'ים ג'ונס, הוביל את מאמיניו מארצות הברית אל הארץ המובטחת ג'ונסטאון בג'ונגלים של גויאנה ושם שכנע יותר מ-900 מהם לשתות ציאניד - ילדים קודם. הפרשה המקברית נחקרה עד תום על ידי צוות עתונאים של הסאן פרנסיסקו כרוניקל (קילדף וג'וורס, 1978).

ג'ונס, "האב", כינס את צאן מרעיתו ואמר להם שהגיע הזמן לעלות לגן עדן. "אנחנו עומדים להפגש", הוא הבטיח, "במקום אחר". המלים המשיכו להדהד שוב ושוב מהרמקולים במחנה. "יש כבוד רב במוות. המוות של כולם יהיה הפגנה גדולה."

אגב, לא נעלמת מעינו המאומנת של הסוציוביולוג העובדה שג'ונס, בימיו המוקדמים יותר, "הכריז על עצמו כהאדם היחיד הרשאי לקיים יחסי מין" (סביר להניח ששותפותיו למעשה היו רשאיות גם הן). "מזכירה היתה דואגת לקשריו של ג'ונס. היא היתה מתקשרת ואומרת 'האב אינו רוצה בכך, אך יש לו דחף עצום, ואולי תוכלי...?,'" קרבנותיו לא היו רק נשים. אחד המאמינים, בן 17, בתקופה שהקהילה שלו שכנה עדיין בסאן פרנסיסקו, סיפר איך הוא היה נלקח לסופי שבוע מלוכלכים במלון שבו ג'ונס קיבל "הנחה של איש דת לכומר ג'ים ג'ונס ובנו". אותו הנער סיפר: "הייתי ממש אחוז חרדת קודש כלפיו. הוא היה יותר מאבא. הייתי מוכן להרוג את הורי בשבילו". מה שמרתק בכומר ג'ים ג'ונס אינו התנהגותו המשרתת את עצמו, אלא הפתיות הכמעט על אנושית של מאמיניו. בהנתן תמימות עצומה שכזו, האם אפשר להטיל ספק בכך שמוחות אנושיים מהווים קרקע בשלה לזיהום ממאיר?

נכון שהכומר ג'ים ג'ונס הוליך שולל רק כמה אלפי אנשים, אך המקרה שלו הוא רק קצה הקרחון. אותה להיטות להיות מובלים על ידי מנהיגים דתיים קיימת בכל מקום. רובנו היינו מוכנים להמר שאף אדם לא היה מצליח על ידי הופעה בטלוויזיה והכרזה, בניסוח שונה כלשהו "שילחו לי את כספכם כדי שאוכל להשתמש בו לשכנוע פתאים נוספים לשלוח לי את כספם". ולמרות זאת, בכל מרכז עירוני גדול בארה"ב תוכל למצוא כיום ערוץ טלוויזיה של מטיפים שכל כולו מוקדש לטריק השקוף הזה. והם מצליחים בכך וגורפים רווחים עצומים. בעומדנו מול טיפשות בסדר גודל אדיר שכזה, קשה שלא לחוש סימפטיה עויינת לנוכלים בחליפות המבריקות, עד שנזכרים שלא כל הפתאים הם עשירים, ושלעיתים קרובות המטיפים משמינים על חשבונן של אלמנות. שמעתי פעם את אחד המטיפים מפעיל במפורש את העקרון שעתה אני מזהה עם עקרון ההכבדה של זהבי. אלוהים באמת מעריך תרומה, הוא אמר בלהט כן, רק כאשר היא כה גדולה שהיא מכאיבה. אביונים קשישים בכסאות גלגלים הוסעו אל הבמה כדי להעיד עד כמה הם מאושרים עתה, לאחר שתרמו את כל המעט שהיה להם לכומר המטיף מי שזה לא יהיה.

5. החולה עשוי להבחין שהדעות בהן הוא מחזיק אינן נתמכות כלל בראיות, אך נראה שהן חייבות הרבה לאפידמיולוגיה. הוא עשוי לתהות: מדוע אני מחזיק בקובץ זה של דעות ולא באחר? האם זה משום שבחנתי את כל האמונות שבעולם ובחרתי את המשכנעת ביותר? קרוב לודאי שלא. אם יש לך אמונה, הרי היא תהיה - בהסתברות גבוהה ביותר - זהה לזאת של הוריך והורי הוריך. אין ספק שקתדרלות גבוהות, מוסיקה רבת הוד וסיפורים ומשלים מרגשים עוזרים במשהו, אך המשתנה בעל ההשפעה הרבה ביותר - הרבה יותר מכל המשתנים האחרים - בקביעת אמונתך, הוא המקרה של הולדתך. האמונות שאתה מחזיק בלהט כה רב היו שונות לחלוטין ואף הפוכות אילו רק נולדת במקום אחר. אפידמיולוגיה, לא ראיות.

6. אם החולה הוא אחד מאותם מקרים נדירים המאמינים באמונה שונה מזאת של הוריהם, ההסבר עדיין יכול להיות אפידמיולוגי. נכון שאפשר כי הוא סקר ללא משוא פנים את כל דתות העולם ובחר את זו המשכנעת ביותר, אך סטטיסטית סביר הרבה יותר שהוא נחשף לנגיף מידבק במיוחד - ג'ים ג'ונס או אמנון יצחק. כאן אנחנו מדברים על העברה אופקית, כמו שמועברת מחלת החצבת. קודם לכן דיברנו על העברה אנכית, כמו שמועברות מחלות תורשתיות.

7. הרגשתו הפנימית של החולה עשויה להזכיר, באופן מפתיע, תחושות המיוחסות ברגיל לאהבה מינית. זהו כוח רב עוצמה במיוחד הפועל בתוך המוח, ואין תימה בכך שמיני וירוסים הסתגלו לנצל אותו לצרכיהם. החזון האורגזמי המפורסם של טרזה הקדושה מאבילה מוכר מספיק שלא יהיה צורך לחזור עליו כאן. באופן יותר רציני, ועל מישור פחות בוטה בחושניותו, הפילוסוף אנתוני קני מספק עדות נוגעת ללב לעונג הצרוף הממתין לאלו המצליחים להאמין במסתורין של ההמרה. לאחר שהוא מתאר את הסמכתו לכמורה, שהתבצעה על ידי הנחת ידיים, הוא ממשיך שהוא זוכר בבהירות -

את התרוממות הרוח של החודשים הראשונים בהם הייתי רשאי לנהל תפילות. למרות שבדרך כלל אני מתעורר לאט ובכבדות, הייתי מזנק מוקדם מן המיטה, ער לחלוטין ומלא התרגשות לנוכח המעשה האדיר שנפלה בחלקי הזכות לבצעו. לעיתים נדירות הייתי מנהל את התפילה הציבורית בנוכחות קהל: בדרך כלל חגגתי בפרטיות ליד מזבח צדדי עם חבר זוטר ששימש כצאן מרעית וכעוזר, אך עובדה זו לא גרעה במאום מחגיגיות הקרבן או מתוקפה של הקדושה. הדבר נגע בגופו של ישו. הקרבה של הכומר לישו ריגשה אותי ביותר. לאחר מילות הקידוש הייתי מביט ממושכות על לחם הקודש בעיניים רכות, כנער מאוהד המביט באהובתו... הימים המוקדמים הללו ככומר נותרו בזכרוני כימים של הגשמה ושמחה רועדת; משהו יקר ערך, אך יחד עם זאת שביר מכדי להמשך, כפרשיית אהבה רומנטית שנגדעה באיבה על ידי המציאות המרה של זיווג לא מוצלח (קני, 1986, עמ' 101-102).

ד"ר קני משכנע באופן חביב שהוא הרגיש, ככומר צעיר, כאילו הוא היה מאוהב בלחם הקודש. איזה וירוס מבריק! באותו עמוד עצמו, קני גם מראה לנו שהוירוס מועבר על ידי הדבקה - אם לא במשמעות המילולית, לפחות במשמעות כלשהי - מכפות ידיו של המסמיך לכמורה אל פדחתו של הכומר החדש:

אם הדוקטורינה הקתולית היא אמת, כי אז כל כומר המוסמך לכמורה כהלכה מקבל את הוראותיו דרך שרשרת רצופה של מגעי כפות ידים, דרך הבישוף שהסמיך אותו, וכך הלאה עד אחד משנים עשר השליחים... חייבים להיות רישומים של שרשרות מגע כפות ידים כאלה, באורך של מאות שנים. מפתיע אותי שכמרים אינם טורחים לשחזר את שרשרות ההסמכה שלהם - מי הסמיך את הבישוף שלהם, ומי את הבישוף של הבישוף, וכך הלאה, עד יוליוס השני, או סלסטין החמישי, או הילדברנד, או אולי גרגורי הגדול. (קני, 1986, עמ' 101).

זה מפתיע גם אותי.

4. האם המדע הוא וירוס?

לא. אלא אם כן כל תוכנות המחשב הן וירוסים. תוכנות מועילות מופצות ומשוכפלות משום שאנשים מנסים אותן, מעריכים אותן, ממליצים עליהן ומעבירים אותן הלאה. וירוסים מופצים אך ורק משום שהם מכילים הוראות בנוסח: "הפץ אותי". רעיונות מדעיים, ככל הממים, נתונים לסוג מסויים של ברירה טבעית, ובשל כך, באופן שטחי, הם עלולים להראות דומים לוירוסים. אך הכוחות הבוררים את הרעיונות המדעיים אינם אקראיים וגחמניים. הם אסופת חוקים מדוייקת ומושחזת היטב, והם אינם מעדיפים התנהגות חסרת טעם המשרתת רק את עצמה. הם מעדיפים את כל התכונות של המתודה המדעית התקנית, המתוארות בספרי הלימוד: יכולת בדיקה, התמכות בראיות, דיוק, יכולת כימות, עקביות, אוביקטיביות, הדירות, אוניברסליות, קידמה, אי תלות ברקע תרבותי, וכולי. האמונה, לעומת זאת, מתפשטת למרות היעדר מוחלט של כל אחת ואחת מתכונות אלו.

יתכן שתוכלו למצוא תבנית אפידמיולוגית בהתפשטותם של רעיונות מדעיים, אך זו תהיה אפידמיולוגיה תיאורית בלבד. ההתפשטות המהירה של רעיון טוב בקהילה המדעית עשוי אף לדמות להתפשטות מחלת החצבת. אך כשתבדקו את הסיבות העומדות בבסיסם של הדברים, תמצאו שהן סיבות טובות, המקיימות את הדרישות המחמירות של השיטה המדעית. בבסיסה של התפשטות האמונה לאורך ההסטוריה לא תמצאו דבר מלבד אפידמיולוגיה סיבתית. הסיבה לכך שאדם א' מאמין בדבר אחד ואדם ב' באחר היא שהאחד נולד ביבשת אחת והשני באחרת. העמידה בניסוי, תשתית ראייתית וכל השאר אינם מעורבים כלל. לגבי רעיונות מדעיים, האפידמיולוגיה באה רק לאחר מעשה כדי לתאר את ההסטוריה של קבלתם. לגבי אמונות דתיות, אפידמיולוגיה היא הסיבה הראשונית.

5. אפילוג

לשמחתנו, הוירוסים לא תמיד מנצחים. ילדים רבים יוצאים ללא פגע מהגרועות שבהתקפות מחב"תים ונזירות. לסיפורו של אנתוני קני יש אחרית טובה. בסופו של דבר הוא זנח את האמונה משום שלא יכול היה לסבול עוד את הסתירות הבולטות שבאמונה הנוצרית, והיום הוא אדם משכיל ומכובד. אך איננו יכולים להמנע מלציין שהזיהום, ששלל מאדם את חכמתו ואת שכלו, חייב להיות רב עוצמה אם לקח לאותו אדם - נשיא האקדמיה הבריטית, לא פחות - שלושה עשורים להשתחרר ממנו. האם אני חרד בלי סיבה לנפשה של בת השש שלי?

ביבליוגרפיה

  • Browne, Sir T. (1635) Religio Medici, I, 9
  • Dawkins, R. (1976) The Selfish Gene. Oxford: Oxford University Press.
  • Dawkins, R. (1982) The Extended Phenotype. Oxford: W. H. Freeman.
  • Dawkins, R. (1989) The Selfish Gene, 2nd edn. Oxford: Oxford University Press.
  • Dennett, D. C. (1983) Intentional systems in cognitive ethology: the "Panglossian paradigm" defended. Behavioral and Brain Sciences, 6, 343--90.
  • Dennett, D. C. (1984) Elbow Room: The Varieties of Free Will Worth Wanting. Oxford: Oxford University Press.
  • Dennett, D. C. (1990) Memes and the exploitation of imagination. The Journal of Aesthetics and Art Criticism, 48, 127--35.
  • Grafen, A. (1990a) Sexual selection unhandicapped by the Fischer process. Journal of Theoretical Biology, 144, 473--516.
  • Grafen, A. (1990b) Biological signals as handicaps. Journal of Theoretical Biology, 144, 517--46.
  • Hofstadter, D. R. (1985) Metamagical Themas. Harmondsworth: Penguin.
  • Kenny;, A. (1986) A Path from Rome Oxford: Oxford University Press.
  • Kilduff, M. and Javers, R. (1978) The Suicide Cult. New York: Bantam.
  • Thimbleby, H. (1991) Can viruses ever be useful? Computers and Security, 10, 111--14.
  • Williams, G. C. (1957) Pleiotropy, natural selection, and the evolution of senescence. Evolution, 11, 398--411.
  • Zahavi, A. (1975) Mate selection --- a selection for a handicap. Journal of Theoretical Biology, 53, 205--14.

  • Text taken from Dennett and His Critics: Demystifying Mind, ed. Bo Dalhbom (Cambridge, Mass.: Blackwell, 1993).


דצמבר 2001