אודות צור קשר קישורים מדריך חוברות פעילות ספרי קודש תרומה English
עם אחד גיוס אחד
מאמרים וספרים לחיות חופשי יומן חדשות החזרה בתשובה יוצאים בשאלה השתלטות חרדית עיתונות חרדית במות חופש עוד
     ראשי > מאמרים וספרים  לגירסת הדפסה     

משמעות החיים

מאת: עדו סוקולובסקי

בספר 'מלכוד 22' מסופר על יחידה דמיונית של חיל האוויר האמריקאי שנלחמת במלחמה צודקת מאין כמוה - מלחמת העולם השנייה. בשלב כלשהו גיבור הסיפור, מטיל פצצות בשם יוסיריאן, מגלה שישנם אנשים שמחכים בבטלה להחליף אותו ואת חבריו. הוא ושאר חבריו ליחידה מילאו מזמן את מכסת המשימות הדרושה. לפי הוראות חיל האוויר הם היו אמורים להיות מוחלפים כבר. הם מרוטי עצבים נאלצים לצאת שוב ושוב לעוד גיחה שממנה הם עלולים שלא לחזור אבל מפקד הטייסת מתעקש שלא להחליף אותם. מדוע? כי כך הוא יכול להתפאר בכך שאצלו נשבר שיא של גיחות קרב וזה מפאר את שמו כמפקד הטייסת (כמובן שהמפקד בסיפור נשאר על הקרקע הבטוחה כל הזמן הזה). יוסיריאן מכריז על מרד ומסרב לטוס ובכך יוצר מבוכה גדולה למפקדים שלו. עכשיו, במקום יחידה מהוללת שבה נשבר שיא של גיחות הפצצה יש להם יחידה שבה טייסים מסרבים לצאת לקרב וזה ממש לא מה שהם רצו שיקרה.

מכירים את סיפור העקידה? אברהם מקבל הוראה להקריב את בנו לאלוהים בלי שום הסבר. הוא לא מתווכח ולוקח את בנו להר המוריה כדי לשחוט אותו על המזבח. ברגע האחרון האל מחליט שאברהם עמד בניסיון ומורה לו להפסיק. מה עבר על אברהם ויצחק על ההר? למה הגיע להם העינוי הפסיכולוגי הזה? אלוהים ביקש 'לנסות' את אברהם. כלומר הוא התעלל בו וגרם לו לעשות את המשימה הכי נוראה (שלא לדבר על בלתי מוסרית) שאדם יכול לקבל, רק כדי לראות אם אברהם אכן צייתן מספיק.

יש גם את הסיפור של איוב. פה כבר אלוהים לא עצר את עצמו ברגע האחרון. הוא הרג את כל בניו של איוב, לקח את רכושו, היכה אותו בשחין ואז הסתכל בו מתגרד בחרס וחיכה לראות אם איוב יקלל אותו או לא. בשני המקרים לא דובר על אנשים שעשו משהו רע ונענשו אלא על מה שהציבור הדתי מכנה 'ניסיון'. האדם הדתי מודה שלפחות בחלק מהמקרים אנשים סובלים לא כי הם חטאו ומגיע להם עונש וגם לא כי אין שום דרך אחרת כדי להשיג איזו מטרה. זהו 'ניסיון' בדיוק כמו הטייסים מרוטי העצבים שנשלחים שוב ושוב ללב שטח האויב. הסבל שלהם, הפחד והאומללות לא נחוצים לשם השגת המשימה אבל היוקרה של מישהו רם דרג גדלה ככל שהם סובלים יותר.

הציבור הדתי נמצא בצרות. אם בעבר אנשים האמינו בכתבי הקודש כפשוטם, היום המדע שם ללעג את מה שכתוב בספרי האמונה. לא, לא ייתכן שהיה מבול שכיסה את כל העולם במים. לפי התורה גן העדן הוא מקום פיזי במזרח התיכון אבל לא נמצא שום מלאך עם חרב מתהפכת בעירק או בשום מקום אחר. בתאריך שבו הייתה אמורה להתחולל יציאת מצרים, הייתה כנען כולה תחת שלטון מצרי, מה שהופך את הסיפור לחסר הגיון.

מה עושים הדתיים לנוכח כל העובדות האלו? יש דתיים שממשיכים להיאחז בסיפורים ולהכחיש בתוקף את כל הגילויים החדשים שאינם תואמים את הכתוב בספרי הקודש. יש מתוחכמים יותר שטוענים שמדובר במטאפורות ולא צריך לקרוא את התורה כפשוטה. גן העדן למשל הפך מזמן למקום מיסטי שבכלל איננו ביקום שלנו ומי שיתנהג יפה יגיע לשם אחרי המוות. אין שום סימוכין לכך בתורה אבל כך מקובל להאמין.

מצד שני אם מה שכתוב בתורה הוא רק מטאפורה לדברים אחרים, למה להאמין בה? אחרי הכול שאלות על מהות החיים אפשר למצוא גם בכתבי שייקספיר או דוסטוייבסקי. בצר להם פונים הדתיים אל הפילוסופיה. אם אין אלוהים, הם אומרים, מה משמעות החיים? מי קובע מה מוסרי ומה לא?

חופש

אני שואל את עצמי האם הציבור הדתי מבין את המשמעות של הכרזה כזאת, אני די בטוח שרוב החילונים לא מבינים שמדובר ברעידת אדמה, לא פחות, בכל מה שקשור לעולם הדת.

ראשית, מדובר בהודאה בכך שבכל השנים שבהן אנשי הדת טענו שמה שכתוב בתורה הוא אמת לאמיתה - הם הוליכו שולל את המאמינים. אם היו להם ראיות שהתורה נכונה, קיומו של אלוהים היה דבר שמגובה בעובדות. אם הטיעון הוא 'משמעות', המסקנה היא שאין ראיות משכנעות במישור העובדתי. מבחינה לוגית קיומו או אי קיומו של אלוהים היא שאלה עובדתית. או שיש ראיות לטענה או שאין. אי אפשר להניח שמשהו נכון עובדתית רק כי זה גורם לך נחת או נותן לך משמעות. בניסוחו של ריצ'רד דוקינס - היקום לא חייב לאף אחד תחושה של משמעות.

שנית, הדת נחשפת פה כתירוץ לחולשת המאמין. בעבר אמרו להמונים שאסור להם לגנוב כי יש אלוהים שמביט בהם ויעניש אותם יום אחד. היום הטיעון הוא הפוך - אם לא תאמין באלוהים, מה ימנע ממך לגנוב? המסקנה היא שבעצם ברור לנו שאסור לגנוב אבל אנחנו לא מספיק חזקים נפשית כדי לומר 'אלו הם הערכים שלי ואני עומד מאחריהם'. לכן אנחנו צריכים תירוץ 'אם תגנוב תלך לגיהנום'. זו מחשבה די מדכאת. לאנשים קל יותר לומר 'אני לא גונב כי זה לא משתלם לי, בעולם הבא אקבל עונש' - מאשר - 'אני לא גונב כי זה לא בסדר לגנוב.'

שלישית, מדובר בטיעון פסול מבחינה ערכית. אם מותר לי להאמין במשהו כי הוא נותן לי תחושת משמעות, למה שנוצרי באירופה לא יאמין שהיהודים הם גזע נחות? אפשר בהחלט להבין את תחושת המשמעות שהוא מקבל מכך שהוא שייך לגזע עליון. מי שמאמין במשהו רק כי ככה נוח לו, נותן לגיטימציה לכל אמונה מתועבת ומזיקה.

אפשר היה לסיים בזאת את המאמר אבל בכל זאת הייתי רוצה להתייחס לטענה עצמה - האם החיים חסרי משמעות בלי אלוהים? התשובה שלי היא פשוטה. אם יש אלוהים אז החיים שלנו הם בדיחה לא מצחיקה במיוחד, חיים שבכלל לא בטוח שכדאי לחיות אותם.

חופש

זוכרים את הספר 'מלכוד 22' ? כשם שמפקד הטייסת יכול לחסוך מאנשי הטייסת את הגיחה הבאה לשטח האויב, גם 'המפקד' שהדתיים מאמינים בו יכול לחסוך לנו את הקרבות שלנו. יש לך חובות? אתה חולה או נכה? פיטרו אותך מהעבודה? לחלופין יש לך עבודה משעממת עם שכר נמוך? מישהו שם למעלה יכול לסדר את כל זה בן רגע אבל הוא לא רוצה.

במשך אלפי שנים מתו אנשים מכלבת בייסורים גדולים עד ליום שבו לואי פסטר גילה את החיסון לכלבת. נניח לרגע לעובדה שאם יש אלוהים הרי שהוא זה שהכניס את הכלבת ליקום שלנו מלכתחילה. הבה נחשוב על פסטר שיושב רכון על המיקרוסקופ שלו, בודק דרך אחת ונכשל, מנסה דרך שניה ומגיע למבוי סתום עד שסוף סוף הוא מוצא את הפתרון. וכל הזמן הזה אלוהים מביט בו כשהוא יודע את התשובה אבל לא מגלה לו. מפתה לשאול כמה שאלות קשות על דמות האלוהים כפי שהיא מצטיירת כאן. האם הוא סאדיסט שנהנה לראות את פסטר נכשל? האם אכפת לו מחולה הכלבת שגוסס בייסורים בזמן שפסטר מחפש את הפתרון? אבל השאלה המעניינת באמת היא מי הם אלו שמאמינים באלוהים כזה. הרי לפי האמונה שלהם, כל הגאונות של לואי פסטר וכל המסירות שלו למען המין האנושי היו מיותרים. אלוהים יכול היה להעלים את הכלבת כהרף עין מהעולם. זה נכון כמובן לגבי כל הסבל ביקום. בחורה צעירה נחטפת ומוחזקת במרתף של איזה מטורף? יש מי שיודע בדיוק היכן היא אבל לא מגלה. ילד קטן רץ לכביש? אלוהים יכול לעצור את התנועה אבל לא עושה כלום. יש מלחמה? אלוהים יכול היה להשכין שלום מיד. שריפה? רעידת אדמה? צונאמי? מוות ברעב? תאונות? אלוהים יכול למנוע את כל זה. כל הסבל בעולם יכול להיעלם במחי החלטה אחת של אלוהים אם רק ירצה אבל משום מה - הוא לא רוצה.

בנקודה הזאת בדרך כלל שולפים המאמינים את קלף הרצון החופשי. אם אלוהים היה מונע את כל התאונות, הם יאמרו, למה שנטרח לנהוג בזהירות בכביש? אם אלוהים ירפא את כל המחלות, איך נבדיל בין הורים טובים שמלבישים את הילדים בגד חם בחורף והורים מזניחים? אם אלוהים היה משכין שלום, איך היינו מבדילים בין שוחרי השלום לשוחרי המלחמה? איך היינו מכירים בגאוניותו של פסטר אם אלוהים היה מגלה לנו בעצמו את הדרך שבה יש לרקוח חיסון נגד כלבת?

יש לזה כמה תשובות. אפשר לשאול האם אלוהים לא יכול לדאוג שבתאונות דרכים יהיה רק נזק לרכוש ולא מעבר לזה, שהמחלות יהיו רק הצטננות וכאב ראש ולא סרטן ואיידס ושבמקום מלחמה עם אלפי הרוגים תהיה קטטה המונית עם חבורות ומכות יבשות.

אפשר גם להגיד שלא אכפת לי - אם יש אלוהים הוא הרי כל יכול. הוא בוודאי יכול למצוא לעצמו פתרון לשאלת הרצון החופשי בלי לאפשר סבל ואומללות.

ויש נקודה יותר מהותית. אם באמת יש אלוהים אבל הוא לא מתערב ולא מציל אותנו (נניח שבצדק גמור), אז ניתן לומר שלכל דבר ועניין הוא לא באמת קיים. אני יכול לדמיין לעצמי אבא קשוח שרואה את הבן שלו נכנס לים בפעם הראשונה ומביט בו בלי לנקוף אצבע כדי שהילד ילמד לשחות בכוחות עצמו. אם האב הזה ימשיך לעמוד מהצד גם כאשר הבן שלו יטבע וימות הרי זה כאילו הוא כלל לא היה שם. למעשה זה הרבה יותר גרוע. לחשוב על משהו נורא שקורה זה מספיק מטריד, לחשוב שמישהו עומד מהצד, יכול לעזור ולא מושיט יד - זה כבר ממש זוועתי.

אבל העיקר הוא שלפי הטיעון הזה, משמעות הקיום שלנו היא לעבור איזה מבחן בשביל אלוהים כדי שיראה מי פחדן ומי גיבור, מי צדיק ומי רשע, מי עמד בניסיון ומי נכשל. כולנו משתתפים באיזו תוכנית ריאליטי קוסמית ואכזרית במיוחד שבה הדמעות שלנו, הסבל והמאמץ וגם ההישגים וההצלחות - כולם נועדו רק לשעשע איזה צופה שמביט בנו מלמעלה.

חופש

ברומא העתיקה היו גלדיאטורים שהיו נלחמים לחיים ולמוות להנאת הצופים. בימי הביניים קרא אציל אחד לחבריו לעשות הכול - למשכן את הטירות, למכור את האדמות - ובלבד שיהיה להם מימון לעוד מלחמה. הסיבה למלחמה אגב לא הייתה חשובה, האומץ בשדה הקרב היה העיקר.

לגודל המזל הנורמות השתנו מאז. פעם סיפור על חייל שמסרב לצאת לקרב היה מוחרם ואולי אפילו נשרף כדי לא להכניס מורך לב בלב הנוער. היום 'מלכוד 22' הוא אחד הספרים הנמכרים ביותר בעולם. במקביל אגב החלה האמונה באלוהים לדעוך. בסופו של דבר אם אתה מאמין באלוהים כל יכול אתה אמור להגיד לו את מה שאמר יוסיריאן למפקד הטייסת: 'אני מסרב להמשיך להיאבק ולסבול בחייים האלו, תביא את התגבורות שיחליפו אותי, אני יודע שאתה יכול אתה הרי אלוהים.'

העובדה היא שרובנו, חילונים ודתיים, ממשיכים לצאת לקרבות שהחיים מזמנים לנו. למה בעצם? מי שאינו מאמין באלוהים לא צריך להסביר. מי שמאמין באלוהים כנראה חושב שתכלית חייו היא לסבול רק כי איזה מפקד עליון רוצה בכך וזו תכלית עלובה מאוד.

 


אוגוסט 2019



חברים ב- עוצב על ידי