אודות צור קשר קישורים מדריך חוברות פעילות ספרי קודש תרומה English
כל מה שרציתם לדעת על ברית מילה או שהעדפתם לא לדעת
מאמרים וספרים לחיות חופשי יומן חדשות החזרה בתשובה יוצאים בשאלה השתלטות חרדית עיתונות חרדית במות חופש עוד
     ראשי > מאמרים וספרים  לגירסת הדפסה     

מדינת היהודים העתידנית

סופיקרטיה

(שלטון-הדעת)

הצעה לצורת שלטון חדשה בישראל

אריה ש. איסר [1]

הערות המערכת: המאמר שלהלן הופץ על ידי מחברו בתפוצה רחבה ברשת, ומובא כאן בהיתר אדיב של המחבר. בסוף המאמר מצוטטים מספר פרסומים קצרים יותר של המחבר בעיתון האינטרנט 'על צד שמאל', שנוגעים גם בנושאים המצויים תחת ויכוח פוליטי. אתר האינטרנט 'חופש' אינו אתר פוליטי, והחומר האמור מצוטט במסגרת הרעיון המרכזי המובא במאמר זה.

תקציר:

אוכלוסיית היהודים החרדים תגיע לפי הערכת הלמ"ס (הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה) ב-2060 ל-27% מהאוכלוסייה בישראל. האוכלוסייה של ערביי ישראל תגיע באותה שנה ל-23% ואשר יחד עם החרדים יסכן את ה"רוב" של 50.3% של היהודים החילונים והדתיים הלא-חרדים במדינת ישראל. רוב המצביעים עבור מפלגות ה"חרדים" היהודיים והמוסלמים בישראל מיוצגים במפלגות קטנות. בגלל התלות במפלגות הקטנות בהצבעות בכנסת, נציגי המערכת שחיה על חשבון הציבור מאלצת את המערכת היצרנית לפרנס אותה. קיים על כן החשש שהעלייה באחוז של האוכלוסיות שעבורן הדמוקרטיה אינה מהווה השקפת עולם, אלא אמצעי ליהנות מהטבות כלכליות, תביא במוקדם או במאוחר להתמוטטות השלטון הדמוקרטי. תמחיז אפשרי הוא של ברית בין כוהני הדת הערבים והיהודיים להשלטת חוקה דתית במדינת ישראל.

ספק רב הוא אם ברית כזו תאפשר קיום העקרונות שלפיהם קמה מדינת ישראל, כפי שהם מנוסחים ב"מגילת העצמאות":

"מדינת ישראל תהא פתוחה לעלייה היהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות."

דוגמה קטנה לאיור הסכנה הנובעת מרוב דתי קיצוני היא ההגדרה מיהו יהודי. קרוב לוודאי שאחד החוקים הראשונים שתחקוק כנסת ישראל אם יהיה בה רוב דתי, יהיה איסור על עליית יהודים רפורמיים, ואולי גם קונסרבטיביים, לישראל. אומנם, בית המשפט העליון עשוי לערער על חוק כזה, אך מה יהיה הרכב בית המשפט העליון ברבות השנים כאשר הריבוי הטבעי יימשך בקצב שמנבא הלמ"ס?

הדרך היחידה להבטיח את עקרונות הדמוקרטיה ולמנוע התפתחות של שלטון הרבנים והאימאמים, היא תיקון במגילת העצמאות ומודרניזציה של צורת המשטר הדמוקרטית (מונח שאינו נזכר במפורש) והפיכתה ל"סופיקרטיה" (ביוונית: "סופיזם"=חוכמה "קרטוס"=ממשל), שבה זכות הבחירה תהיה לפי רמת ההשכלה. במשטר זה משקל ההצבעה ללא יודעי קרוא וכתוב יהיה חצי קול וזכויות ההצבעה יעלו בהתאם לרמת ההשכלה. הבחירות שבעתיד הלא רחוק תהיינה בעזרת מחשבים, תהיינה מתוכנתות מראש כך שהמחשבים ישקללו את הקול של כל בוחר לפי נתוני המחשב שיכללו את רמת השכלתו ורק אחר כך יזינו את ההצבעה למפקד הכללי. ההשכלה בישיבות ובמדרסות תיחשב רק אם היא תכלול במקביל לעלייה בידע הדתי היהודי והמוסלמי גם התקדמות בידע ובהשכלה כללית, בהתאם לסולם שאותו תקבע האקדמיה הישראלית למדעים.

צורת השלטון הזו, ה"סופיקרטיה", הייתה נהוגה בקהילות היהודיות שבה מנהיגי הקהילה הרבנים נבחרו בהתאם להשכלתם, אלא שהפעם תהליך זה לא יסתגר בתחום המצומצם של החינוך היהודי המסורתי שהתמקד בהתמחות יתר בידיעת ההלכה ובפלפול, אלא יהיה מבוסס על רמת ההשכלה הכללית והיהודית, ויכוון להתפתחות חברה תבונית, משכילה, הן במישור הלאומי והן במישור הבינלאומי ומתוחכמת.

חופש

הקדמה: מה הביא לכתיבת ההצעה?

מדינת ישראל עומדת בפני שתי בעיות אשר כותבי מגילת העצמאות לא חשבו עליהן. שתיהן נובעות מהריבוי הטבעי של שתי האוכלוסיות הדתיות הקיצוניות והן: היהודית-חרדית והערבית-מוסלמית. שתי אוכלוסיות אלו בהשקפת עולמן עדיין חיות בתקופה שהיא קדם 'מהפכת המדע' אך הן לא נמנעות מההנאות הנובעות מהישגי המדע, בעיקר מדע הרפואה, ובאופן מיוחד מהרמה הגבוהה בישראל בקנה מידה עולמי, של רפואת נשים ופעוטות. אי לזאת מספר הילדים בכל משפחה באוכלוסיות אלו הוא גבוה. מצד שני שלטון אנשי הדת באוכלוסיות הדתיות מגביל את החינוך ומאפשר רק את הלימודים המסורתיים הקשורים לדת.

באוכלוסייה היהודית החרדית היהודית, זה מתחיל כבר בגילים של בית הספר היסודי, שם הלימודים הם במתכונת לימודי ה'חדר' שהיה נהוג בגלויות השונות מקדמת דנא. הליבה של הלימודים הללו הם חמשת חומשי התורה אותם לומדים ב'חדרים' אשכנזיים רבים עדיין בתרגום לאידיש מילה במילה. אותם נערים, אשר הם או הוריהם, חפצים בהמשך לימודיהם ממשיכים בתכנית שבנויה במתכונת של הלימודים ב'ישיבות' ומבוססת על לימוד 'התורה שבעל פה' כלומר התלמוד הבבלי ומפרשיו. צעירים אלו, המשוחררים מלימודי הליבה שהנהיג משרד החינוך וכן משירות החובה בצבא ומשירות במילואים, נישאים בגיל צעיר ומיד מתחילים בקיום מצוות 'פרו ורבו', אך עם זאת באותו זמן מתעלמים מהפסוק 'בזיעת אפך תאכל לחם'. האוכלוסייה היהודית הזו תגיע ב-2060 ל-27% מהאוכלוסייה בישראל. [2]

באוכלוסייה הערבית-מוסלמית הריבוי הטבעי הוא מהגבוהים בעולם, זאת עקב מספר היילודים הגבוה מצד אחד ורמת הרפואה הגבוהה בישראל מצד שני. גידול האוכלוסייה של ערביי ישראל עומד כיום על כ-3.5% בשנה. אצל הבדואים הריבוי הטבעי גדול אף יותר, בגלל עקיפת החוק נגד הפוליגמיה בעזרת "הידועה בציבור", והוא מגיע ל-4.5-5% בשנה. לפיכך, תוכפל אוכלוסייה זו תוך 15-20 שנה! וב-2060 יגיע מספר הערבים המוסלמים לכ-23% מכלל האוכלוסייה, ואשר יחד עם האוכלוסייה החרדית היהודית יגיע לכ-50% מהאוכלוסייה הכללית בישראל.

לשם השוואה, בקרב היהודים החילונים בישראל אחוז הריבוי הטבעי הוא כ-1% בשנה. אם היה גידול באוכלוסייה זה היה עד כה הודות לגלי העלייה, עם הצטמצמות העלייה ילך ויקטן היחס בין האוכלוסייה היהודית בישראל לאוכלוסייה הערבית. יתר על כן, חלק מהעולים החדשים היהודים שייכים ליהדות החרדית, שאינה משתתפת בפיתוח המדינה ולא בהבטחת ביטחונה.

המסקנה המתבקשת היא שהריבוי הטבעי אצל ערביי ישראל והיהדות החרדית עלול להביא לחיסולה של הדמוקרטיה הישראלית ואשר יחד עם החרדים יסכן את ה"רוב" של 50.3% שתהווה אוכלוסיית ה"יהודים ואחרים לא חרדים" בישראל. [3] מבחינה מסוימת התשקיף הזה יהווה התגשמות חלומם של העסקנים מנהיגי המפלגות הזערוריות והסחטניות, אשר באותה תקופה יתרבו בקצב של התרבות האוכלוסייה החרדית ויתרמו להגשמת חלומם של שונאי המדינה הציונית, יהודים ואנטישמים למיניהם.

לא כאן המקום לנתח את הסיבות למגמות הללו, אך זהו בהחלט המקום להצביע עליהן, להדגיש אותן, ולשאול מה תהא ההתפתחות הדמוגרפית בישראל בעתיד. היום אפשר לומר כי בדמוקרטיה כמו בישראל, שבה קיים חוסר שיווי משקל דמוגרפי, החלק באוכלוסייה השייך מבחינת גידול האוכלוסייה לעולם השלישי - ערבים וחרדים - כופה באמצעים דמוקרטים על המיעוט כאן - השייך לעולם המפותח - את ההכרח לתמוך בו. בניסוח אחר, המערכת הטפילית מחייבת את המערכת היצרנית לפרנס אותה, באמצעות חוקי שוויון הזכויות שבהם דוגלת הדמוקרטיה. המחשה למה שנאמר כאן בולטת בנגב, שבו מתרבה האוכלוסייה הבדואית ללא כל מגבלות. אם מגמה זו תימשך, סביר שהאוכלוסייה הבדואית בנגב תכפיל עצמה ב-12 השנים הבאות.

האם ניתן כיום לעשות משהו בנושא זה בדרך דמוקרטית? עד היום, המשוואה המראה ירידה בריבוי הטבעי קשורה בעלייה ברמת ההשכלה. במפקד ב-1995 נמצא כי נשים ערביות בנות 35-39 שלא למדו כלל ילדו 6 ילדים בממוצע, ואילו אלו שלמדו יותר מ-12 שנים ילדו בממוצע 3.5 ילדים בלבד. [4] זאת משום שההשכלה דורשת השקעה של זמן וכסף. אולם משוואה זו, שהיא כשלעצמה נכונה, לא כוללת את הרגשת העצמאות, השוויון ואפילו העליונות שהאישה הבדואית מרגישה כלפי הגבר הבדואי הלא משכיל. נשאלת השאלה האם ניתן לאכוף על האוכלוסייה הבדואית חוק חינוך חובה של לפחות בית ספר תיכון, בכוונת מכוון שזה יעלה גם את מספר הסטודנטיות הבדואיות? קרוב לוודאי שאכיפה כזו לא ניתנת למימוש, ולא מסיבות כלכליות. זאת, משום שאוכלוסייה דתית, מוסלמית ויהודית, תמצא דרך לעקוף את החוק הזה כמו למשל על-ידי נישואים מוקדמים של הבנות, או הנהגת מערכת חינוך בעלת רמה נמוכה, כזו המעניקה רק ציפוי דק של חינוך על פני השטח ולא חינוך של ממש.

על הסכנות המרחפות על הדמוקרטיה בכלל ובישראל בפרט עמד בזמנו חתן פרס ישראל ההיסטוריון פרופסור יעקב טַלְמוֹן אשר בספרו 'ראשיתה של הדמוקרטיה הטוטליטרית' [5] הזהיר בפני הסכנה של "המשיחיות הטוטאליטרית", כלומר של אלו שרואים את עצמם כ"נאורים שבחברה" ואשר לוקחים לעצמם את הרשות לכפות על האחרים את השקפת עולמם. למותר לציין שהחרדים רואים את עצמם 'נאורים' במובנה היהודי של המילה כלומר כמי שרואים את האור האמתי. לפי תפיסת עולמם הם כבר זכו להארה ועם בוא משיח צדקנו שיתקע בשופר האור הזה, יאיר את כל נפשות העם היהודי בישראל. שותף לכמיהת החרדים לשלטון הדת הוא המיעוט המוסלמי שאף הוא ברובו דבק בדתו. על העתיד אשר לו שואפים המתנחלים ושאר חסידי הסיפוח של הגדה המערבית יקצר הספר הנוכחי מלדבר.

הגיע לכן הזמן לחשוב על צורת שלטון שתמנע הידרדרות ל'דמוקרטיה טוטאליטרית' בה שולט רוב של חרדים יהודים וקנאים ערבים. "דמוקרטיה כזו" עלולה לעמוד בפני סכנה נוספת הנובעת מהשתלטות 'כליפות האיסלם' על שטחים נרחבים במזרח התיכון. "כליפות" זו עלולה לדרבן מוסלמים קנאים מקרב האוכלוסייה הערבית בישראל לנסות ולהביא לכך שגם פלשתינה תיכלל ב"כליפות" הזו. אחד הצעדים החשובים והדחופים אשר ימנע התפתחות כזו הוא מניעת המצב אשר בו לא יהיה רוב לאוכלוסייה החילונית והדתית הלא-חרדית. להשגת מטרה זו מוצע בספר הנוכחי הרעיון של 'סופיקרטיה' שהיא צורת ממשל דמוקרטית כלומר כזו אשר בה לכל האזרחים החופשים, השפויים ומגיל מסוים יש זכות הצבעה, אלא שרמת ההשכלה תקבע גם את משקל קולם של המצביעים/ות.

אם יוון העתיקה הייתה ערש הדמוקרטיה ישראל תהיה ערש ה'סופיקרטיה', מדינת 'החוכמה והמדע' חזונם של נביאיה בכל התקופות:

החל מחזונו של הנביא יְשַׁעְיָהוּ בֶּן-אָמוֹץ אשר חזה על יהודה וירושלים: "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה ... וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים, וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת. לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה." (ישעיהו ב' א'-ד')

ההמשך בחזונו של נביא הציונות בנימין זאב הרצל בספרו 'מדינת היהודים': "האם ניתן את כוהני דתנו למשול בנו? לא! האמונה היא אמנם הקשר המאחד אותנו; אולם חופשים אנחנו בכוח החוכמות והמדעים."

וכן בחזונו של הנשיא הראשון של מדינת ישראל, פרופסור חיים וייצמן: "ליבי סמוך ובטוח כי המדע יביא שלום לארץ הזאת ויחדש נעוריה, גם ייצור פה מקורות חיים חדשים ברוח ובחומר ובדברי על המדע כוונתי כפולה: המדע לשמו והמדע כקרדום לחפור בו."

ובדבריו של איש החזון והמעשה דוד בן גוריון: "ארץ ישראל תיבנה אך ורק בידי עם חרוץ, עשיר בחומר וברוח, אשר יבוא אליה מבחוץ בגזירת צורך היסטורי חיוני ליצור לעצמו מולדת, כשהוא מצויד במכשירי המדע והטכניקה המודרניים ומוכן בכל מחיר להפוך את השממה והחרבה לנווה פורח."

המחבר של הספר הנוכחי הוא איש מדע, שעסק רוב שנותיו במחקר ופיתוח אזורים צחיחים בישראל ובארצות העולם. פעילותו בארצות אלו הביאו להכרת המשטרים השונים ושיטות הממשל הנהוגות בהן ולאבחנה בהיבטים החיוביים והשליליים של השיטות השונות. יחד עם זאת הכרה בלתי אמצעית עם התרבויות השונות הן מניסיון והן מעיון בכתובים הביאה אותו למסקנה שמדינת היהודים חייבת להיות מיוחדת בתרבות הממשל, כשם שהקהילות היהודיות היו מיוחדות ועצמאיות בצורת הממשל הקהילתי שלהן. ממשל זה היה בנוי על עילית של תלמידי חכמים, בקיאים בחוקים שבין אדם למקום ובין אדם לחברו. למותר להוסיף שלא מדובר בהעתקת צורת ממשל קהילתית זו לממשל של מדינה, אולם העיקרון של מתן משקל להשכלה (אם כי לא תורנית, כמו בבחירת ראשי הקהילה) חייב להיות אחד מהעקרונות שלפיו ייבחרו אנשי הממשל במדינת ישראל.

בפרקים הבאים יוצגו שיטות הממשל הנהוגות כיום במדינות הנאורות, תוצגנה המעלות והחסרונות, ובפרק האחרון תוצג השיטה המוצעת על ידי המחבר הלא היא ה'סופיקרטיה' שבה רמת הידע קובעת את משקל הקולות של כל נבחר על ידי העם.

חופש

פרק ב. בדיקת יסודות.

המונח דמוקרטיה כמגדיר את אופי השלטון במדינת ישראל לא מופיע במגילת העצמאות של מדינת ישראל, בה מופיעה רק ההתחייבות לקיים שוויון זכויות מלא ללא הבדל דת גזע ומין, ולתת נציגות הולמת לאזרחים לא-יהודים במוסדות המדינה הזמניים והקבועים. המונח דמוקרטיה נזכר רק בתיקון מס' 9 לחוק יסוד: הכנסת שהתקבל בשנת 1985 בכנסת ה-11 (ונכנס לתוקפו בבחירות לכנסת ה-12) שקבע שלא תתמודד בבחירות רשימה השוללת את קיומה של מדינת ישראל כ"מדינתו של העם היהודי", וכן רשימה ששוללת את "האופי הדמוקרטי של המדינה". זאת עקב מאמציה של מפלגה קיקיונית שהונהגה על ידי מייסדה ומנהיגה ה"רב" כהנא שנקראה כ"ך. מפלגה זו, שזכתה במושב אחד לכנסת, שאפה לביטולה של צורת הממשל במדינת ישראל המבוססת על בחירות דמוקרטיות, ולהחליפה במשטר המבוסס על ההלכה היהודית, תוך שלילת חלק ניכר מזכויות הלא-יהודים במדינה. ועדת הבחירות המרכזית אמנם פסלה את רשימת כ"ך מהתמודדות בבחירות לכנסת ה-11, אולם כ"ך עתרה לבג"ץ (בית הדין הגבוה לצדק), וזה קבע כי אין עילה משפטית לפסול את הרשימה. המונח "מדינה יהודית ודמוקרטית" בנוסחו המוכר הופיע לראשונה רק בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק, בין החוקים שנחקקו ב-1992 ותוקנו ב-1994. בחוקים אלו נאמר במפורש שמטרתם לעגן את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. בשנת 2002 תוקנה גם ההגדרה בחוק יסוד הכנסת בהתאם לנוסח זה.

בשלב זה מוצע לבדוק את המשמעות העמוקה של שלושת מושגי היסוד:

  1. מדינה
  2. מדינה יהודית
  3. מדינה יהודית דמוקרטית

ב.1 מדינה

המדינה בעיקרון היא שטח מסוים על פני כדור הארץ אשר עליה חיה אוכלוסייה הנתונה תחת שלטון בעל אופי מסוים. כגיאולוג שביקר ברוב יבשות כדור הארץ ולמד את ההיסטוריה של העמים והמדינות המאכלסות יבשות אלו, נוכחתי לדעת שהמדינות השונות עברו תהליך של התפתחות-אבולוציה, תוך עליה במעלות הארגון, ממשפחה, לשבט ולעם תוך תפיסת שטח מסוים (טריטוריה - נחלה) שהארגון רואה אותו כרכושו. מעקב אחר שלבי ההתפתחות ממשפחה לעם ולמדינה, אם לפי מה שידוע ממקורות היסטוריים, ואם מתצפיות בנות זמננו על התגבשות מדינות באפריקה משבטים לעמים, מראה שלצורך התגבשות זו יש צורך בהתפתחות חומרית-רוחנית. את זאת ניתן להשיג או על ידי לימוד והשתלמות במוסדות אקדמאיים או מוסדות שלטון במדינות מתקדמות יותר או מעורבות של בני-לאומים ממדינות מפותחות בהדרכה במוסדות הוראה ושלטון של מדינות מתפתחות. אך גם עם התבטלות שלטון ראשי השבטים, מתברר שיש צורך בדרגת ביניים של ארגון על בסיס אזורי, שיאפשר היזון חוזר, בין ארגון העל של העם-מדינה ובין הפרט. מדובר על ארגון-איגוד שישמור על האינטרסים של הפרט ויאפשר לו השתתפות בממשל, אם ע"י הבעת דעתו ובחירת מייצג דעתו או היבחרותו ע"י שותפים לדעה.

ההתפתחות של החברה האנושית מקורה מצד אחד בהתחברות בין פרטים על מנת להתגבר על הסכנות הנשקפות לקיומם ומצד שני בהתפלגות בין קבוצות שמקורה בריבוי הטבעי הגורם לעלייה בגודל האוכלוסייה ביחס לכמות המזון ששטח המחיה מסוגל לספק. אך כל פלג חברתי גם הוא מורכב מאגודות של פרטים בעלי נטיות משותפות, שהן תולדה של האופי של הפרטים שנקבע הן על ידי התורשה והן על ידי החינוך. להתפלגות השפעות הן שליליות והן חיוביות המשולבות אחת בשנייה. השלילית היא המגמה להתפוררות לקבוצות קטנות שלא מסוגלות להתמודד עם סכנות ולעומת זאת המגמה החיובית מתבטאת ברב גוניות הנוצרת על ידי הביטוי של רעיונות חדשניים. ההתפתחות החיובית, עקב ריבוי הרעיונות והדעות היא כאשר המשותף מרובה על המפריד, וכאשר על מנת להגיע למערכת המאורגנת והמגינה יותר, מוכן הפרט, או ארגון הביניים לוותר על חלק מהאינטרסים שלו. ארגון הביניים, יכול להיות על בסיס גנטי, כשמדובר על התפלגות על בסיס משפחתי, קרי "חמולות", או אתני, קרי "עדות". או על בסיס אחר של שמירה על מסגרות עתיקות חומריות-רוחניות, כגון תנועות דתיות שהתגבשו בגולה. כאן עלולה להשפיע תופעה אחרת של מלחמת הקיום החומרית-רוחנית והיא תופעת ההתאבנות אשר מתבטאת בהופעת מפלגות שמניפות את דגל השמרנות. כאמור גם זו תופעה שיש בה היבטים חיוביים ושליליים, מצד אחד היא שומרת מפני בפני התפתחות מפלצות חומריות-רוחניות, אך מצד שני באם היא מאבדת את הכושר להשתנות, בשעה שחלים שינויים חריפים בסביבה, היא נכחדת. אך גם המפלגות הטוענות שהן נגד שמרנות ואף קוראות לעצמן מודרניות, הן מהרבה היבטים "מאובנים" חומריים-רוחניים, וזאת משום שהן ממשיכות לדגול באידיאולוגיות שהתגבשו בתחילת המאה האחרונה, כמו הסוציאליזם, הרביזיוניזם, או הליברליזם, ואשר לא עברו שינוי משמעותי למרות שכל העולם, שלא לדבר על עולמו של העם היהודי, עבר שינוי כזה. אך למרות שעבר הכלח על המפלגות השמרניות מבחינה אידיאולוגית, הן נשארו כמפלגות, זאת בגלל המנגנונים ושכבת העסקנים המפלגתית שהצליחו לשרוד. אמנם האנשים התחלפו, מבחינה ביולוגית, אך המסגרות ושיטת השמירה על האינטרסים נשארו, והן זהות לכל המפלגות. יתר על כן שיטת הבחירות הישראלית הביאה לידי סלקציה שלילית שאפשרה לאותם אנשים שהצליחו להסתדר עם המנגנון, לשרוד, וכתוצאה מכך אנחנו נמצאים עכשיו בעידן שאפשר לכנותו "עידן שלטון הנמושות".

ב.2 מדינה יהודית

אלו שהביאו להיווצרות המדינה היהודית הם הנפילים שאפיינו את תקופת הקמת התנועה הציונית, המאבק בבריטים והקמת המדינה. ענקים אלו ברוח ובמעשה לא יכלו לעבוד שכם אחד עם אנשים חזקים כמותם. בד בבד עם המאבקים שלהם במתנגדיהם הפוליטיים מבית ומחוץ הם גם נאבקו ביניהם, כאשר המאבק הוא תערובת של מניעים אישיים ואידיאולוגיים. אך למרות שהאישיות שלהם הייתה שלובה באידיאולוגיה שילוב מושלם, כיוון הוויתורים היה חד-סטרי. כלומר, הם היו מוכנים להקריב את עצמם על מזבח האידיאולוגיה שלהם ולא להיפך. משכבשו את עמדות הכוח שלהם, נזקקו מנהיגים אלה לעושי דבר. כלומר לשכבה של אנשים צעירים ומוכשרים, שמוכנים לבצע כל דבר הוראה של המנהיג ללא ערעור ומבלי לסכן את עמדתו הבכירה. הם הציבו את האנשים האלה בעמדות מפתח ונתנו להם גיבוי פוליטי. כך התפתח מעמד של: "עושי דבר המנהיג" שהצטיינו הן בכושר עבודה עצום, בכושר ארגון ומעל לכל במשמעת מפלגתית. מבחינה רוחנית הם היו ברובם נמושות. על מנת לשרוד במערכת הכוחנית המפלגתית הם אמצו כעושי דברם אנשים בדמותם ובצלמם, אך בדור השני ה"נמושתיות" כבר הייתה ברמה גבוהה יותר. על מנת לשרוד פתחה הקבוצה הזו מנגנון מפלגה שהיה מורכב מאנשים בעלי אינטרסים בהמשך קיומה של המערכת כמו שהיא, גם אם מבחינה אידיאולוגית לא הייתה כבר יותר מאשר פוחלץ אידיאולוגי. שיטת הבחירה למפלגות שעוגנה בחוק הישראלי ע"י הדור הראשון של המנהיגים ועוזריהם, הנציחה את העיוות הזה. [6]

למרות שכמה מפלגות הכניסו שיטות בחירות מקדימות (Primaries), שלכאורה מאפשרות לקהל הבוחרים לבחור את נבחריו, הרי בעצם אותו גוף הנקרא מרכז המפלגה, נבחר מבין אנשי המפלגה שפיתחו מערכת יחסים של אינטרסים המשולבת עם שכבת ה"מנהיגים" שמושתת על "שמור לי ואשמור לך". יחסים אלו התפתחו לאחרונה, עם חוק מימון המפלגות, ליחסים שבתוך חבורת חומסים, כאשר העסקנים משתי המפלגות עושים יד אחת לשם שוד הקופה הציבורית.

אין ספק שהמצב ילך וייעשה יותר גרוע, ככל ש'המנהיגים' מצליחים לגייס קהל שהולך וגדל של עסקנים התלויים, הן פרסומית והן כלכלית ב'מנהיגים'. אמנם מפעם לפעם כתוצאה מהתקוממות של ציבור הבוחרים, והצבעתו ברגליו, כפי שקרה במפא"י ההיסטורית, נעשים כמה ויתורים ע"י המנגנון ועסקניו. אך כאמור אלה תיקונים שטחיים שאינם משנים את העובדה הבסיסית שהשלטון במדינה נתון למעשה בידי קבוצה קטנה של עסקנים מפלגתיים שמשכילים לשרוד, בעזרת חוקת הבחירות שנחקקה לפני כחצי יובל שנים.

אני מציע לכן, שבחברה הישראלית העתידנית, תהיה הפרדה בין מערכת הזכויות להשתתף בממשל המוניציפאלי, מזה של ממשל המדינה. בעוד שלראשון תהיה זכות בחירה לכל התושבים, הרי שלמוסדות המדינה שמנהלים את המדינה יוכלו לבחור ולהיבחר רק בעלי תעודות בי"ס יסודי ממלכתי. כל רמת השכלה גבוהה יותר, אוניברסיטאית, או טכנולוגית תוסיף אחוז מסוים של משקל בחירה.

חופש

ב.3 מדינה יהודית דמוקרטית

אין ספק שאין אפשרות להגיע לידי מצב של דמוקרטיה מוחלטת, ואין ספק שתמיד ייווצרו גושים בעלי אינטרסים, שיצליחו בעזרת השיטה הדמוקרטית להבטיח לעצמם על חשבון האחרים נתח גדול יותר מהעוגה הלאומית. השאלה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו איך אנחנו מביאים למיטוב (אופטימיזציה) את עיקרון ההיזון החוזר בין קבוצות בעלות עניין (אינטרסנטיות), ראשית בינן לבין עצמן, ושנית בינן לבין שכבת המנהיגות-עסקנות. זאת על מנת למנוע מצב של ניצול קופת הציבור, והתעבות שכבת מנגנון השירותים הפרזיטי, שהוא גם כן אחד מסימני ההיכר להתנוונותה של שיטת הממשל שלנו.

התשובה לדעתי, היא בשינוי בסיסי של מבנה הדמוקרטיה הישראלית. עיקרו של שינוי זה הוא ויתור על הגופים המפלגתיים כמייצגים את הבוחרים, ומעבר לצורת ממשל שתייצג את הפרט, וגושים זמניים שהפרט יבחר ואשר מקדמים באופן מרבי את האינטרסים שלו. אין ספק שהצעה כזו תראה לקורא כמהפכנית מדי, וגובלת עם דמיון פרוע. במקרה הטוב אוטופיה לימות המשיח. אך אני מציע לקורא לבחון את הדמוקרטיות האחרות, במדינות המערביות ולשאול את עצמו אם החסרונות, השחיתות והקלקולים, שמתגלים מדי פעם בפעם אינם נובעים בראש ובראשונה מקיומה של שכבת העסקנים, והמנגנונים המפלגתיים, שהצליחו לבצר לעצמן מערכות שליטה שמספקות להן טובות הנאה גם של רווחה וגם של שלטון על אחרים. אני מציע לקורא לשאול את עצמו כמה אנשים משכבה זו נמצאים שם בגלל רצונם לשרת את ציבור בוחריהם וכמה בגלל טובת ההנאה שהם הצליחו להבטיח להם באותו מעמד? כמה נמצאים שם בגלל כך שהם מייצגים את ציבור בוחריהם, וכמה נמצאים שם מכיוון שהם השכילו לרצות את שכבת העסקנים הגבוהה יותר.

אני סמוך ובטוח שחלק גדול מהקוראים יסכים אתי שחלק ניכר מהעסקנים הללו הם נמושות שהגיעו לעמדה הזו בתהליך שתיארתי כבר. במלים אחרות נמושות שאופק ראייתן לא חורג מתחום האינטרס הצר שלהם ושל אותו חוג של עסקנים שבחר בהם. זה מביא אותי להגדרה: "נמושה הוא כל פוליטיקאי שהאינטרס האישי שלו מאפיל על האינטרס הציבורי."

האינטרס האישי מתבטא בתחומים רבים. ברוב המקרים מתבטא הדבר בדבקות לכיסא העסקן, כלומר חוסר רתיעה משום אמצעי שיאפשרו לו להמשיך ולהישאר בכיסאו. בכמה מקרים מתבטא הדבר ברדיפה אחרי הכבוד או סממני כבוד, כמו מכונית שרד, לשכה, צוות עוזרים ומזכירות (וככל שירבו הרי זה מעלה בעיניהם את כבודם), ולאחרונה התווסף אף הפלאפון שההבדל בין טלפון "שררתי" זה לטלפון הרגיל לכל נער או נערה בשנות העשרה, שהפלאפון הזה הוא על חשבון הציבור, וחשוב שכולם ידעו על כך.

הגרוע מכל הוא כמובן, כאשר האינטרס האישי הוא כלכלי. כלומר כשמדובר בהטבות כספיות שהעסקן סוחט מהמערכת. סחיטה זו לא חייבת להיות כרוכה בעבירה על החוק הפורמלי. מאחר ולעתים מגיעה נמושה או קבוצה של נמושות, לעמדה בה היא יכולה לקבוע, לסייג או לעקוף חוק בצורה חוקית. אך ברגע שהנאה כלכלית שנובעת מפעילות פוליטית הופכת לנורמה, מתערערים כל סדרי השלטון. נמושות בתוקף ההגדרות הנ"ל, כמובן שאינן מודעות לכך, משום כך הם אינן מגלות רגישות וחרדה, גם כאשר היחיד או הציבור מגיבים בתמיהה על שינוי, או עקיפת החוק. ברוב המקרים הם יראו בתמיהה זו, סימן לקנאה או יריבות פוליטית. בחלק מהמקרים הם יודו בטעות ויחפשו דרך עוקפת ומתוחכמת יותר להיטיב עם עצמם.

החברה היהודית, מאז ומעולם, הייתה רגישה מאד להיבט הזה של המשטר החברתי, ואנו מוצאים בכל הדורות, בכל כתבי הקודש, אזהרות בדבר האסון החברתי הטמון באי ניקיון הכפיים של אנשי השררה. באופן מיוחד בא הדבר לידי ביטוי בקהילה היהודית הגלותית, שמבחינת המשפט החברתי, הייתה אוטונומית. זאת מבלי שיהיו בידיה אמצעי ענישה ואכיפה כוחניים של החוק. פרנסי הציבור "שעוסקים בצורכי ציבור באמונה" היו זכאים ל"מי שברך" בתפילת השבת ומובטח היה להם, שהקב"ה ישלם שכרם וירפא לכל גופם וכו'. לעתים קרובות, המנהיגים הרוחניים של הקהילה, הרב והדיינים, חיו בעניות, והייתה זו כעין הצהרה שידיהם נקיות. אני זוכר ביקור שערכתי בנערותי, יחד עם אבי, אצל אחד ממכריו בשכונת כולל ההונגרים בירושלים. הבית היה ברוך בילדים מכל הגילים, וכולו היה שני חדרים, מרוהטים בצניעות. בצאתנו סיפר לי אבי, שאותו מכר הוא הגבאי של הכולל, ותחת ידו עוברות כל התרומות מחו"ל אך אותו מכר חי בדוחק, ולא יעלה על דעתו להפריש לעצמו הטבה כלשהי על מנת לשפר את מצבו. אין לי ספק שגם היום המצב כך בכוללים של החרדים בירושלים ובבני ברק, בינם לבין עצמם. הצרה היא שהם מתייחסים למדינת ישראל, באותו יחס שבו התייחסו הקהילות היהודיות בגלויות השונות לשלטון של 'הגויים', שמצווה לחסר ממנו. אך מאחר שהם מאמינים שאין ישראל נגאלים אלא עד שיבוא משיח צדקנו, הרי אין אנו יכולים לבוא אליהם בטענות, זאת משום שישיבתם בארץ לא העלתה אותם מהגלות הנפשית. הטענה היחידה, בשעה שהם סוחטים את המערכת שלנו, צריכה להיות כלפי עצמנו, שאנו בגלל טיפשות משטר הבחירות שלנו מאפשרים להם את זה. ערכי המוסר של החברה היהודית בין היהודים לבין עצמם, במזרח אירופה, שמשו נר לרגליהם של רוב המנהיגים הגדולים, ענקי הרוח והמעשה, מכל המפלגות. אנשים אלו, שרובם נטשו את הדת, שורשיהם הרוחניים נשארו נעוצים במסורת היהודית, עם תהליך הברירה השלילית שדובר עליו לעיל, שרדו בעיקר הנמושות.

שלטון הנמושות והמשך תהליך הנימוש כפי שתואר לעיל, מובטח לא רק ע"י השמרנות בשיטת הבחירות, אלא גם ע"י השמרנות של הטכניקה שהיא שיטת הבחירות ע"י הטלת פתקים בקלפיות. לסירבול הזה משמעות מעל ומעבר למה שנראה ממבט ראשון. שיטת בחירות כזו מקשה על התגובה המהירה של ציבור הבוחרים להישגי או מחדלי הנבחרים. סירבול הקורא לתופעות לא דמוקרטיות לקבוע, כגון הפגנות של המונים, והתפתחותם של דמגוגים. המערכת העתידנית חייבת להיות מערכת ממוחשבת שתיתן ביטוי לרצון העם לא רק בעת בחירות, אלא גם כאשר עומדת על הפרק שאלה חשובה, או בשעת משבר. כאמור התנאי הראשון הוא שנבחר יהיה שליח ציבור הבוחרים ולא שליח מנגנון. זאת, ע"י משטר בחירות בו הבחירה היא אישית. בחירה כזו יכולה להיעשות רק ע"י בחירה בשיטה האזורית. שיטה זו תיעשה ע"י קביעה של אזורי בחירה לאורכה ולרוחבה של הארץ, כשכל אזור שולח את הנבחרים שלו לכנסת. יש להניח שמכל אזור ייבחרו אותם אנשים שהוכיחו עצמם כמשרתי ציבור נאמנים, ולא כעסקנים שכל מומחיותם הייתה למצוא חן בעיני בעלי החזקה במנגנונים המפלגתיים.

הסכנה שבשיטת בחירות כזו, שהיא עשויה להעלות לשלטון, אנשים שכל מעלתם היא העשייה בתחום המקומי, ונשאלת השאלה אם מציבור כזה מסוגלים להעלות אנשי חזון ומעשה בקנה מידה לאומי ולאו דווקא מקומי. להערכתי, וזאת על סמך הניסיון ההיסטורי של אנגליה וארה"ב, הרי יש סיכוי טוב, שבמספר מחוזות בחירה יתקדמו אנשים בקנה מידה לאומי. לכן על מנת למנוע מצב שבו הכנסת תהיה מורכבת רק מעסקנים ואנשי מעשה מקומיים, מוצע שאחוז מסוים של חברי הכנסת ייבחר ע"י בחירות ארציות. זאת על ידי כך שהמועמד או חסידיו, יציגו את הישגיו, אם הציבוריים אם הרעיוניים ואם המדעיים בפני ציבור הבוחרים הארצי, ויבקש את אימונם. לא כאן המקום להיכנס לפירוט הטכני של צורת הבחירה, אחוזי הנבחרים במחוזות לעומת אחוזי הנבחרים בבחירות כלליות, וכן לא לצורת החלוקה למחוזות בחירה, על מנת למנוע עיוות. החשוב הוא העיקרון שמטרתו להפקיע את השלטון מידי מנגנוני המפלגות, ומצד שני להבטיח שההחלטות תייצגנה את רצונו של רוב העם, ולא של המפלגות הקטנות שתמרנו את עצמן להיות בעלות משקל קובע, בעת תיקו פוליטי. נראה לי שניתן בעזרת תוכנת מחשב מתאימה, להציע דגם מסוים שייתן ייצוג אופטימלי לכלל האוכלוסייה.

אין ההצעה דלעיל שוללת קיומן של מפלגות, היא רק מכוונת למנוע מהן, את ההתפתחות הסרטנית של מנגנון שפועל אך ורק למען עצמו, תוך סחיטת הטבות הולכות וגדלות מהתאים היצירתיים של המערכת. כך שגם במקרה שהמפלגה תציג את מועמדיה, ההצעה תהיה שמית והבוחר יוכל לבחור מבין אנשי המפלגה את אלו שהוא בוחר לשלוח לכנסת. הדבר ייעשה בצורה הבאה, לכל בוחר הזכות להציע מספר מועמדים כמספר חברי הכנסת, הוא יוכל לבחור את רשימת המועמדים הזו מכל המפלגות, ולהצביע עבורם. המועמדים שיקבלו את המספר הרב ביותר של קולות, הם שייבחרו לכנסת. אותו בוחר שירצה לחסוך לעצמו את הבחירה האישית יוכל לבחור בקבוצת מועמדים שיוצגו על ידי מפלגה מסוימת.

למותר לציין שמערכת בחירות כזו חייבת להיות ממוחשבת, והבחירות וכן פיענוח התוצאות ייעשו ע"י מחשב מיוחד, שבמשך שאר ימות השנה, יעמוד לרשות חברי הכנסת לקיום הקשר עם בוחריהם.

אחת הסכנות שיש לקחת בחשבון היא אי יציבות כתוצאה מיצירת גופים בעלי אינטרסים נוגדים. דבר זה יימנע ע"י כך שהנשיא שיהיה גם ראש המדינה, ייבחר אף הוא בצורה אישית, כלומר מחצית ממרכיב הבחירה שלו יהיה כתוצאה מבחירות אישיות, וחצי מבחירה ע"י הכנסת. הוא ירכיב את הממשלה ויוכל בעזרת המערכת הממוחשבת שתעמוד לרשותו להעביר חוקים שלא יהיה להם רוב בכנסת על ידי משאל עם.

המערכת הלאומית, חייבת להיות מבנה העל של מערכת השלטון המקומי, תוך הבטחת ההיזון ההדדי ביניהם, זאת ע"י מתן אוטונומיה לשלטון המקומי בכל מה שקשור בבעיות המקומיות של כל איזור.

יתר על כן, מוסדות השלטון המקומי, שגם הם חייבים להיות נבחרים ולא ממונים, צריכים להיות שדה המבחן והתמחות של העוסקים בצורכי הציבור. רק מי שהצליח להוכיח את עצמו, כשליח ציבור נאמן ברמה האזורית, יוכל לדרוש מהבוחרים אמון לעסוק בענייניו ברמה הלאומית.

יש לחלק את הארץ לפלכים, לפי החלוקה הגיאוגרפית הטבעית וההיסטורית, כמו פלך הגליל, העמק, השפלה וכו'. בכל פלך תבחר כנסת קטנה, שתבחר את אנשי הממשל המקומי. ראש הממשל, או נציגו בכל פלך ייצג את הפלך בכנסת הגדולה.

הזכות לבחור (אך לא להיבחר) לממשל הפלך תהיה גם לאזרחים שלא שירתו שירות לאומי, וכן לתושבים ארעיים שאין להם זכות בחירה לכנסת העליונה.

מתחת למערכת הממשל העליונה של כל פלך תהיה מערכת ממשל המקומית, כמו העיריות והמועצות האזוריות והמקומיות, שנציג מכל אחת מהן ישב בכנסת הקטנה.

אם נסתכל על מבנה הממשל הזה בכללותו, נוכל לעמוד ולהבין את דמיונו למבנה האורגניזם, שהעיקרון שלו הוא העצמאות והחשיבות של התא הבודד, אך עם זאת הוא דואג לכך שהתא או קבוצת תאים לא תשתלט על המערכת כולה, (תהליך סרטני) תוך ניצול שטח תורפה, או סתימה בצנרת של תהליכי ההיזון החוזר. תהליכים אלו בראש ובראשונה דואגים לכך שרק פרטים בעלי רמת השכלה שהיא חיונית לקיום הפרט והכלל יכולים להשתתף בעיצוב דמותו של הכלל פרטים אלו בוחרים בחירה אישית בארבעה מישורים, מלמטה כלפי מעלה, במישור המוניציפלי, למועצות המקומיות ולעיריות. במישור של הפלך לכנסת הקטנה, במישור הלאומי לכנסת הגדולה, ובמישור העליון ביותר לנשיא המדינה שהוא גם ראש הממשלה.

מלמטה כלפי מעלה כל מועצת נבחרים שולחת נציג לבית הנבחרים שמעליה, כך שמחצית כל בית מורכבת מנציגי הבית שמתחתיו. נשיא המדינה אף הוא - מחצית מהקולות הבוחרים בו מורכב מקולות הרוב בכנסת העליונה והמחצית השנייה מבחירות אישיות ישירות של כל בעלי זכות הבחירה הלאומית בישראל.

מבנה כזה יבטיח מצד אחד קשר משובי עם קהל הבוחרים, אך עם זאת לא יאפשר לפופוליסטים בלתי אחראיים לגרור אחריהם את ההמון בעת משבר לאומי.

לאלו שהמבנה הזה נראה מסובך, אתאר את המערכת העתידנית כפי שאני רואה אותה. למותר לציין שמערכת הבחירות בעשור הבא חייבת להיות ממוחשבת. הבחירות יתבצעו בעזרת כרטיס הזהות האלקטרוני, בו יהיה מוטבע המידע האישי, של כל בוחר ובוחר. בעזרת כרטיס זה יכנס הבוחר לאחד ממוקדי הבחירה שיהיה צמוד לכל מכשיר טלפון ציבורי. לאחר העברת הכרטיס האלקטרוני במפתח האלקטרוני יופיעו על הצג כל השמות של המועמדים לפי רמת הממשל המותרת לו לבחירה. הבוחר יסמן את נבחריו והמחשב המרכזי, יחשב ויסכם את התוצאות לגבי כל מוסדות הממשל.

רשימת המועמדים אף היא תורכב בצורה אלקטרונית. כל אזרח שמילא את זכויותיו הלאומיות ושלא נשללה ממנו זכות הבחירה, יוכל להציג את מועמדותו בכפיפות לתנאים הבאים. במישור המוניציפאלי חייבים להסכים עם מועמדותו מאה אנשים. במישור הכנסת הקטנה אלף אנשים, במישור הכנסת הגדולה עשרת אלפים אנשים ובמישור הנשיאות מאה אלף אנשים. מכאן שהשלב הראשון של הבחירות יהיה שלב סינון המועמדים (כלומר 'פריימריס'), אולם ללא הזדקקות בלעדית למנגנוני המפלגות. תהליך זה יהיה תהליך מתמשך שלא יהיה קשור עם תאריך כל שהוא. כל אימת שמישהו מגיע למסקנה שאזרח מסוים הוכיח שהוא מסוגל להיות נבחר ציבור, הוא יכול להיכנס לקלפי האלקטרוני, שיהיה מוצב בכל סניף דואר, להעביר את כרטיסו האישי, ולתקתק את שם הנבחר שלו. המחשב המרכזי יאגור את שמות הבוחרים והנבחרים. אותו נבחר שעבורו הצטבר מספר מספיק של בוחרים, וכן כל בוחר בו, יקבל הודעה לביתו, כמו כן יפורסם הדבר רשמית, בפינה מיוחדת בכל העיתונים. למותר לציין שביטול התמיכה אף הוא ייעשה אלקטרונית. שיטה זו תבטל את הנוהג הקלוקל של מערכת בחירות מלווה בהטבות מהטבות שונות ובהבטחות מהבטחות שונות.

גם מערכת הבחירות העכשווית הכרוכה בבזבוז עצום של משאבי ציבור תעלם מן העולם. האישיות המעוניינת לעסוק בצורכי ציבור באמונה, צריכה לעשות מאמץ מתמיד, הן בהלכה, כלומר ההסברה, והן במעשה על מנת לזכות באמון הבוחרים.

הצורה אותה תלבש מערכת הבחירות תהיה כדלקמן: מרגיש אדם צורך כתוצאה מדחף פנימי לשרת את הציבור, הוא פונה לחבריו ואומר להם ברצוני לשרת את הציבור באמונה, הוא יסביר להם את השקפותיו ואת תכניותיו ויבקש מהם להודיע למחשב המרכזי שהם רואים בו מועמד מתאים. הצטבר מספר מספיק של תומכים ייכנס המתנדב לרשימת המועמדים למישור הראשון. אולם אם מדובר באישיות ידועה, למשל סופר, איש מדע או כל איש אחר שהצטיין בתחומו וזכה לפרסום ציבורי, המבטיח לו קהל בוחרים גדול, הוא יכול להציע את מועמדותו, בעזרת מדור מיוחד שייוחד לצורך זה בעיתון מיוחד שיוצא לאור על ידי הממשל בכל רמה ובכל אזור. בעיתון הזה יופיעו רק שמות המועמדים, כתובתם, תמצית פעילותם למען הציבור ותמצית מצעם הפוליטי. המעמיד עצמו לרשות הציבור יבקש מאלו המוכנים לבחור אותו, להודיע על כך למחשב הראשי. פעילות זו של בחירת מועמדים תתנהל כל השנים באורח רצוף. שנה לפני מועד הבחירות, יקבלו כל בעלי זכות הבחירה את רשימת המועמדים, למישורי הממשל השונים. במשך חצי השנה הראשונה יוכל כל אחד לעשות מאמץ ולהעלות את שיעור מספר הבוחרים בו, אולם חצי שנה לפני מועד הבחירות, יסוכמו תוצאות הבחירות השוטפות, וכל הבוחרים ידורגו לפי רמות בחירה שונות לפי מספר המועמדים שנרשמו עבורם. מאותו יום יוכלו המועמדים להציג את עצמם לרמה אחת מעל לזו שעבורה קבלו מספר מספיק של בוחרים, כך שפעיל ציבורי ברמה העירונית יוכל להציע את עצמו לפעילות ברמת הכנסת הקטנה וכו' וכו'. במידה והמחשב יראה שאזרח מסוים זכה לספר אוהדים גדול כבר בשלב הראשון של פעילותו הציבורית, הוא יוכל להציע את עצמו אפילו למשרה הרמה ביותר, אבל כאמור לעיל מחצית מהקולות הקובעים את בחירתו צריכה לבוא מציבור הנבחרים בכנסת הנמוכה יותר. השקלול הסופי יהיה לפי מספר זכויות הבחירה שמייצג כל מצביע.

כאן אנו מגיעים לנושא של ייצוגם של הישראלים תושבי הארצות שמחוץ לישראל. כפי שציינתי כבר, כיום קיים המצב האבסורדי שאזרחים ישראליים, ששירתו בצה"ל ושנאלצים לחיות בחו"ל כתוצאה מהתרחבות עסקיהם בכל העולם, או משום שהם שייכים לנבחרת הבינלאומית בתחום התמחותם, במדע או באומנות, נשללת מהם זכות הבחירה הקובעת את דמותה הרוחנית-חומרית של מדינת ישראל. לעומת זאת ליהודים ולמוסלמים הפונדמנטליסטים האנטי-ציונים הגרים בישראל זכות זו שמורה וקיימת.

התיקון שאני מציע הוא שבעוד שלקיצונים הדתיים ולאומנים הערבים שלא יהיו מוכנים לשרת בצה"ל תהיה רק זכות בחירה לכנסת הקטנה, ובמידה והם לא יקבלו חינוך בסיסי ממלכתי, לא תהיה זכות בחירה בכלל, הרי לישראלים תושבי חו"ל תהיה זכות בחירה. מתכונת הבחירה תהיה לפי זו שבישראל, הם יוכלו להצביע לפי מקום מגוריהם בארץ, במידה ויש להם מקום דיור הרשום על שמם בארץ, במקרה זה הם יכולים להצביע גם לרשויות הנמוכות יותר. הישראלים שאין להם זכות כזו יוכלו להצביע רק לכנסת העליונה ולנשיאות. משמעות הדבר היא שמקום מגורים קבוע בארץ נותן משקל בחירה גבוה יותר.

כאמור, זכות הבחירה מותנית לא רק בשירות בצה"ל, אלא גם בשירות במילואים, שבמקרה של תושבי חו"ל יהיה חודשיים אחת לשנתיים, ותשלום מיסים, לפי מפתח שייקבע ע"י הכנסת העליונה.

גם יהודים, ילידי הגולה שירצו להיכלל בין הזכאים לבחירה לכנסת, בתוקף חוק השבות החדש, יוכלו לעשות זאת אם יעלו ארצה, ייבחנו במערכת המקצועות שמקנה תעודת חינוך ישראלית ממלכתית, ישרתו בצבא, במידה והם בגיל יוצא צבא או שרות לאומי, וישלמו מיסים. הם יוכלו אחר כך לחזור לארץ מוצאם, אך יצטרכו לעמוד בהתחייבויות של שאר אזרחי המדינה של ביקור בארץ לשם שירות צבאי או לאומי, תשלום מיסים, וחינוך ילדיהם במוסדות חינוך ישראליים, במידה שהם רוצים שגם עליהם יחול חוק השבות החדש.

חופש

נספחים:

מאמרים של המחבר שראו אור בנושא 'סופיקרטיה'

הדמוגרפיה היא פצצה מתקתקת

עיתון האינטרנט 'על צד שמאל', יום שלישי, ה-26 באוגוסט 2014

מאת: אריה ש' איסר, פרופ' למדעי כדור הארץ
הריבוי הטבעי הגבוה בישראל אצל החרדים והערבים הופך לבעייה רגישה ואמתית. הכותב ממחיש אותה בנתונים, ואף מציע פיתרון מקורי.

מדינת ישראל בכלל, והנגב בפרט, עומדים בפני בעיה חדשה ורגישה, אשר כותבי מגילת העצמאות לא חשבו עליה, והיא הבעייה הדמוגרפית. הריבוי הטבעי של ערביי ישראל המוסלמים הוא מהגבוהים בעולם, עקב הילודה הגבוהה ורמת הרפואה הגבוהה בישראל, ועומד כיום על כ-3.5% בשנה. אצל הבדואים הריבוי הטבעי גדול אף יותר, בגלל עקיפת החוק נגד הפוליגמיה בעזרת "הידועה בציבור", והוא מגיע ל-4.5-5% בשנה. לפיכך, תוכפל אוכלוסייה זו תוך 15-20 שנה! לשם השוואה, בקרב היהודים בישראל אחוז הריבוי הטבעי הוא כ-1% בשנה. האוכלוסייה היהודית גדלה עד כה הודות לגלי העלייה. עם הצטמצמות העלייה יילך ויקטן היחס בין האוכלוסייה היהודית בישראל לאוכלוסייה הערבית. יתר על כן, חלק מהעולים החדשים היהודים שייכים ליהדות החרדית, שאינה משתתפת בפיתוח המדינה ולא בהבטחת ביטחונה.

לא כאן המקום לנתח את הסיבות למגמות הללו, אך זהו בהחלט המקום להצביע עליהן, להדגיש אותן, ולשאול מה תהא ההתפתחות הדמוגרפית בישראל בעתיד. היום אפשר לומר כי בדמוקרטיה כמו בישראל, שבה קיים חוסר שיווי משקל דמוגרפי, החלק באוכלוסייה השייך מבחינת גידול האוכלוסייה לעולם השלישי - ערבים וחרדים - כופה באמצעים דמוקרטים על המיעוט כאן - השייך לעולם המפותח - את ההכרח לתמוך בו. בניסוח אחר, המערכת הטפילית מחייבת את המערכת היצרנית לפרנס אותה, באמצעות חוקי שוויון הזכויות שבהם דוגלת הדמוקרטיה. המחשה למה שנאמר כאן בולטת בנגב, שבו מתרבה האוכלוסייה הבדואית ללא כל מגבלות. אם מגמה זו תימשך, סביר שהאוכלוסייה הבדואית בנגב תכפיל עצמה ב-12 השנים הבאות.

האם ניתן כיום לעשות משהו בנושא זה בדרך דמוקרטית? עד היום, המשוואה המראה ירידה בריבוי הטבעי קשורה בעלייה ברמת ההשכלה, תהליך הדורש השקעה כספית. אולם משוואה זו, שהיא כשלעצמה נכונה, לא ניתנת למימוש, ולא מסיבות כלכליות. זאת, משום שבמגזרים הסגורים במסגרת דתית-מסורתית נוקשה, כמו החרדים והמוסלמים, חינוך הנשים מוגבל מאד, ולכן רמת הריבוי הטבעי אצלם תמשיך להיות גבוהה. בעצם יש כאן מעגל קסמים, שקשה - או בלתי אפשרי - לשבור אותו שלא באמצעי כפייה. ייתכן וניתן להשיג זאת באמצעות חוק שיחייב מתן חינוך שווה לשני המינים, לפחות עד לסיום בית הספר התיכון. זה יכול להיות אידיאלי, אך מהעבר אנו למדים כי חוק כזה ניתן לעקוף בקלות על-ידי נישואים מוקדמים של הבנות, או הנהגת מערכת חינוך בעלת רמה נמוכה, כזו המעניקה רק ציפוי דק של חינוך על פני השטח ולא חינוך של ממש.

הדרך היחידה להבטיח את עקרונות הדמוקרטיה, לדעתי, ולמנוע התפתחות של שלטון הרבנים והאימאמים, היא תיקון במגילת העצמאות ומודרניזציה של צורת המשטר הדמוקרטית. יש להפוך את המשטר ל"ממשל החכמים", "סופיקרטיה" (ביוונית: סופיזם = חוכמה, קרטוס = ממשל), שבו זכות הבחירה תהיה לפי רמת ההשכלה. במשטר זה, למשל, לא תהיה זכות בחירה לחסרי ידיעת קרוא וכתוב, ויהיה דירוג של משקל הבוחר לפי רמת השכלתו. משקל הצבעה של בעל ידע מינימלי של קריאה וכתיבה יהיה חצי קול; בוגר בית ספר יסודי יהיה בעל זכות בחירה אחת; בוגר תיכון - בעל שתי זכויות; ובוגר אוניברסיטה יהיה בעל שלוש זכויות בחירה. זכויות ההצבעה יעלו בהתאם לרמת ההשכלה. פרס ישראל לא יישקל רק בכסף, אלא גם במתן עשר זכויות בחירה. הבחירות שבעתיד הלא רחוק תהיינה בעזרת מחשבים, ותהיינה מתוכנתות מראש כך שהקול של כל בוחר ישוקלל לפי נתוני המחשב שיכללו את רמת השכלתו, ורק אחר כך יזינו את ההצבעה לספירה הכללית.

הבעייה, כאמור, רגישה, אך אמתית. מה דעתכם על הצעת הפיתרון?

חופש

לחרדים מהצעתי להחליף דמוקרטיה בסופיקרטיה

עיתון האינטרנט 'על צד שמאל', יום שבת, ה-30 באוגוסט 2014

מאת: אריה ש' איסר, פרופ' למדעי כדור הארץ
אני מבין ללבם של הקוראים שהגיבו בחרדה לסכנה להמשך קיומה של המדינה הדמוקרטית, בעקבות מאמרי הקודם כאן "הדמוגרפיה היא פצצה מתקתקת".

אני מבין את חרדתם, משום שגם אני חונכתי ברוח מגילת העצמאות וגם אני הייתי עד לחורבן שהמדינות הדיקטטוריות, אם פשיסטיות ואם קומוניסטיות, הביאו על עמיהן ועל שכניהן. אין לי ספק שהדמוקרטיה, כפי שהוגדרה על ידי אברהם לינקולן, "שלטון העם, על ידי העם, למען העם", היא שיטת השלטון המיטבית. יתר על כן, לדעתי המשטר הסוציאל-דמוקרטי הרווח בארצות המערב, השואף לשוויון חומרי המושג על ידי חוקים שמטילים מיסים על בעלי ההון ומעבירה אותם לקידום המעמדות בעלי האמצעים המוגבלים - הוא האידיאלי.

אולם אסור לשכוח שמדינות המערב הגיעו לצורת הממשל הזו אחרי תהליך התפתחות איטי והדרגתי. כיום צורת ממשל זו קיימת במדינות שרוב האוכלוסייה שלהן קיבלה חינוך יסודי ואף חינוך מתקדם. זו אוכלוסייה שחונכה להעריך את "העוסקים בצרכי ציבור באמונה" ואת המדע ואת העוסקים בו. נזכור שאפילו במדינות כאלה היו כבר משברים שבהם השתלטו דיקטטורים על השלטון, בעזרת בעלי הון ו/או אנשי צבא.

אחד האמצעים שבהם נקטו הדמוקרטיות במערב להבטחת שלטון העם היה הפרדת הדת מהמדינה. עם זאת, הן הבטיחו חופש פולחן למאמינים שניתן להשפיע על יחס האל אליהם בתפילה או בקטורת.

חיסול שלטון הממסד הדתי, במקביל להצלחה החומרית והרוחנית של המדינות הדמוקרטיות, הביאו לאמונה שהשלטון שנבחר על ידי הרוב הוא קדוש. קדושת שלטון הרוב הפכה לדת חדשה, שיש ליישם אותה בלי התחשבות ברמה התרבותית של ציבור הבוחרים, וגם אם הוא נשלט בידי כוחות אפלים. נוכחתי בכך בניסיון אישי. משנות השישים ואילך שהיתי לעתים מזומנות באיראן, כיועץ לממשלתה לפיתוח משאבי המים התת-קרקעיים (חזרתי במטוס אל-על האחד-לפני-אחרון עם עליית חומייני לשלטון). עליית חומייני לשלטון התאפשרה לאחר שהנשיא האמריקאי ג'ימי קרטר אילץ את השאה לערוך בחירות "דמוקרטיות", ולאחר שחומייני נבחר הוא לא איפשר לצבא לתפוס את השלטון. השתלטות ה"חומייניסטים" לוותה בהוצאה להורג של השר לענייני מים (שהזמין אותי לשמש כיועץ), בחיסול ה"כופרים" הבהאים (אחד מהם היה תלמידי, וידיד אישי) ולבריחת עמיתי החילונים. במכתבי דואר-אלקטרוני שקבלתי מהם הם סיפרו על סופם של חבריהם שלא הצליחו לברוח.

לאחר תמיכתו של קרטר בחומייני, תמך אובמה בבחירות דמוקרטיות במצרים. בברכתו זכו ה"אחים המוסלמים" ברוב, ולאחר מכן הסתייג אובמה מתפיסת השלטון במצרים על-ידי הצבא ומהפגיעות בתנועת ה"אחים המוסלמים".

כעד להפגנות החומייניסטים באיראן ולעלייתם לשלטון, כעד בילדותי למראות של המוני ערבים מנפנפים בפגיונות ואלות וצורחים "איטבח אל יהוד" ו"אללה אכבר", וכבן שיח לעמיתים מוסלמים ולמתנגדיהם - הגעתי למסקנה שהשתחררות המערב משלטון הדת, הביאה גם לאי הבנת הסכנה שבסערה הסוחפת את הכבולים לדת. ניתן לראות על מסכי הטלוויזיה את המוני הסוגדים בחצרות המסגדים במחנות הפליטים, המלווים את נאומי האימאמים בקריאות "אללה אכבר". מאמינים אלה הם כאבק המדבר, וכל רוח עלולה להרים אותו ולגרום לסופה מחשיכה ומחניקה - נאלצתי לעבור פעמים רבות גם חוויה זו, בעת עבודתי במדבריות העולם.

חופש

סופיקרטיה, שלטון הדעת

עיתון האינטרנט 'על צד שמאל', יום רביעי, ה-17 ביוני 2015

מאת: אריה ש' איסר, פרופ' למדעי כדור הארץ
הכותב למד שבשעת משבר מותר להיכשל ברעיון חדש, מאשר לדרוך במקום. לכן, לנוכח המשבר בדמוקרטיה הישראלית, הוא מציע רעיון חדשני.

על הסכנה המרחפת על הדמוקרטיה בכלל, ועל הדמוקרטיה הישראלית בפרט, עמד בזמנו חתן פרס ישראל ההיסטוריון פרופסור יעקב טַלְמוֹן. בספרו "ראשיתה של הדמוקרטיה הטוטליטרית" (בהוצאת הספרים דביר, 1956) הזהיר טלמון מפני הסכנה של "המשיחיות הטוטליטרית" - אלו שרואים את עצמם כ"נאורים שבחברה" ולוקחים לעצמם את הרשות לכפות על האחרים את השקפת עולמם.

החרדים, למשל, רואים את עצמם "נאורים" במובנה היהודי של המילה - מי שרואים את האור האמתי. לפי תפיסת עולמם הם כבר זכו להארה, ועם בוא משיח צדקנו הוא יתקע בשופר האור הזה ויאיר את כל נפשות העם היהודי בישראל. שותפים לכמיהת החרדים לשלטון הדת הם המוסלמים, שאף הם דבקים בדתם. מובן שרואים עצמם "נאורים" גם המתנחלים ושאר חסידי הסיפוח של השטחים הכבושים.

הגיע הזמן, לכן, לחשוב על צורת שלטון שתמנע הידרדרות ל"דמוקרטיה טוטליטרית" שבה שולט רוב של קנאים יהודים וקנאים ערבים. "דמוקרטיה טוטליטרית" כזו עלולה לעמוד גם בפני הסכנה הנובעת מהשתלטות "חליפות האסלאם" על שטחים נרחבים במזרח התיכון. "חליפות" זו עלולה לדרבן מוסלמים קנאים מקרב האוכלוסייה הערבית בישראל, לנסות ולהביא לכך שגם פלסטין תיכלל בה. ניתן למנוע התפתחות כזו על-ידי קיבוע של הרוב באוכלוסייה לבעלי ההשכלה המקובלת בעולם הנאור, החילוניים והדתיים הלא-חרדים. להשגת מטרה זו מוצע הרעיון של "סופיקרטיה" - צורת ממשל דמוקרטית, שבה רמת ההשכלה תקבע גם את משקל קולם של המצביעים. בהצבעה יהיה משקל קולו של פרופסור גדול ממשקל קולו של בוגר בית-ספר יסודי או ישיבה.

אם יוון העתיקה הייתה ערש הדמוקרטיה, ישראל תהיה ערש ה"סופיקרטיה", מדינת החוכמה והמדע, חזונם של נביאיה בכל התקופות:

  • חזונו של הנביא יְשַׁעְיָהוּ בֶּן-אָמוֹץ "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה..."
  • חזונו של נביא הציונות בנימין זאב הרצל (בספרו "מדינת היהודים"): "האם ניתן את כוהני דתנו למשול בנו? לא! האמונה היא אמנם הקשר המאחד אותנו; אולם חופשים אנחנו בכוח החוכמות והמדעים."
  • חזונו של הנשיא הראשון של מדינת ישראל, פרופסור חיים וייצמן: "ליבי סמוך ובטוח כי המדע יביא שלום לארץ הזאת ויחדש נעוריה, גם ייצור פה מקורות חיים חדשים ברוח ובחומר. ובדברי על המדע כוונתי כפולה: המדע לשמו, והמדע כקרדום לחפור בו."
  • ודבריו של איש החזון והמעשה דוד בן גוריון: "ארץ ישראל תיבנה אך ורק בידי עם חרוץ, עשיר בחומר וברוח, אשר יבוא אליה מבחוץ בגזירת צורך היסטורי חיוני ליצור לעצמו מולדת, כשהוא מצויד במכשירי המדע והטכניקה המודרניים ומוכן בכל מחיר להפוך את השממה והחרבה לנווה פורח."

מדינת היהודים חייבת להיות מיוחדת בתרבות הממשל, כשם שהקהילות היהודיות בהיסטוריה היו מיוחדות ועצמאיות בצורת הממשל הקהילתי שלהן. בעבר היה הממשל הזה בנוי על עילית של תלמידי חכמים, בקיאים בחוקים שבין אדם למקום ובין אדם לחברו. למותר להוסיף שלא מדובר בהעתקת צורת ממשל קהילתית זו לממשל של מדינה, אולם העיקרון של מתן משקל להשכלה חייב להיות אחד מהעקרונות שלפיו יִיבָּחַרוּ אנשי הממשל במדינת ישראל.

חופש

 


[1] פרופסור אמריטוס אוניברסיטת בן גוריון בנגב

[2] נתוני הלמ"ס (לשכה מרכזית לסטטיסטיקה)

[3] ראה פרופ' מ. סטרבצ'ינסקי, ד. אבירם-ניצן, א. אטקין ואח' "מתעסוקה לפריון: המדיניות הרצויה להגברת הצמיחה", כנס אלי הורביץ לכלכלה וחברה 2013, תרשים 11 תחזית דמוגרפית ארוכת טווח לכלל אוכלוסיית ישראל, 2009-2059

[4] ע. אלמוג, ש. הורנשטיין, 2008, הגירה פריון ותמותה במגזר הערבי. מוסד שמואל נאמן למחקר מדיניות לאומית.

[5] י. טַלְמוֹן 1956, 'ראשיתה של הדמוקרטיה הטוטליטרית', הוצאת הספרים 'דביר'.

[6] "הקביעה כי מדינת ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית איננה רק הכרזה אידיאולוגית או תיאור סוציולוגי של המדינה, אלא עיקרון, המושרש בחוקה המטריאלית של מדינת ישראל” - פרופ' דוד קרצמר 'מדינה יהודית ודמוקרטית: בין פרדוקס להרמוניה, מסגרת למחשבה ולזהות יהודית בזמננו', מכון ון ליר ירושלים, יולי תמוז תשנ"ח 1998, גליון 2

 


יולי 2018



חברים ב- עוצב על ידי