אודות צור קשר קישורים מדריך חוברות פעילות ספרי קודש תרומה English
חופש - יומן אירועים - דת ומדינה
מאמרים וספרים לחיות חופשי יומן חדשות החזרה בתשובה יוצאים בשאלה השתלטות חרדית עיתונות חרדית במות חופש עוד
     ראשי > לחיות חופשי  לגירסת הדפסה     

לאנוס את המת

מאת: pinan

הערת המערכת: המאמר המקורי נשלח אלינו ועבר מספר שינויי עריכה קלים, ברשות המחבר, מבלי לפגוע בתוכן.

היום חזרתי מההלוויה של סבתא שלי, שם ראיתי כיצד חבורת אנשים, חובשי כיפות, תוחבים טקסטים שאינם לעניין, המהווים שירי הלל לאלוהיהם הדמיוני, היישר לתוך רגעי הפרידה של המשפחה מאדם אהוב.

אני לא חבשתי כיפה, וכך גם יתר הגברים במשפחתי. באותם רגעים אומללים לא יכולתי שלא לחוש כעס עז כלפי מה שהיהדות האורתודוקסית לכאורה מייצגת. הרגשתי שאונסים את המת ואת משפחתו, כופים עליהם דברים שמעולם לא היו קשורים אליהם, ושהיחידים שהטקס עניין אותם היו אנשי חברה קדישא, שהרגישו צורך לספק את דחפיהם הדתיים-כפייתיים.

קיבתי התהפכה בקרבי למחשבה שמשפחתי שילמה לאנשים האלה כדי שכך יעלבו בסבתא שלי. הכסף רק תרם למונופול הבלתי חוקי בעליל שלהם על המוות. כלום יש בכך הפתעה? הרי בכל מקרה הדת רוצה מונופול על המוות כמו גם על החיים - למה לעזוב מישהו לנפשו אחרי שנפטר כבר? מי ייתן לו פריווילגיה שכזו? יהודי הוא כשנולד, ויהודי ייקבר בכוח.

לאורך כל הדרך לקבר לא יכולתי להפסיק לשאול את עצמי מדוע לעזאזל האנשים האלה פה - איך הם בכלל קשורים אליי או אל סבתא שלי? למה אני צריך אותם כדי לשים את גופתה של סבתא בקבר ולומר לה שלום?...

לפני יומיים, כשאימי החלה לארגן את ההלוויה. לא נוח היה לחברה קדישא לעבוד מאוחר ביום שישי. מסתבר שהלוויה ביום שישי זה לכל המאוחר ב-11 בצהרים. זה מאוד מאוד מאוחר, אפילו שהשבת נכנסת כמה שעות אח"כ. פשוט לא נוח לעבוד, מה לעשות? אימי התעקשה שההלוויה תהיה כמה שיותר מאוחר, כיוון שדודיי מגיעים מחו"ל רק בלילה, ועליהם לנוח מעט לפני הלוויה. נציג חברת קדישא התעצבן מדרישתה של אימי, וניתק לה את הטלפון. לבסוף הם התפשרו, וההלוויה החלה בשעה 10. כאשר סיימנו בשעה 11:30, התברר שבאותה שעה (11:30) החלה הלוויה של אדם אחר.

בית הקברות נראה כמו שדה של "מאכערים", וכך היא גם המנטאליות של העובדים בו. כל מקום שם הוא פתח לצדקה או תרומה, שזה במילים אחרות פרנסה ללא מס הכנסה.

בטקס עצמו ניצב מעל קברה הפתוח של סבתא אדם חובש כיפה, עשה חשבון כפייתי עם אלוהיו, התיר את כל חובותיה של סבתא עם החברה, דיבר בשמה של סבתא, ואפילו ועשה זאת בטון כאילו-סימפטי, ממש כאילו הכיר את סבתא, וכאילו היא עצמה ביקשה ממנו להיות המוציא והמביא, המתווך בינה לבין שמיים. הוא וחבריו מינו עצמם קבלני המוות...

בחייה, כשדעתה של סבתא הייתה עדיין צלולה, היא ציוותה לי דרך חיים בה אשתדל להתמיד, ואמרה לי: "תמיד תהיה בן-אדם". באותם רגעים פיסיים אחרונים שהיו לי איתה, הרגשתי ניתוק בין "להיות בן-אדם" לבין להיות "יהודי". את חיי החלטתי לסיים כתורם איברים, וממה שיישאר ממני - רצוי כאגרטל או דשן לצמחים. כדי למלא אחר צוואתה של סבתי, לא אפרנס במותי את המונופול הדתי הזה על המוות. את חיי חייתי במלואם, וגם במותי אתרום משהו לחברה, לבני האדם. בוודאי לא תרומה לאלוהים, עימו אין לי ולא היה לי מעודי שום קשר.


מרץ 2008



חברים ב- עוצב על ידי