אודות צור קשר קישורים מדריך חוברות פעילות ספרי קודש תרומה English
הספר: ויברא האדם את אלוהים בצלמו
מאמרים וספרים לחיות חופשי יומן חדשות החזרה בתשובה יוצאים בשאלה השתלטות חרדית עיתונות חרדית במות חופש עוד
     ראשי > מאמרים וספרים  לגירסת הדפסה     

הגיגים אתאיסטיים על לא-כלום

מאת דן מלר

התפרסם בגיליון 23-24 של הביטאון "יהדות חופשית", אוקטובר 2001

מעולם לא דשה החברה האנושית, בעולם כולו, זמן כה רב, בנושא שאיננו קיים, כמו הנושא ששמו אלוהים

דומה, שאין אבסורד גדול יותר מאשר לדון בלא-כלום. לא-כלום איננו אלא לא-כלום, ולצורך הגדרתו אין מילה פשוטה יותר מאשר לא-כלום. אין גם כל צורך להוכיח שה"לא-כלום" הינו לא-כלום, שהרי כל בר-בי-רב יודע מהו לא-כלום, ולערך זה אפילו האנציקלופדיה המקפת ביותר איננה מקדישה ולו גם אפס-קצהו של טור. ואף על פי כן קיים לא-כלום אחד, שמרבית תושבי תבל סוגדים לו, טוענים לקיומו ככוח-עליון על כל נברא ועל כל היקום, ואף מאלצים את מתנגדיהם - איזה עלבון לאינטליגנציה - להוכיח את טענתם בדבר אי-קיומו. ואתה - לך ותוכיח, שלא-כלום הוא בסך הכל לא-כלום!

לא רק קטנים, אלא גם, ובייחוד, גדולים וחזקים משחקים בלא-כלום ייחודי זה, שכן מאז ומעולם שימש באופן ציני בסיס לשליטים רבים, המוכנים להשתמש בכל כלי, גם בכלי של לא-כלום, על מנת לממש את שלטונם ולקיימו "לעד". לא מעט אומץ ותמימות נדרשים על מנת לנפץ את אשליית הלא-כלום, ולהעמיד את המציאות באור מערומיה האמיתיים, כאותו ילד קטן באגדתו המציאותית כל-כך של הנס כריסטיאן אנדרסן.

מנטרת הלא-כלום הגדול

לצד המים, החלבון והסוכר יונקים אנו בחלב אמנו גם את הלא-כלום המיוחד בו אנו עוסקים כאן, ואלו שאינם יונקים מקבלים אותו באבקה מוכנה אינסטנט בקופסת-פח או פלסטיק. בשירי-ערש ראשונים מושמע הוא באוזנינו, בחינת "נומה-נומה-לא-כלום", והגננות, והמורים, החל בפעוטון וכלה בסוף תיכון, חוזרים כולם ומשננים באוזנינו, בין חשבון לעברית, בין היסטוריה לטבע, את מנטרת הלא-הכלום הגדול, המרשים כל ילד בסיפורי המקרא, ושוב, מאוחר יותר בפרקי התנ"ך, אותם נאלצים כולנו לשנן חזור ושנן מילדות ועד כלות.

כשבגרנו והגענו לגיל בו אנו חשים, אולי רק סוברים שאנו חשים, שיש בנו כוח להעמיד במבחן ההיגיון (היגיון! היכן הסתתרת מאז ימי ינקותנו?) את אלפי פריטי המידע שדחסו למוחנו הורינו, גננותינו, מורינו ומחנכינו - רובנו נכשלים באחד הלא-כלומים הוותיקים והיותר בסיסיים בנפש האנושית ובחברה בכלל, והוא הלא-כלום הגלום במושג "אלוהים".

דומה, שמעולם לא דשה החברה האנושית, בעולם כולו, זמן כה רב, בנושא שאיננו קיים כמו מהות זו ששמה אלוהים, בהקדישה לו כל-כך הרבה מאמץ ומשאבים, ועדייו רחוקה מהתשובה הנכונה (מה זה "נכון"?). המושג "אלוהים" מוכנס, נדחף ונדחס למוחנו בצורה כל-כך אינטנסיבית ועקשנית, בצמוד לכל חוויה ואירוע בחיינו מאז נשמנו לריאותינו את נפחו הראשון של אוויר-חיינו, עד שהוא הפך להיות מוחשי-לכאורה, מאד קיים-כביכול, שגם אם ירוצו אחרינו אלפי הנס כריסטיאן אנדרסנים קטנים, ומבוקר ועד ערב יצעקו לעברנו "המלך הוא עירום! המלך הוא עירום!", נמשיך להלך במערומינו אלה כמו שום היגיון אינו קיים כתכונה אנושית בקרבנו, וכאילו מעולם לא טעם האדם מעץ הדעת, שכן, את הלא-כלום הזה קשה עד מאד לעקור מתוכנו.

החברה האנושית היא שמרנית בדרך כלל, ואיננה סובלת מרדנים. יש ומורד מסויים מצליח, על אף התנגדות ציבורית גורפת, להעלות את החברה על מסלול חיים חדש, טוב יותר, הגון ואנושי יותר. אבל בתחום הלא-כלום המיוחד שלנו דרך החתחתים היא ארוכה וקשה. המורד בלא-כלום האלוהי כונה תמיד, בכל החברות ובכל הדתות, בתואר הלא מחמיא והלא חיובי לכאורה - "כופר". האבסורד הוא בכך, שה"כופר" אינו מעז לכנות בשם זה את מאמיני הלא-כלום, בעוד שהוא, נושא נס ההיגיון, מוכפש ומושמץ בפי-כל בכל כינויי הגנאי שפרנסי הלא-כלום דואגים לטפח ולצמח בלשונותיהם, בחרמותיהם ובנידוייהם. "אתאיסטים" - בשם זה כינו היוונים, עובדי-האלילים הקדמונים את אלו, ששללו את מציאותה של האלילות - האלוהות הפוליתאיסטית [1]. ובמילה זו, במשמעותה היחסית, כונו בפיהם גם הנוצרים הראשונים, שהלכו בדרך היהדות ובחרו להאמין, כמה מוזר, בלא-כלום אחד ויחיד, בשללם את קיומם של האלילים - הלא-כלומים הרבים.

מימסד הלא-כלום ומאבקו באתאיזם

אתאיזם הוא, אפוא, הגדרה רציונלית של ההשקפה, המעמידה את האדם במבחן המציאות וההיגיון; הפניית עורף לתפיסה אמוציונלית-ארכאית; הרחקת סממני המיסטיקה; הסתכלות אמיצה בבבואתו, הנשקפת אליו במראה, והצהרה ברורה שהוא, האדם, מתנתק במודע ממוסכמות העבר שקיבל עליו, ברצונו ושלא ברצונו, וכי מרגע זה ואילך הלא-כלום לא יהיה אלא לא-כלום, ושום לבוש לא יצליח להפוך אותו לכוח עליון, לאל אחד, או לאלילים רבים.

ראשיתו של האתאיזם הוא, מן הסתם, כראשיתה של האמונה בלא-כלום האלוהי. אלא שנדרשו לו, לאדם, אלפי שנים על מנת להגיע לבגרות מחשבתית, להגדיר את דעותיו אלו ולומר את דברו, גם לעצמו פנימה, ללא מורא. רק במאה ה- 19 הצליח האתאיזם להתגבש לכדי השקפת-עולם ברורה ומפורשת, אם בכתביהם של קרל מארכס ופרידריך ניטשה, אם כתנועה חברתית מאורגנת - "החושבים החופשיים" ("Freethinkers"). לודוויג פוירבך, מראשוני הוגי הדעות שעסקו באתאיזם, תקף בשנת 1841, בספרו "מהות הנצרות" את הדת מהצד הפסיכולוגי וטען, שמקור הדת היא תלות האדם בטבע, והאל איננו אלא מהות האדם. האדם הפך את מהותו העצמית לאישיות מיוחדת, הקיימת בשביל עצמה, מתפלל אליה ומקריב לה קורבנות" [2].

התפתחות המדע סייעה לרעיון האתאיסטי וקידמה אותו, ולא בכדי דתיים למיניהם, בדתות המונותאיסטיות השונות בעולם כולו, נלחמים במדע ובקביעותיו בשצף קצף, עד כדי יצירת פסאודו-מדע בצורת תיאוריות "כאילו" מדעיות. הדבר כולל ניצול תמים או זדוני של דברי מדענים אמיתיים - בדרך כלל ניצול שרירותי של חלקים מקוטעים בצורה סלקטיבית - לצורך שלילת תיאוריות כמו זו של דארווין ול"הוכחת" נצחיותו ו"אמיתותו" של הלא-כלום האלוהי.

מרבית שליטי העולם, ברוב הזמנים, למעט השלטון הקומוניסטי בברית-המועצות, נכנעו לרעיונות הלא-כלום האלוהי לא משום שהאמינו בהם, אלא משום שהכירו את כוחו העצום של מימסד הלא-כלום - הכוהנים, הכמרים, הנזירים והדרווישים, ולצורך שמירת שלטונם העדיפו - תמיד! לאורך כל ההיסטוריה האנושית - לכרות ברית עם שלטון הלא-כלום, ובכך להבטיח את הישרדותם. גם הגדולה במעצמות תבל כיום, ארצות הברית של אמריקה, חוזרת ומתכנסת סביב הלא-כלום האלוהי, מעלה אותו על נס בשטרות הכסף שלה, ובחילופי השלטון האחרונים אנחנו עדים לנסיגתה עמוק יותר לתהומות אותו לא-כלום. [3]

באמונה אין דמוקרטיה

אין נייר-הגיגים זה בא לדון בצורך האנושי-הפסיכולוגי להאמין בקיומו של אלוהים ככוח-עליון. בכך ידון מישהו אחר, בפעם אחרת. נייר-הגיגים זה בא לעורר את הקורא להבין, שבתחום הקרוי "אמונה" ו"חוסר-אמונה" ("כפירה", אם תרצו), לא קיימת דמוקרטיה. כאן הרוב איננו קובע. שכן הרוב בעולמנו קובע ומנציח את מימסד הלא-כלום, ומשליט, כמה עצוב, את ההבל בדמות האמת. בתחום זה של אמונה, גם אדם בודד אחד, הניצב יחיד אל מול שישה מיליארד בני-אדם אחרים - יצדק, וכל ששת המיליארדים ישגו. נייר-הגיגים זה בא לומר, שככל שמדובר בלא-כלום, כולל ובייחוד הלא-כלום האלוהי, גם אם רעיון כזה מקובל על כולם, או על מרביתם - מאז ערש-ההיסטוריה של המין האנושי - אין לזאת כל קשר למושג "אמת" ולאמיתותו-לכאורה של אותו לא-כלום אלוהי.

בתחום הקרוי "אמונה" ו"חוסר-אמונה" לא קיימת דמוקרטיה. כאן הרוב איננו קובע. שכן הרוב בעולמנו קובע ומנציח את מימסד הלא-כלום, ומשליט, כמה עצוב, את ההבל בדמות האמת. בתחום זה של כפירה באמונה, גם אדם בודד אחד, הניצב יחיד אל מול שישה מיליארד בני-אדם אחרים - יצדק, וכל ששת המיליארדים ישגו.

כבני-אדם מודרניים, שההיגיון והבסיס המדעי אמורים להוות את היסוד לחשיבתם, אי-אפשר לנו לקבל אקסיומה אמונית כאמת עובדתית. הגיע הזמן, שיהיה בנו הכוח להשתחרר מתחושות של אי-נעימות בכל הנוגע לתפיסת האלוהות, ובייחוד - לקיום פולחנות סביבו ("לא יפה לא לשים מזוזה על המשקוף", "לא נעים ללכת להלוויה בלי כיפה", "אל תגיד 'אין אלוהים'", "אתה אף פעם לא יכול לדעת ש...", וכיוצ"ב אמירות והתנהגויות) ולהבין, שיהיה כוח השפעתו של המושג הזה על בני-האדם חזק ככל שיהיה, אין מדובר כאן אלא במהות אמונית, לא "אמיתית", בדמות פילוסופית, ביישות שקיימת אך ורק בדמיונו הפורה של האדם, שבצלמו ברא את האלוהים.


מקורות:

[1] האנציקלופדיה העברית, כרך ז', עמודה 452, ירושלים, תשכ"ו
[2] האנציקלופדיה העברית, כ"ז, עמודה 363, ירושלים, תשל"ה
[3] נכתב בתקופת עלייתו לשלטון של הנשיא ג'ורג' בוש.



חברים ב- עוצב על ידי